הנושאים החמים
הנושאים החמים
בחרתי לכתוב על נושא חשוב בעיני. אשמח לשמוע חוות דעתכם.
מינה נאנחה.
היא הניחה לרגע את המטלית שאחזה בה, והביטה בעוגמה על בבואתה שהשתקפה מולה על גביע הכסף הבוהק.
"איזו צורה תהיה לשבת כזאת? ארבע בחורות בנות עשרים וקצת לבדן בטבריה ?" היא שאלה. נעמי נאנחה גם היא.
"אמא, בסך הכל מדובר על שבת אחת, ואנחנו בנות גדולות, הכל יהיה בסדר" היא חלצה את נעלי העקב, והוציאה את הארנק מהתיק האלגנטי שאחזה בידה.
היה נחמד לפגוש הערב את בנות הכיתה, הרהרה. מתעלמת ממדקרות קנאה קלות שחשה הערב למראה שולחן בנות הכיתה שלווה בכמה עגלות חדשות.
תמר, גילי, שרית והיא, עמדו יחד ליד הבר, אף אחת מהן לא ענדה טבעת זהב על אצבעה, ופאה לא כיסתה את שיער ראשן, והיה להן טוב ביחד.
והרעיון של תמר היה ממש במקום, רק השבוע יצאו אחיותיה בנות הסמינר למחנה חורף עליז אי שם בצפון, והיא? היא צעדה כמו בכל יום כמעט בשנה וחצי האחרונות לתחנת האוטובוס, ומשם למעון. היא אוהבת את העבודה, יש לה חברה וסיפוק, אבל שבת נופש עם חברות מהכיתה לשעבר היא בדיוק הדבר שהיא צריכה עכשיו. אבל איך היא מסבירה את זה לאמא המודאגת?
"תראי נעמי, אני לא חושבת שזה מתאים" מינה עברה למירוק הפמוטים "ובכלל, בנות בגילך לא אמורות להסתובב לבד".
נעמי הביטה בשעונה "לילה טוב אמא אני חושבת שאלך כבר לישון, האוטובוס שלי מוקדם את יודעת..."
כוס הקפה שהכינה מינה לעצמה כבר היתה ריקה וקרה, היא הביטה בספרים שנערמו על השולחן, ופיהקה. הכנת שיעורים לכיתת החינוך שלה היוותה מטלה רצינית גם לאחר שני עשורים של הוראה בסמינר, והריכוז היה ממנה והלאה. היא דפדפה בהיסח הדעת בספר, והרהרה שוב בנסיעתה המתוכננת של נעמי.
להרשות? לאסור עליה? לנסות לשכנע אותה? היא סומכת על נעמי שלה שלא תעשה שטויות. היא כבר ילדה גדולה, יכלה להיות אמא בעצמה, אבל היא בכל אופן לא רגועה. בת צריכה להיות בבית הוריה או בבית בעלה, זה עקרון שמנחה אותה מאז ומעולם, והיא לא רואה סיבה לסטות ממנו. עיניה נתקלו לפתע במילים מתוך ההקדשה שבספר "חורב" שאחזה בידיה
"לזכר הוריו הנכבדים...
להם
שומריו בימי ילדותו
מדריכיו בימי נעוריו,
ידידיו בימי בגרותו
זללה"ה
באהבה ובהכרת טובה
המחבר
ניצוץ של מחשבה אחרת התגנב לליבה, היא קראה שוב את מילותיו של הרש"ר והפעם בשימת לב.
שומריו בימי ילדותו, השורה הזו מובנת לה, בהחלט. כמה שהיא מתאמצת תמיד לחנך, לשמור ולהגן על נעמי ושאר ילדיה.
מדריכיו בימי נעוריו, גם השלב הזה מוכר לה, מי כמוה יודע כמה צריך לפקוח על הילדים עיניים, לכוון להדריך ולנתב.
ידידיו בימי בגרותו, זה החלק שמתחדש לה עכשיו. אולי מגיע שלב כזה בהורות בו היא צריכה להוריד הילוך? להפסיק להיות שומרת ומדריכה ולהיות פשוט ידידה?
אולי נעמי שלה כבר הגיעה לשלב הזה? אולי תפקידה כעת הוא לשחרר? להעביר מעליה את כובד האחריות?
מינה סגרה בעדינות את הספר, ורוגע פשט בה אט אט . נראה לה שהיא כבר יודעת את התשובה.
מינה נאנחה.
היא הניחה לרגע את המטלית שאחזה בה, והביטה בעוגמה על בבואתה שהשתקפה מולה על גביע הכסף הבוהק.
"איזו צורה תהיה לשבת כזאת? ארבע בחורות בנות עשרים וקצת לבדן בטבריה ?" היא שאלה. נעמי נאנחה גם היא.
"אמא, בסך הכל מדובר על שבת אחת, ואנחנו בנות גדולות, הכל יהיה בסדר" היא חלצה את נעלי העקב, והוציאה את הארנק מהתיק האלגנטי שאחזה בידה.
היה נחמד לפגוש הערב את בנות הכיתה, הרהרה. מתעלמת ממדקרות קנאה קלות שחשה הערב למראה שולחן בנות הכיתה שלווה בכמה עגלות חדשות.
תמר, גילי, שרית והיא, עמדו יחד ליד הבר, אף אחת מהן לא ענדה טבעת זהב על אצבעה, ופאה לא כיסתה את שיער ראשן, והיה להן טוב ביחד.
והרעיון של תמר היה ממש במקום, רק השבוע יצאו אחיותיה בנות הסמינר למחנה חורף עליז אי שם בצפון, והיא? היא צעדה כמו בכל יום כמעט בשנה וחצי האחרונות לתחנת האוטובוס, ומשם למעון. היא אוהבת את העבודה, יש לה חברה וסיפוק, אבל שבת נופש עם חברות מהכיתה לשעבר היא בדיוק הדבר שהיא צריכה עכשיו. אבל איך היא מסבירה את זה לאמא המודאגת?
"תראי נעמי, אני לא חושבת שזה מתאים" מינה עברה למירוק הפמוטים "ובכלל, בנות בגילך לא אמורות להסתובב לבד".
נעמי הביטה בשעונה "לילה טוב אמא אני חושבת שאלך כבר לישון, האוטובוס שלי מוקדם את יודעת..."
כוס הקפה שהכינה מינה לעצמה כבר היתה ריקה וקרה, היא הביטה בספרים שנערמו על השולחן, ופיהקה. הכנת שיעורים לכיתת החינוך שלה היוותה מטלה רצינית גם לאחר שני עשורים של הוראה בסמינר, והריכוז היה ממנה והלאה. היא דפדפה בהיסח הדעת בספר, והרהרה שוב בנסיעתה המתוכננת של נעמי.
להרשות? לאסור עליה? לנסות לשכנע אותה? היא סומכת על נעמי שלה שלא תעשה שטויות. היא כבר ילדה גדולה, יכלה להיות אמא בעצמה, אבל היא בכל אופן לא רגועה. בת צריכה להיות בבית הוריה או בבית בעלה, זה עקרון שמנחה אותה מאז ומעולם, והיא לא רואה סיבה לסטות ממנו. עיניה נתקלו לפתע במילים מתוך ההקדשה שבספר "חורב" שאחזה בידיה
"לזכר הוריו הנכבדים...
להם
שומריו בימי ילדותו
מדריכיו בימי נעוריו,
ידידיו בימי בגרותו
זללה"ה
באהבה ובהכרת טובה
המחבר
ניצוץ של מחשבה אחרת התגנב לליבה, היא קראה שוב את מילותיו של הרש"ר והפעם בשימת לב.
שומריו בימי ילדותו, השורה הזו מובנת לה, בהחלט. כמה שהיא מתאמצת תמיד לחנך, לשמור ולהגן על נעמי ושאר ילדיה.
מדריכיו בימי נעוריו, גם השלב הזה מוכר לה, מי כמוה יודע כמה צריך לפקוח על הילדים עיניים, לכוון להדריך ולנתב.
ידידיו בימי בגרותו, זה החלק שמתחדש לה עכשיו. אולי מגיע שלב כזה בהורות בו היא צריכה להוריד הילוך? להפסיק להיות שומרת ומדריכה ולהיות פשוט ידידה?
אולי נעמי שלה כבר הגיעה לשלב הזה? אולי תפקידה כעת הוא לשחרר? להעביר מעליה את כובד האחריות?
מינה סגרה בעדינות את הספר, ורוגע פשט בה אט אט . נראה לה שהיא כבר יודעת את התשובה.
