שיתוף - לביקורת פורים - עצוב :-(

[לוטם]

הלכתי להביא לו משלוח מנות. לחבר שלי, מבית הכנסת.

נכנסתי אליו לבית, ולא יכולתי שלא לעשות את ההשוואה בינינו, היא היתה זועקת מידי.

אצלנו הכול רועש, שמח.

אצלו...

שקט.

הילדים יושבים בשקט, מי על הספה, מי ליד השולחן. מנסים לחייך, לא מצליחים.

ניסתי לחייך אליהם, לשמח אותם, בכל זאת, פורים.

אבל החיוכים התמהמהו מלשכון על פניהם.

הבאתי לו את משלוח המנות, "תבואו אלינו לסעודה", ביקשתי. ראיתי את הדחיה על פניו, הקדמתי אותה, "אפילו אחריה. תבואו". כיוונתי את דברי גם לאשתו, שתדע. שלא יתביישו לבוא.

הילדים הביטו בי. ראיתי שהם רוצים לבוא, ועם זאת ידעתי, הם לא יבואו.

ידעתי שיהיה להם טוב לבוא, להשתחרר. זה יוציא אותם מהאבל.

כולם חוגגים, שמחים, לא הרבה זוכרים שעוד כמה ימים, שבוע, אולי פחות יהיה יום השנה לפטירת ביתם, בנסיבות טרגיות. אף אחד. כמעט.

זוכרים את זה, ברור. עוזרים, מסייעים, אבל ביום הגדול, הקדוש והשמח הזה, לא הרבה זוכרים אותם.

מפחדים לדבר על זה. חוששים. שוכחים.



הם לא באו לסעודה. גם לא אחריה. נשארו באבלם. אני מבין את זה. וכואב.

 

[היהלומן]

זוכרים את זה, ברור. עוזרים, מסייעים, אבל ביום הגדול, הקדוש והשמח הזה, לא הרבה זוכרים אותם.

המשפט לא סותר את עצמו?

ובכללי. רק אני לא הבנתי מה הקטע אמור לבטא?

 

[אש קודש!]

המשפט לא סותר את עצמו?

לא.
בכללי זוכרים, אבל בפורים עצמו, עם כל ההמולה - פחות.

ובכללי. רק אני לא הבנתי מה הקטע אמור לבטא?

כנראה.

 

[REBEKA997]

אי נקרע לי הלב,

המשפט לא סותר את עצמו?

לא

ובכללי. רק אני לא הבנתי מה הקטע אמור לבטא?

תוכן כתוב במקצועיות מהולה ברגש עמוק,