ישנו שיר שלמדתי בנעורי והוא הולך כך:
רוח לח, נוגה רך, הד גלים ודכים
בחולות חזיון כמו על מן הים
התראה צל פסיעות, הוי הים הכחול?
התראה צל חיי נופל על החול?
עקבות,עקבות לכל אורך התוואי
צעדי שמחתי, צעדי מכאובי
מי האיש לידי את דרכו פה כתב?
מי הלך לצידי והשאיר עקבותיו?
וענה קול לא קול ויקרא אליו:"בני,
פה הייתי אני והלכתי אני
מתפלש בדרכים בין סלעים ומחילות"
כה היה דבר האב אל בן בחולות
הי הים, איך תראה ועיניך צרובות
בין דרדר וטרשים יש רק זוג עקבות
פה עשה האחד את דרכו ובכה
כאן היד האחת- יד שנית לא תמכה
הוי אבי, אבי רחוק, אב היה לי כזר
אי עקבות רגליך בישימון האכזר?
הכזאת יעשה אב לבנו אהובו?
-כך שאל מול הים ואביו השיבו:
"בן שלי" הוא אמר וקולו בו נשבר
"כשצרבו החולות וקדח המדבר
אז הייתי אני- השמים עדי-
מתכופף ונושא אותך, בני, על ידי"
(עד כמה ששמעתי, כתבה את זה לאה לנדוא