הנושאים החמים
הנושאים החמים
היי, זוכרים אותי מלפני שלוש שנים? כנראה שלא. אבל משהו דחף אותי לסיים את הפרק הזה, כנראה. אולי פגרת החגים. אז הנה אני חופרת לכם שוב.
אנחנו אוהבים להדביק את התואר חיקוי על ספרים רבים. לפעמים אנחנו לא אוהבים את הסיפור, לפעמים אנחנו כל כך אוהבים אותו שזה טוב מכדי להיות אמיתי, אבל בדרך כלל רק… כי מישהו אמר לנו משהו.
תרשמו את השגיאה הזאת במשרד הפטנטים.
כולם פה בני אדם, נכון? (מי שלא סימן ווי בקפצ'ה - שיצא מהכיתה.) אז כולנו נוטים להשוות דברים כל הזמן. זה בטבע שלנו, לסדר את המציאות בתבניות מקוטלגות כדי לפשט את החיים. הסופרים שלנו לא אשמים בזה, ולא כל סיפור דומה הוא ספר גנוב.
כדי שנצליח לתקשר כדאי שאשתמש בשפה שאתם כבר מכירים. יש מצב שאם אתחיל לכשדם וגוכד כדגן ונטגדכ גחנש מחיד כרעק גות דשגיב גוטך ובדכט ולר כסלתצתם, זו תהיה אמנות יצירתית שלא מן העולם הזה. אבל אתם לא תבינו אותי. (טוב, אל תכניסו אמנים מודרניים לשיחה הזאת, בקשה).
אז בואו נסכם שכל סיפור מבוסס על שפה קיימת, והרבה סיפורים דומים אחד לשני.
יש מבנים ספרותיים מאוד רחבים. קטגוריה שמכילה כל כך הרבה ספרים שבלתי אפשרי לאמן אחד להכריז עליו בעלות.
למשל, ז'אנר.
האם ננסה לטעון שכל ספר פנטזיה הוא עותק של הארי פוטר? מסתבר שכן, כאילו רולינג רשמה את הקונספט הזה במשרד הפטנטים.
ז'אנר זה תבנית, לתוכה יוצקים רעיונות ומגישים לנו סיפור מגובש. כל ז'אנר מתאר טעם אנושי אחר, משקף את מציאות החיים שלנו מזווית ייחודית. אפשר להסתכל על זה כעֶרכָּה, סט של כלים שונים ושלל הבטחות שעליה לספק עבור קוראים שאוהבים את הז'אנר הזה.
אתם בטח מכירים את זה, שמשווים בין שני ספרים רק בגלל הסוג של הסיפור. אז האמת היא שלרבים אין מדגם אמין לצורך ביצוע מבחן כזה. כי הטעם שלנו מצומצם, כי אנחנו נמנעים בכוונה תחילה מ(רוב) התוכן החיצוני, או פשוט כי אנחנו לא מבינים את השפה ומוכרחים לסמוך על הבחירות המוגבלות של סטימצקי.
אז נגיד שחלק גדול מאיתנו מכירים רק את שר הטבעות כי זו הספרות החיצונית היחידה שחמקה לידינו, ואנחנו מכירים רק את ליהיא נאאר (אביגיל גדולד), כי זו הסדרה האפית היחידה שמישהו כתב עבור המגזר שלנו (עד כה). הא למדת… שתי הסדרות תואמות להפליא. מתוך אוקיינוס ספרותי, בחרנו להשוות את הדגים באקווריום הביתי.
אני מגזימה כמובן. ייתכן שקראתם גם את הארי פוטר. אבל מניסיוני, אתם תשמעו את המאשים ההוא אומר משהו כזה: הספר החרדי היחיד הזה שהעז להציע רובוטים, ללא ספק העתיק מאיזו סדרה שמישהו (שאינו אני עצמי חלילה, כמובן, טפו טפו) ראה.
ימין - מבוסס על דמות שיצר ניל גיימאן, שמאל - מבוסס על דמות שיצרה ג.ק. רולינג
רוצים דוגמא? בז'אנר הבלשי חייבת להתרחש תעלומה כמאורע מחולל. אנחנו יודעים שזה יקרה. אנחנו גם מצפים לזה. זה כל הקטע בסיפור מסוג כזה. כשהפשע מתרחש זה לא "העתקה" של ספרים בלשים אחרים, מפורסמים ככל שיהיו. זה שימוש בכלי ספרותי וותיק, כדי למקסם את ההנאה של קהל היעד.
וזה נוגע לעוד תכונות רבות האופייניות לז'אנר הזה. פרוטגוניסט קר רוח ושכלי, למשל. שרלוק הולמס של א. ק. דויל מפגין תכונות תואמות להפליא של הבלש דופין אותו יצר אדגר אלן פו, כמעט חמישים שנה לפניו.[1] שני הבלשים מספקים את אותו הצורך לקוראים, אחים בני אותה משפחה.
אפשר בהחלט לקחת רעיון קיים ולפתח אותו בצורה ייחודית משלך - אבל יש לזה כל מיני תנאים של זכויות יוצרים. תזכרו, גם גניבה של רעיון הוא פלגיאט!
אפילו כמה מילים מועתקות - זה פלגיאט. אבל כשמדובר בסיפור, אנחנו צריכים לבחון את העניין מזווית ייחודית. כי לא מדובר רק באותיות החיצוניות שמרכיבות את היצירה, אלא גם ברעיון הרוחני של הדברים. גם אם החזות החיצונית עברה עריכה, חייבת להיות דרך לבדוק אם זו אותה גברת בשינוי האדרת.
תראו, סופר שהעתיק יודע שהוא העתיק. אין לזה שתי פנים. גם אם רק הוא ואלוקים יודעים שזה קרה. אבל לפעמים גם אנחנו, ממרום מעמדנו כקוראים מדופלמים, יכולים להבחין בהתאמה חשודה מידי.
אוסמו טזוקה, היוצר של הקומיקס והסדרה המאוירת קימבה, האריה הלבן אמר ש"פעם שלישית לא יכולה להיות צירוף מקרים".[2] האמת זה אפשרי - אבל הסיכוי קרוב כל כך לאפס, שבשלב הזה מותר לנו לצעוק זאב. מבטיחה שנמשיך לדבר על זה - בסוף.[3]
אנחנו נבדוק שלושה מהמרכיבים המהותיים של הסיפור. נחשוף את השלד והרעיון האמיתי שמסתתר מאחורי המילים, ונבחן האם היצירה תואמת ברמה מחשידה יותר מידי.
כל סיפור מתחיל מפרמיס, רעיון בסיסי. אפשר להסתכל על זה כשאלה. "מה היה אילו…?" מה היה אילו חתן חלה כמה ימים אחרי חופתו? מה היה אילו אבן נדירה שעוררה סערה בכל העולם, מתגלה כחיקוי? מה היה אילו רובטים נראו כמו בני אדם?
מאוד ייתכן ששני אנשים חלמו על אותו רעיון בחצות הליל, ועוד לא שמעתי על מישהו שהוציא פטנט על פרמיס. חברה שלי טוענת שבכל מועדוני הסופרים בהם היא השתתפה, הדהים אותה מספר הפעמים שהמשתתפים כתבו תקציר תואם. באותם תאריכים, מבלי לתקשר ביניהם, סופרים שונים, רשמו את אותם רעיונות.
אז אם היקום שלח לכם משהו, תזדרזו לפני שמישהו אחר יחתים על זה את שמו…
לצורך הדוגמא, נגיד שהסיפור אודות נסיך צעיר שיורש לפתע ממלכה אדירה. מסתבר שישנם הרבה עלילות כאלה. השאלה היא, האם התיאום הזה מהווה חלק ממשוואה משולשת.
ימין - מבוסס על דמות שיצרו דיסני, שמאל - מבוסס דמות שיצר אוסמו טזוקה
לכל דמות יש זהות - וזה לא רק שם. יש לה תפקיד ייחודי משלה שעליה למלא בסיפור. אם זה הפרוטגוניסט שנאבק לקדם את הסיפור, או האנטגוניסט שנלחם לעשות את ההפך, או העוזרים השונים שלהם.
החזות החיצונית של הדמות ואופייה הפנימי, משמשים אותה במילוי התפקיד הזה.
שמתם לב, שכשכותבים מעתיקים, הרבה פעמים נותרים רמזים מהמקור? כמו עקבות בבוץ שמובילים אל אשמתם. לפעמים זה סממן חיצוני מטופש, תכונה רדודה או ביטוי ששתי הדמויות נוהגות לחזור עליה בלי סיבה. כאילו יש יצר שמכריח את החקיין לחזור לזירת הפשע. או שהוא פשוט לא סופר מספיק טוב כדי לזהות אילו מאפיינים אינם חיוניים לסיפור שלו.
בכל מקרה, דמות היא הרבה יותר מהחזות החיצונית שלה, וגם אם שינו את שמה, לשונה, ומינה, אפשר לזהות פעולות ודיאלוגים תואמים, בקלות יחסית. שניהם מגעגעים כמו ברווז, הולכים כמו ברווז, ואוכלים כמו ברווז? מסתבר שזה ברווז!
עדיין, אולי נוכל למצוא מקום לדון לכף זכות. כן, עד לסטרייק השלישי.
ימין - מבוסס על דמות שיצר אוסמו טזוקה, שמאל - מבוסס על דמות שיצר דיסני
כל סיפור מורכב מסדרה של פעולות שמובילות לשינוי. אם נקלף מהסצנה את השכבות החיצוניות, אפשר להסתכל בפעולות ישר בעיניים. אפילו אם החומר לא תואם מילה במילה, אם סדרת הפעולות באירוע תואמים, קשה לטעון שזה מקרה... במיוחד אם שוב ושוב ניתקל בסצנות כאלה לאורך הסיפור כולו.
ש. דופמן הוא סתם המצאה שלי מהפרק הקודם, אל תדאגו
יתכן שזוהי סצנה שחוזרת על עצמה בהרבה ספרים מהז'אנר הזה. ייתכן שזו סתם קלישאה. אבל זה עוד סטרייק נגדך.
וכאשר שלושת הסטרייקים גם יחד צועקים פלגיאט במקהלה, קשה להתחמק מכתב האישום. גם אם כל זה מקרה… חבל שלא בדקת קודם.
עכשיו תגידו, "אבל מאיפה היה עליו לדעת? האם מצופה מכל סופר לקרוא כל סיפור שאי פעם קם ונברא?" קודם כל, כן. כלומר, כמעט. ברור לי שסופר שכותב בסוגה מסוימת, הוא אדם שאוהב את הסוגה הזאת, אחד שקורא את הסוגה הזאת בכל הזדמנות. ואם הוא לא כזה... אז וואלה מה אנחנו עושים פה בכלל. אבל עזבו את זה, האם משיג גבול פטור מכיון שהוא לא בדק?
זוכרים את אוסמו טזוקה? רמזנו, הסתובבנו סביב סביב… הגיע הזמן שנדבר דוגרי.
אי אז ב-1994, כאשר דיסני הפיצו סיפור על מלך הסוואנה המתקרא "סימבה", רחש לחש המהם על דמיון מפליא ל"קימבה: האריה הלבן" - היצירה היפנית של אוסמו טזוקה שיצאה בשנות '60.
דיסני לא נתבעו על כך לעולם, אבל הקונספירציה שלפה מהכובע תירוץ מצוין: "מי יעז לעמוד מול צוות ההריסה של דיסני שמכנים את עצמם בתואר עורכי דין?"
הקהל, כמובן, לא הוטרד משיקולים כאלה, אבל ראו זה פלא. גם המחאה הציבורית שקמה, נמוגה בסופו של דבר בקול דממה דקה.
רוצים לנסות את שלושת הסטרייקים? יאלה.
קימבה - גור אריות שהוריו נרצחו בידי בני אדם מרושעים, נאבק בטבע החייתי של יצורי הג'ונגל במטרה להפוך אותם למתורבתים - ממש כמו בני האדם הטובים שהוא זכה להכיר בדרך.
הסדרה נותנת מקום ראשי לדמויות אנושיות ולקשר שיש להם עם בעלי חיים.
סימבה - הוא גור אריות שנאבק באחריות המוסרית שלו כלפי עמו - חיות הסוואנה - במטרה להשתחרר מחובת ההנהגה ולעשות כיף חיים.
הסדרה מעניקה מקום של כבוד ל"גלגל החיים" שמכתיב את חייהם של בעלי חיים.
הגיבור - קימבה וסימבה שניהם גורי אריות מאפריקה, שירשו את חובת ההנהגה.
אבל כל התיאום נגמר בזאת.
ביפן קראו לו בכלל ליאו, על משקל ליאון - אריה באנגלית. התרגום האמריקאי אחראי לשינוי השם כי הם חשבו ש"קימבה" יותר יתפוס. למה? על משקל "סימבה" שהוא שם קלישאתי לאריה בשפה הסוואהילית (צאו וראו כמה סימבות נוצרו לפני 1960). ליאו קפץ על מעמדו כמוצא שלל רב, ועוד כגור קטן הרצה לנחיתיו כמו מגיד שיעור דגול.
סימבה ברח מהחובות שלו בצעד אגואיסטי למדי, אם כי נדחק לשם בעזרת הנבל, ורק בשיא הסיפור קיבל עליו את הגזירה.
הנבל - אצל טזוקה, הנבל הכי בולט היה צייד אנושי.
אפשר להבין מאיפה זה הגיע, כשניקח בחשבון שטזוקה הודה מפורשות על ההשראה שהוא קיבל מדיסני. הוא אף רכש את הזכויות לבסס את יצירה משלו על במבי ספציפית. רואים איך עושים השראה? באופן חוקי לגמרי.
לעומת זאת בדיסני, הנבל הוא דודו הבוגדני של הנסיך.
אפשר להבין מאיפה זה מגיע, כשניקח בחשבון שהיוצרים הודו מפורשות שהם לקחו השראה מהמלט של שייקספיר. למה היה מותר להם להעתיק יצירה קיימת? הם לא רכשו משייקספיר שום אישורים! אז, מה אתם יודעים - שייקספיר מזמן איבד את זכויות היוצרים שלו, ואיש כטוב בעיניו יעשה (במלאות 50/70 למות היוצר, היצירה הופכת לנחלת הכלל).
יש עוד דמויות שוליות שעלולות לעשות רושם דומה, אבל הסדרה כל כך ארוכה, שבלתי אפשרי להימנע מחיה זו או אחרת. תקחו כל ספר על בעלי חיים אקראי, ומן הסתם שהדמויות שם נמצאות ביצירה של טזוקה...
נוהגים להשוות בין סצינות שעושות רושם וויזואלי תואם, הבעיה היא שהרבה מהן יצאו ברימייק שנתיים אחרי היצירה של דיסני.[4] אז תקפצו לי.
בסופו של דבר, גניבה ספרותית היא בעיני הרואה, כי זה קשה מאוד להוכחה. אתה יכול לחשוד שמשהו דומה מידי. אבל בסופו של דבר, אין בר סמכא שיכול לפסוק סופית בעניין.
אפילו בתביעה חוקית, בית המשפט בסך הכל יקבע מי צריך לפצות את השני (השגת גבול, זוכרים?) אבל אנחנו עדיין עלולים לחשוב שהחוק פספס את הרמאי. כי אחרי הכל, על זה אנחנו מדברים פה. על יוצרים ששברו את האמון העדין בין קהל לסופר. בארצינו הקדושה, אפשר להתחמק בקלות מתביעה של פלגיאט, אבל זה לא הנקודה. טבעי שלקהל אכפת אם היוצר נהג כהוגן כלפינו או עבד עלינו. אחרי הכל, הוא גנב מהקולגות שלו... האם יש יותר מביש מזה?
לענייננו, עוד ב1994, חברת ההפקה של אוסמו טזוקה מסרו שהם לא רואים בזה העתק, כי בלתי אפשרי להימנע מדמיון כלשהו כאשר מדובר על יצירות מאותו ז'אנר.[5] אז אפשר לסכם בזה את הנושא.
בקיצור- יוצרים צריכים להיות הגונים כי אמון זה חלק גדול מהקשר שלנו אל הסיפור.
ואנחנו צריכים לשקול היטב לפני שנאשים מישהו, כי גם הקהל צריך להיות הוגן כלפי יוצרים שבאמת עושים הרבה כדי לרצות את הטבע ההפכפך שלנו.
כמו שאמרתי, אין כל כך בר סמכא סופי לעניין של גניבה ספרותית, ואני בסה"כ קוראת הרבה, אז אל תסתכלו עלי. בכל זאת, ההסתברות של חפיפה מקרית בין דמות, אירועים, עלילה - גובלת באפס. זה לא וודאי, כי המציאות עולה על כל דמיון - אבל קודם כל, זה מחשיד מידי. שנית - נראה לי שזה אותו יצירה... גם אם זה קרה בטעות, לא?
בלי קשר למבחן הזה, בספרות יש הגנה גם על רעיון כלשהו. יכול להיות שפלגיאטר העתיק רק את הדמות, וזה עדיין גזל. יכול להיות שהוא תפר דמות מפה, עלילה משם, ורקע ממקום נוסף - וזה עדיין גזל. אבל לך תוכיח שזה קרה. (ולא, לא קוראים לזה השראה לא משנה מה הוא עשה עם זה. קוראים לזה השראה רק אם היה מותר להעתיק את היצירה המקורית).
מעבר למבחן הזה, יש עוד תסמינים נפוצים לחקיין: כמו סיפור שנראה טלאים-טלאים, חורים בעלילה, סגנון שמשתנה פתאום באמצע, פתרונות פתאומיים.אבל שוב, זה לא וודאי, אלא רק סבירות. ולמרות כל זה, הרבה פעמים היצירות האלה מרשימות ביופיין! וזה הכי מבאס. כי קל מאוד לגבב רעיונות בנויים ליצירה שנראית מרשימה ממבט ראשון. במיוחד עבור קוראים צעירים ובלתי מנוסים.
אין דוגמא יותר ברורה להשגת גבול, כי ההפסד שנגרם ליוצר המקורי - מדיד. הצלחה לא פותרת חקיין מרמאות! גם בית משפט שלא הצליח להוכיח את זה, לא פותר אותו מעצם המעשה.
עוד משהו: מצאתי חפיפה בין מי שסומך על תחקירן - לחקיינות. נקודה למחשבה.
עוד עוד משהו: בכוונה הדגמתי בעזרת יצירות חיצוניות, כי אני לא רוצה שחלילה יוציאו את דברי מהקשרם ויחשדו שהאשמתי יוצר משלנו בפלגיאט (כפי שקרה בטעות פעם קודמת).
אז זהו. אלו רק מחשבותי בנושא, בתור מישהו שקורא הרבה. זה הכל. מעניין אותי מאוד לדעת מה אתם חושבים על זה. האם המבחן הזה עומד במציאות שלכם?
אנחנו אוהבים להדביק את התואר חיקוי על ספרים רבים. לפעמים אנחנו לא אוהבים את הסיפור, לפעמים אנחנו כל כך אוהבים אותו שזה טוב מכדי להיות אמיתי, אבל בדרך כלל רק… כי מישהו אמר לנו משהו.
אין עשן בלי אש?
תרשמו את השגיאה הזאת במשרד הפטנטים.
כולם פה בני אדם, נכון? (מי שלא סימן ווי בקפצ'ה - שיצא מהכיתה.) אז כולנו נוטים להשוות דברים כל הזמן. זה בטבע שלנו, לסדר את המציאות בתבניות מקוטלגות כדי לפשט את החיים. הסופרים שלנו לא אשמים בזה, ולא כל סיפור דומה הוא ספר גנוב.
כדי שנצליח לתקשר כדאי שאשתמש בשפה שאתם כבר מכירים. יש מצב שאם אתחיל לכשדם וגוכד כדגן ונטגדכ גחנש מחיד כרעק גות דשגיב גוטך ובדכט ולר כסלתצתם, זו תהיה אמנות יצירתית שלא מן העולם הזה. אבל אתם לא תבינו אותי. (טוב, אל תכניסו אמנים מודרניים לשיחה הזאת, בקשה).
אז בואו נסכם שכל סיפור מבוסס על שפה קיימת, והרבה סיפורים דומים אחד לשני.
התמונה גדולה והפרטים קטנים
יש מבנים ספרותיים מאוד רחבים. קטגוריה שמכילה כל כך הרבה ספרים שבלתי אפשרי לאמן אחד להכריז עליו בעלות.
למשל, ז'אנר.
האם ננסה לטעון שכל ספר פנטזיה הוא עותק של הארי פוטר? מסתבר שכן, כאילו רולינג רשמה את הקונספט הזה במשרד הפטנטים.
ז'אנר זה תבנית, לתוכה יוצקים רעיונות ומגישים לנו סיפור מגובש. כל ז'אנר מתאר טעם אנושי אחר, משקף את מציאות החיים שלנו מזווית ייחודית. אפשר להסתכל על זה כעֶרכָּה, סט של כלים שונים ושלל הבטחות שעליה לספק עבור קוראים שאוהבים את הז'אנר הזה.
אתם בטח מכירים את זה, שמשווים בין שני ספרים רק בגלל הסוג של הסיפור. אז האמת היא שלרבים אין מדגם אמין לצורך ביצוע מבחן כזה. כי הטעם שלנו מצומצם, כי אנחנו נמנעים בכוונה תחילה מ(רוב) התוכן החיצוני, או פשוט כי אנחנו לא מבינים את השפה ומוכרחים לסמוך על הבחירות המוגבלות של סטימצקי.
אז נגיד שחלק גדול מאיתנו מכירים רק את שר הטבעות כי זו הספרות החיצונית היחידה שחמקה לידינו, ואנחנו מכירים רק את ליהיא נאאר (אביגיל גדולד), כי זו הסדרה האפית היחידה שמישהו כתב עבור המגזר שלנו (עד כה). הא למדת… שתי הסדרות תואמות להפליא. מתוך אוקיינוס ספרותי, בחרנו להשוות את הדגים באקווריום הביתי.
אני מגזימה כמובן. ייתכן שקראתם גם את הארי פוטר. אבל מניסיוני, אתם תשמעו את המאשים ההוא אומר משהו כזה: הספר החרדי היחיד הזה שהעז להציע רובוטים, ללא ספק העתיק מאיזו סדרה שמישהו (שאינו אני עצמי חלילה, כמובן, טפו טפו) ראה.
ימין - מבוסס על דמות שיצר ניל גיימאן, שמאל - מבוסס על דמות שיצרה ג.ק. רולינג
רוצים דוגמא? בז'אנר הבלשי חייבת להתרחש תעלומה כמאורע מחולל. אנחנו יודעים שזה יקרה. אנחנו גם מצפים לזה. זה כל הקטע בסיפור מסוג כזה. כשהפשע מתרחש זה לא "העתקה" של ספרים בלשים אחרים, מפורסמים ככל שיהיו. זה שימוש בכלי ספרותי וותיק, כדי למקסם את ההנאה של קהל היעד.
וזה נוגע לעוד תכונות רבות האופייניות לז'אנר הזה. פרוטגוניסט קר רוח ושכלי, למשל. שרלוק הולמס של א. ק. דויל מפגין תכונות תואמות להפליא של הבלש דופין אותו יצר אדגר אלן פו, כמעט חמישים שנה לפניו.[1] שני הבלשים מספקים את אותו הצורך לקוראים, אחים בני אותה משפחה.
אפשר בהחלט לקחת רעיון קיים ולפתח אותו בצורה ייחודית משלך - אבל יש לזה כל מיני תנאים של זכויות יוצרים. תזכרו, גם גניבה של רעיון הוא פלגיאט!
לא דין פרוטה כדין מאה… מסתבר
אפילו כמה מילים מועתקות - זה פלגיאט. אבל כשמדובר בסיפור, אנחנו צריכים לבחון את העניין מזווית ייחודית. כי לא מדובר רק באותיות החיצוניות שמרכיבות את היצירה, אלא גם ברעיון הרוחני של הדברים. גם אם החזות החיצונית עברה עריכה, חייבת להיות דרך לבדוק אם זו אותה גברת בשינוי האדרת.
תראו, סופר שהעתיק יודע שהוא העתיק. אין לזה שתי פנים. גם אם רק הוא ואלוקים יודעים שזה קרה. אבל לפעמים גם אנחנו, ממרום מעמדנו כקוראים מדופלמים, יכולים להבחין בהתאמה חשודה מידי.
אוסמו טזוקה, היוצר של הקומיקס והסדרה המאוירת קימבה, האריה הלבן אמר ש"פעם שלישית לא יכולה להיות צירוף מקרים".[2] האמת זה אפשרי - אבל הסיכוי קרוב כל כך לאפס, שבשלב הזה מותר לנו לצעוק זאב. מבטיחה שנמשיך לדבר על זה - בסוף.[3]
אנחנו נבדוק שלושה מהמרכיבים המהותיים של הסיפור. נחשוף את השלד והרעיון האמיתי שמסתתר מאחורי המילים, ונבחן האם היצירה תואמת ברמה מחשידה יותר מידי.
עלילה דומה - סטרייק אחד נגדך
כל סיפור מתחיל מפרמיס, רעיון בסיסי. אפשר להסתכל על זה כשאלה. "מה היה אילו…?" מה היה אילו חתן חלה כמה ימים אחרי חופתו? מה היה אילו אבן נדירה שעוררה סערה בכל העולם, מתגלה כחיקוי? מה היה אילו רובטים נראו כמו בני אדם?
מאוד ייתכן ששני אנשים חלמו על אותו רעיון בחצות הליל, ועוד לא שמעתי על מישהו שהוציא פטנט על פרמיס. חברה שלי טוענת שבכל מועדוני הסופרים בהם היא השתתפה, הדהים אותה מספר הפעמים שהמשתתפים כתבו תקציר תואם. באותם תאריכים, מבלי לתקשר ביניהם, סופרים שונים, רשמו את אותם רעיונות.
אז אם היקום שלח לכם משהו, תזדרזו לפני שמישהו אחר יחתים על זה את שמו…
לצורך הדוגמא, נגיד שהסיפור אודות נסיך צעיר שיורש לפתע ממלכה אדירה. מסתבר שישנם הרבה עלילות כאלה. השאלה היא, האם התיאום הזה מהווה חלק ממשוואה משולשת.
ימין - מבוסס על דמות שיצרו דיסני, שמאל - מבוסס דמות שיצר אוסמו טזוקה
דמויות דומות - סטרייק שני
לכל דמות יש זהות - וזה לא רק שם. יש לה תפקיד ייחודי משלה שעליה למלא בסיפור. אם זה הפרוטגוניסט שנאבק לקדם את הסיפור, או האנטגוניסט שנלחם לעשות את ההפך, או העוזרים השונים שלהם.
החזות החיצונית של הדמות ואופייה הפנימי, משמשים אותה במילוי התפקיד הזה.
שמתם לב, שכשכותבים מעתיקים, הרבה פעמים נותרים רמזים מהמקור? כמו עקבות בבוץ שמובילים אל אשמתם. לפעמים זה סממן חיצוני מטופש, תכונה רדודה או ביטוי ששתי הדמויות נוהגות לחזור עליה בלי סיבה. כאילו יש יצר שמכריח את החקיין לחזור לזירת הפשע. או שהוא פשוט לא סופר מספיק טוב כדי לזהות אילו מאפיינים אינם חיוניים לסיפור שלו.
בכל מקרה, דמות היא הרבה יותר מהחזות החיצונית שלה, וגם אם שינו את שמה, לשונה, ומינה, אפשר לזהות פעולות ודיאלוגים תואמים, בקלות יחסית. שניהם מגעגעים כמו ברווז, הולכים כמו ברווז, ואוכלים כמו ברווז? מסתבר שזה ברווז!
עדיין, אולי נוכל למצוא מקום לדון לכף זכות. כן, עד לסטרייק השלישי.
ימין - מבוסס על דמות שיצר אוסמו טזוקה, שמאל - מבוסס על דמות שיצר דיסני
אירועים תואמים - סטרייק שלישי ואבוד לך
כל סיפור מורכב מסדרה של פעולות שמובילות לשינוי. אם נקלף מהסצנה את השכבות החיצוניות, אפשר להסתכל בפעולות ישר בעיניים. אפילו אם החומר לא תואם מילה במילה, אם סדרת הפעולות באירוע תואמים, קשה לטעון שזה מקרה... במיוחד אם שוב ושוב ניתקל בסצנות כאלה לאורך הסיפור כולו.
ש. דופמן הוא סתם המצאה שלי מהפרק הקודם, אל תדאגו
יתכן שזוהי סצנה שחוזרת על עצמה בהרבה ספרים מהז'אנר הזה. ייתכן שזו סתם קלישאה. אבל זה עוד סטרייק נגדך.
וכאשר שלושת הסטרייקים גם יחד צועקים פלגיאט במקהלה, קשה להתחמק מכתב האישום. גם אם כל זה מקרה… חבל שלא בדקת קודם.
עכשיו תגידו, "אבל מאיפה היה עליו לדעת? האם מצופה מכל סופר לקרוא כל סיפור שאי פעם קם ונברא?" קודם כל, כן. כלומר, כמעט. ברור לי שסופר שכותב בסוגה מסוימת, הוא אדם שאוהב את הסוגה הזאת, אחד שקורא את הסוגה הזאת בכל הזדמנות. ואם הוא לא כזה... אז וואלה מה אנחנו עושים פה בכלל. אבל עזבו את זה, האם משיג גבול פטור מכיון שהוא לא בדק?
קימבה או סימבה?
זוכרים את אוסמו טזוקה? רמזנו, הסתובבנו סביב סביב… הגיע הזמן שנדבר דוגרי.
אי אז ב-1994, כאשר דיסני הפיצו סיפור על מלך הסוואנה המתקרא "סימבה", רחש לחש המהם על דמיון מפליא ל"קימבה: האריה הלבן" - היצירה היפנית של אוסמו טזוקה שיצאה בשנות '60.
דיסני לא נתבעו על כך לעולם, אבל הקונספירציה שלפה מהכובע תירוץ מצוין: "מי יעז לעמוד מול צוות ההריסה של דיסני שמכנים את עצמם בתואר עורכי דין?"
הקהל, כמובן, לא הוטרד משיקולים כאלה, אבל ראו זה פלא. גם המחאה הציבורית שקמה, נמוגה בסופו של דבר בקול דממה דקה.
רוצים לנסות את שלושת הסטרייקים? יאלה.
העלילה:
קימבה - גור אריות שהוריו נרצחו בידי בני אדם מרושעים, נאבק בטבע החייתי של יצורי הג'ונגל במטרה להפוך אותם למתורבתים - ממש כמו בני האדם הטובים שהוא זכה להכיר בדרך.
הסדרה נותנת מקום ראשי לדמויות אנושיות ולקשר שיש להם עם בעלי חיים.
סימבה - הוא גור אריות שנאבק באחריות המוסרית שלו כלפי עמו - חיות הסוואנה - במטרה להשתחרר מחובת ההנהגה ולעשות כיף חיים.
הסדרה מעניקה מקום של כבוד ל"גלגל החיים" שמכתיב את חייהם של בעלי חיים.
הדמויות:
הגיבור - קימבה וסימבה שניהם גורי אריות מאפריקה, שירשו את חובת ההנהגה.
אבל כל התיאום נגמר בזאת.
ביפן קראו לו בכלל ליאו, על משקל ליאון - אריה באנגלית. התרגום האמריקאי אחראי לשינוי השם כי הם חשבו ש"קימבה" יותר יתפוס. למה? על משקל "סימבה" שהוא שם קלישאתי לאריה בשפה הסוואהילית (צאו וראו כמה סימבות נוצרו לפני 1960). ליאו קפץ על מעמדו כמוצא שלל רב, ועוד כגור קטן הרצה לנחיתיו כמו מגיד שיעור דגול.
סימבה ברח מהחובות שלו בצעד אגואיסטי למדי, אם כי נדחק לשם בעזרת הנבל, ורק בשיא הסיפור קיבל עליו את הגזירה.
הנבל - אצל טזוקה, הנבל הכי בולט היה צייד אנושי.
אפשר להבין מאיפה זה הגיע, כשניקח בחשבון שטזוקה הודה מפורשות על ההשראה שהוא קיבל מדיסני. הוא אף רכש את הזכויות לבסס את יצירה משלו על במבי ספציפית. רואים איך עושים השראה? באופן חוקי לגמרי.
לעומת זאת בדיסני, הנבל הוא דודו הבוגדני של הנסיך.
אפשר להבין מאיפה זה מגיע, כשניקח בחשבון שהיוצרים הודו מפורשות שהם לקחו השראה מהמלט של שייקספיר. למה היה מותר להם להעתיק יצירה קיימת? הם לא רכשו משייקספיר שום אישורים! אז, מה אתם יודעים - שייקספיר מזמן איבד את זכויות היוצרים שלו, ואיש כטוב בעיניו יעשה (במלאות 50/70 למות היוצר, היצירה הופכת לנחלת הכלל).
יש עוד דמויות שוליות שעלולות לעשות רושם דומה, אבל הסדרה כל כך ארוכה, שבלתי אפשרי להימנע מחיה זו או אחרת. תקחו כל ספר על בעלי חיים אקראי, ומן הסתם שהדמויות שם נמצאות ביצירה של טזוקה...
אירועים:
נוהגים להשוות בין סצינות שעושות רושם וויזואלי תואם, הבעיה היא שהרבה מהן יצאו ברימייק שנתיים אחרי היצירה של דיסני.[4] אז תקפצו לי.
לסיכום: פלגיאט?
בסופו של דבר, גניבה ספרותית היא בעיני הרואה, כי זה קשה מאוד להוכחה. אתה יכול לחשוד שמשהו דומה מידי. אבל בסופו של דבר, אין בר סמכא שיכול לפסוק סופית בעניין.
אפילו בתביעה חוקית, בית המשפט בסך הכל יקבע מי צריך לפצות את השני (השגת גבול, זוכרים?) אבל אנחנו עדיין עלולים לחשוב שהחוק פספס את הרמאי. כי אחרי הכל, על זה אנחנו מדברים פה. על יוצרים ששברו את האמון העדין בין קהל לסופר. בארצינו הקדושה, אפשר להתחמק בקלות מתביעה של פלגיאט, אבל זה לא הנקודה. טבעי שלקהל אכפת אם היוצר נהג כהוגן כלפינו או עבד עלינו. אחרי הכל, הוא גנב מהקולגות שלו... האם יש יותר מביש מזה?
לענייננו, עוד ב1994, חברת ההפקה של אוסמו טזוקה מסרו שהם לא רואים בזה העתק, כי בלתי אפשרי להימנע מדמיון כלשהו כאשר מדובר על יצירות מאותו ז'אנר.[5] אז אפשר לסכם בזה את הנושא.
בקיצור- יוצרים צריכים להיות הגונים כי אמון זה חלק גדול מהקשר שלנו אל הסיפור.
ואנחנו צריכים לשקול היטב לפני שנאשים מישהו, כי גם הקהל צריך להיות הוגן כלפי יוצרים שבאמת עושים הרבה כדי לרצות את הטבע ההפכפך שלנו.
אפילוג
כמו שאמרתי, אין כל כך בר סמכא סופי לעניין של גניבה ספרותית, ואני בסה"כ קוראת הרבה, אז אל תסתכלו עלי. בכל זאת, ההסתברות של חפיפה מקרית בין דמות, אירועים, עלילה - גובלת באפס. זה לא וודאי, כי המציאות עולה על כל דמיון - אבל קודם כל, זה מחשיד מידי. שנית - נראה לי שזה אותו יצירה... גם אם זה קרה בטעות, לא?
בלי קשר למבחן הזה, בספרות יש הגנה גם על רעיון כלשהו. יכול להיות שפלגיאטר העתיק רק את הדמות, וזה עדיין גזל. יכול להיות שהוא תפר דמות מפה, עלילה משם, ורקע ממקום נוסף - וזה עדיין גזל. אבל לך תוכיח שזה קרה. (ולא, לא קוראים לזה השראה לא משנה מה הוא עשה עם זה. קוראים לזה השראה רק אם היה מותר להעתיק את היצירה המקורית).
מעבר למבחן הזה, יש עוד תסמינים נפוצים לחקיין: כמו סיפור שנראה טלאים-טלאים, חורים בעלילה, סגנון שמשתנה פתאום באמצע, פתרונות פתאומיים.אבל שוב, זה לא וודאי, אלא רק סבירות. ולמרות כל זה, הרבה פעמים היצירות האלה מרשימות ביופיין! וזה הכי מבאס. כי קל מאוד לגבב רעיונות בנויים ליצירה שנראית מרשימה ממבט ראשון. במיוחד עבור קוראים צעירים ובלתי מנוסים.
אין דוגמא יותר ברורה להשגת גבול, כי ההפסד שנגרם ליוצר המקורי - מדיד. הצלחה לא פותרת חקיין מרמאות! גם בית משפט שלא הצליח להוכיח את זה, לא פותר אותו מעצם המעשה.
עוד משהו: מצאתי חפיפה בין מי שסומך על תחקירן - לחקיינות. נקודה למחשבה.
עוד עוד משהו: בכוונה הדגמתי בעזרת יצירות חיצוניות, כי אני לא רוצה שחלילה יוציאו את דברי מהקשרם ויחשדו שהאשמתי יוצר משלנו בפלגיאט (כפי שקרה בטעות פעם קודמת).
אז זהו. אלו רק מחשבותי בנושא, בתור מישהו שקורא הרבה. זה הכל. מעניין אותי מאוד לדעת מה אתם חושבים על זה. האם המבחן הזה עומד במציאות שלכם?
מקורות והערות
1 האם דויל הכיר את דופין ובחר במודע לחקות אותו? לא רק שזה סביר - אלא שזה וודאי. בסיפורו הראשון הדמויות עצמן משוחחות על הדמיון הזה. זה עדיין העתקה, אבל לא היה מי שיתבע אותו לכן קוראים לזה "השראה". אני מקווה שנוכל בהמשך לדבר גם על זה, אבל בכל מקרה, הסופר דאג לציין מקור בצורה מחוכמת למדי.
2 “Coincidence does not happen a third time.” Black Jack, created by Osamu Tezuka
3 https://en.wikipedia.org/wiki/Kimba_the_White_Lion
4 תודה ל- YMSDOTorg שעשה את רוב המחקר במקומי. לא תאמינו כמה קשה להשיג את ליאו מלך הגו’נגל המקורי.
5 https://www.latimes.com/archives/la-xpm-1994-07-13-ca-15117-story.html
נערך לאחרונה ב:
