על קורה ומה קרה
היום בעודי מרצה לחמודות בלהט, עד כמה שקולי המצונן אפשר לי, על סדר המסעות במשכן ומדגימה כיצד עמוד הענן היה שט לו מהמשכן אל מעל שבט יהודה כאין קורה, ופתאום, בחביטת דלת עזה מתפרץ לו מנחם השרת וקורה אמיתית וענקית בידו. כולנו בהינו בו בחוסר הבנה. עד שנזכרנו שהוא בעצם היה כאן אתמול. כמובן שקורת הפנטומימה שלי התרסקה מידית. את הידיים המשוכות אל על משכתי אל מאחורי גבי, ועטיתי ארשת רצינית ביותר כיאה למורה בישראל. מנחם אפילו לא הביט בנו. עיפרון תחוב באוזנו וכולו אומר עמל, הנחית את הקורה הענקית שהייתה כעין סליל אדמדם לבנבן ועלה על הכבש, הוא הסולם שהוצב שם עוד מאתמול. בידו האחת מכשיר לא מזוהה, ובשניה מקדחת ענק אימתנית. עוד לפני שהבנו מה קורה ניסר בחלל הכיתה רעש נורא ואיום... כולנו אוטומטית סתמנו את אוזננו. "המורה אנחנו לא יכולות להתרכז" "המורה איך נלמד ככה?!" צווחו המוסחות שלי מכל פינות הכיתה, האחרות סתמו את אוזניהן בשתי הידיים היו כאלו שהידרו בכיסוי העיניים אולי גם הן שומעות. אני עמדתי משותקת. ובתוכי מפעפע זעם קטוע. למה! למה למען ה' בזמן הלימודים אני צריכה מנחם עם מקדחה בראש סולם, קודח בקרואון המט לנפול הזה. הא? למה. זה מסוכן. ומציק. ובלתי אפשרי! עכשיו נזכרתי שהשרת אמר כבר אתמול שהם משנים את צורת החימום של בית הספר, במקום מזגנים יהיו צינורות שיזרימו חימום וקירור. זה נשמע משוכלל למדי לחבורת הקראוונים בהם אנו לומדות, שבת ילדות גם יחד, כשכל כיתה שומעת היטב מה נעשה בכיתה הסמוכה לה. למשל הבוקר, כיתה ג' שמעבר ללוח התפללו יפה במיוחד, שלוש בנות היו מצטיינות תפילה. והמורה הכריזה שאם כך הן תמשכנה יש סיכוי לבוקר כיתה בחודש אדר. ואיך אני יודעת? פשוט באותה העת היינו בתפילת שמונה עשרה, אז שמעתי הכל. לפעמיים יש דברים מצחיקים באמת (למשל השובבות חסרות הגבולות של כיתה ג' והרעיונות הבלתי נדלים לשיגוע מורות מחליפות) ואנו צריכות להיות ממש צדקניות כדי לצלוח את השמונה עשרה בכובד ראש. כך או כך מנחם הקודח התקיל אותי בחוסר אונים מוחלט. המנהלת חולה יומיים. ואין עם מי לדבר. המזכירה איננה, הכיתות האחרות לומדות. אז אני אדבר עם מי שתמיד מקשיב לי והוא גם שם אותי בכל התסריטים הבלתי אפשריים האלו. אבא שבשמים, פשוט אמרתי לו: "אבא שבשמים מה עושים? זה מצב ממש לא הגיוני, לא?" לא הספקתי לפרט לו את חששותיי, ראיתי את התלמידות אומרת לי גם כל מיני דברים. אבל לא שמעתי דבר. מה חבל שלא הצלחתי לקלוט את המיומנות של קריאת שפתיים אי אז בשנות היסודי ואחריו. אחרי מספר דקות של רעש מחריש אזנים, התקרבתי כמעה למנחם העסוק במלאכתו ושאלתי עדינות אך גם מספיק חזק. כדי שלא אצטרך לחזור שנית על הפעולה הזו, "סליחחה.. האם זה יהיה עוד הרבה זמן? ככה עם הקידוח???"
מנחם הסתובב ושאל: "מה? מה?" כשהעיפרון כמעט ונשמט ממרומי הסולם הישר אליי. "שאלתי מתי זה נגמר. הרעש, המקדחה". מנחם השיב שהוא כבר מסיים, כבר הוא גומר לנסר את העיגול שאכן אותותיו הפציעו בתקרת הקרוון הגבסית שלנו. "הנה את רואה איזה יופי?" מתח את ידיו והתפעל עמוקות מהבור-חור החדש שנפער בתיקרת הקראוון. היה לי קצת קשה להתפעל מיופיו של העיגול, הנהנתי בנימוס, אך הסכמתי שזה אכן משמח שיש עיגול והוא עתיד לסיים. בואו ונסיימה את השיעור איפוא. החלטתי בליבי. והתקרית הקדחנית הזו כבר מאחוריה בעזר ה' ורחמיו.
"ילדות!" קראתי הכי חזק שיכולתי. "השרת כבר מסיים, ועכשיו, לבינתיים, נעצור את השיעור ונצא ליטול ידיים!! קדימה קדימה!" הבנות עזבו את מחברות תורה, את הענן והמסעות ואצו ליטול ידיים, תוך שאני מנווטת אותן בטוחות בין סלילי הכבלים והכלים של מנחם. הילדות ישבו עם הסנדוויצ'ים וצפו בדממה במעשי הפלא של מנחם השרת. עכשיו מנחם עבר לפטיש ועוד יצור חד, והעיף עלינו פיסות קטנות של גבס. "אסתר תעברי ליד הדסה, שלא תקבלי גבס על הראש". אסתר עברה בצייתנות. וכל הבנות הסמוכות למנחם ביקשו אף הן מחסה מפני אבני הגבס המנופצות. פיזרתי אותן לכל פינה בטוחה אפשרית. כנראה ככה עושים עיגול. מעיפים גבס מכל פינה. הנה מנחם יורד ממרומי הסולם. זה סימן שהוא גמר, הנחתי. הפסקת האוכל גם היא עמדה להסתיים, וכשממש התכוונתי להכריז על ברכת המזון, מנחם עלה חזרה על הסולם ובידו המכשיר הסורר. "המורה!" שאגה ברכה מהשורה הראשונה, "איך נברך??? יש רעש נורא!!!!" "מה הבעיה?!" קראתי הכי חזק שיכולתי, התקרבתי אליהן "בוא נראה אם אנחנו מצליחות לברך יותר חזק מהמקדחה של מנחם!!" "אנחנו יכולות!!" הבנות התלהבו לגמרי לברך יותר חזק מהמקדחה, לקחו אוויר והחלו לשאוג "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" ואז..... ברכת המזון של שאגות קודחות. הבנות התקשו לסתום את האזנים להחזיק את הסידור וגם לשאוג את המילים, אך המטרה גברה על כל המכשולים. ברכת המזון השואגת ביותר שהייתה לנו השנה יצאה לפועל. היו כאלו שאפילו הצליחו להתנדנד, להחזיק את הסידור, ולשמור על האוזנים עם שתי ידיהן בו זמנית! התפעלתי עמוקות. "אתן ממש כמו שבט יהודה ששאג מסוף העולם ועד סופו. החמאתי להן בחום בהפסקה שבין קדיחה לקדיחה. "המורה זה מעליב!" קראה אחת רגישה במיוחד. "מה פתאום מעליב??!" הסברתי. "זה מחמאה שאתן כמו שבט יהודה הצדיק!" הרגישה קיבלה את דברי, סגרה את הסידור וביררה מה לומדים עכשיו. מכיוון שמנחם העסוק במלאכתו עדיין התעסק עם החור העתידי במרומי הסולם החלטתי להעביר את השיעור בלי ללמד אותו בפועל. ודף החזרה בנביא שימש כיסוי מצוין לשיעור שכזה. ילדות! בזוגות אנחנו בולעות את השאלות האלו!!! חילקתי בזריזות לשלושת הקורות (אלו התלמידות, הצמדתי אותן לקורות של שלוש טורים ארוכים כדי שהקורות של מנחם לא יפגעו בהן. ואולי היה זה גם בהשפעת שיעור תורה) הבנות לא הזדרזו להתחיל לעמול. הייתי צריכה לדרבן. "קדימה כל הצדיקות עושות מהר-מהר את הדף חזרה בחברותות!! כן. ילדות. חברותות זה זוגות! כמו.. כמו מי? וכבר תרתי אחר זוג מצטיין. כמו הדסה ואסתר. ממש כך!" לא, את לא עושה שלישיה עם בנות בטור השלישי. רק מלידך, ברור? אמרתי לבודקת הגבולות התמידית שלי, החברותות החלו. והטרוניות גם הן." 36 שאלות זה מלאאאא!! אני לא יודעת כלום!!" כך פלונית. הזכרתי לה שמה לה לדאוג, הרי פייגא יושבת לידה שהיא גם טובת לב וגם ידענית גדולה, הידיעה הזו רוממה אותה לחלוטין והיא החלה להעתיק במרץ את התשובות מפייגא. ואז זה שוב החל. מנחם והמקדחה! בבבבבבבבבבבבבבבבבבבבחחחחחחחחחחחחחכככככ.... קשה לי לחקות את הקולות שהיצור הזה שנתקע בגבס יודע לייצר. כנראה שהיה שם הפעם ברזל או משהו כי הרעש היה ממש ממש חזק.. "המורה אני לא יכולה להתרכז!!!! צורחת מוסחת קטנה שבסוף "בנות אנחנו ממשיכות לעבוד. זה כמו מוזיקת רקע" הסברתי בהגיון רב של מורה שהגיונה אבד כנראה בקידוחים הראשונים. ולמוסחת החמודה שממש לא השתכנעה שם הוספתי נימוק פסיכולוגי. "את יודעת רחלי, יש כאלו שמתרכזים דווקא ברעש. תגידי אחרי: הכי כיף ללמוד ברעש!! את תראי שכבר תוכלי להכין לפחות עשר שאלות" "אבל המורה זה עושה לי כאב ראש!" טענה רחלי כשהבעה מיוסרת על פניה "אם את תגידי שזה כיף לך ללמוד ברעש, את תראי שזה לא יהיה כה נורא. תנסי." ראיתי שהיא לא קונה את הטיעון המשכנע שלי. והאמת שחוץ מאולי חרשים, לא נראה לי רעש כזה יכול להרגיע מישהו. ניצני ייאוש החלו לבצבץ. הילדות בקושי עובדות. סובלות את החור הנורא הזה. בחוץ קפוא. לאן נלך מאימת המקדחה הקדחנית הזו? זה ממש לא לעניין ללמוד בקדחת הזו. שוב פניתי אליו. "אמרת שאתה כבר גומר, לא??" חוסר הסבלנות ניבט מכל מילה. "זהו סיימתי, את רואה את החור, סיימתי" עכשיו מנחם אכן ירד מהסולם. ותקווה נכנסה לליבי הלאה שאולי הוא יצא מכאן כבר עם כל הכבלים שלו וילך לקדוח במקום אחר. "המורה הוא סיים!!" צהלו המוסחות מהשורה הראשונה. "יופי ילדות. עכשיו תאכלו מהר את כל השאלות!! אחר כך אני בודקת על הלוח וילדה שענתה נכונה על כל השאלות.. או לפחות רובן.. נו מה יקרה איתה? "תצופר!!" השלימו בחדווה כמה ילדות (סוכריות הגומי קרצו אליהן מהארון וגרמו לידיים הקטנות להמשיך לכתוב בקדחנות או להעתיק מהחברה הידענית לחילופין) כמה דקות של שקט הסתננו לעולם, כשלפתע זה נשמע קרוב מאי פעם. הקידוח!!!!! איך זה יכול להיות, תהיתי, אין כאן מנחם. מהיכן הרעש?? בדקה הבאה חשבתי שאני מדמיינת. אך לא, אל מול עיני המשתאות נראו ניצוצי אש אמתיים המתמרים לתוך הכיתה שלי. מנחם קודח מהצד השני אל תוך החור החדש וניצוצות ניתזים פנימה! אבוי! לקח לי כמה שניות להתעשת ואז קראתי בקול: ילדות אתן עכשיו, אבל ממש הרגע תופסות את המחברת והקלמר ועולות למזכירות. קדימה ומהר! תוך כמה שניות נסנו על נפשנו. תוך כדי שאני עונה על מיליון שאלות של נמלטות קטנות. מצאתי את עצמי עם כעשרים ילדות חלקן עם מחברות נביא, חלקן עם הדף חזרה וחלק פשוט לא לקחו כלום. קר קרח. ועכשיו נזכרנו שבמנוסה לא לקחנו מעילים. לחדר ישיבות! עכשיו! פקדתי. עת לעשות לה' הפרו תורתך. חדר ישיבות הוא קדוש בקדושת כלום. יש שם מקרן ודברים יקרים וממש לא אוהבים להכניס לתוכו אורחות נמלטות מלאות בבוץ מהשלוליות. חבורת הפליטות שלי ואני נכנסו קפואות ומבוצבצות לחדר ישיבות. שם גילינו שיש שם חצי מהכיסאות הנדרשים. שבנה ביחד! אתן לא תופסות הרבה מקום נכון? הן אפילו לא ניסו להתווכח. המורה להמשיך לעבוד? שאלה מצטיינת אחת. "וודאי!. אתן זוכרות שאני מצ'פרת שאלות מצטיינות? כלומר תלמידות מצטיינות? ציינתי מנסה להדליק אותן ויודעת שזה חסר סיכוי. משהו אחר נדלק. "המורה, יכולנו להישרף מהמקדחה של מנחם?" שאלה מרים עיניה מלאות חרדה. "נראה לך? זה רק ניצוצות. מקסימום זה יכול לעשות לך חור קטן בסוודר!" אמרה לה בת שבע בידענות תוך כתיבת תשובות בנביא. "אבל המורה נכון כן אפשר להישרף מזה? אם למשל החור מתלקח?" בררה מרים, ויכוח עז התפרץ על ניצוצות שמתנוצצים בסוודר, והאם זה מסוכן או לא נורא כל כך. אפילו לא עצרתי אותן. ביקשתי מעדיה לעבור לכיסא עם טובהלה. והתיישבתי ביובש. "המורה נלמד כאן כל היום?!" שאלה אחת שנראה שקסם לה החדר הקדוש. ובכן.. מה קרה בסוף? הגיעה ההפסקה. יצאנו מחדר הישיבות לקפוא בחצר הקפואה. ובינתיים מנחם סיים והלך לנצנץ ולקדוח בכיתה אחרת, בכיתה שלנו שני חורים. בתוכם יכנסו הקורות. ואלו הקורות אותי בעצם היום הזה.
היום בעודי מרצה לחמודות בלהט, עד כמה שקולי המצונן אפשר לי, על סדר המסעות במשכן ומדגימה כיצד עמוד הענן היה שט לו מהמשכן אל מעל שבט יהודה כאין קורה, ופתאום, בחביטת דלת עזה מתפרץ לו מנחם השרת וקורה אמיתית וענקית בידו. כולנו בהינו בו בחוסר הבנה. עד שנזכרנו שהוא בעצם היה כאן אתמול. כמובן שקורת הפנטומימה שלי התרסקה מידית. את הידיים המשוכות אל על משכתי אל מאחורי גבי, ועטיתי ארשת רצינית ביותר כיאה למורה בישראל. מנחם אפילו לא הביט בנו. עיפרון תחוב באוזנו וכולו אומר עמל, הנחית את הקורה הענקית שהייתה כעין סליל אדמדם לבנבן ועלה על הכבש, הוא הסולם שהוצב שם עוד מאתמול. בידו האחת מכשיר לא מזוהה, ובשניה מקדחת ענק אימתנית. עוד לפני שהבנו מה קורה ניסר בחלל הכיתה רעש נורא ואיום... כולנו אוטומטית סתמנו את אוזננו. "המורה אנחנו לא יכולות להתרכז" "המורה איך נלמד ככה?!" צווחו המוסחות שלי מכל פינות הכיתה, האחרות סתמו את אוזניהן בשתי הידיים היו כאלו שהידרו בכיסוי העיניים אולי גם הן שומעות. אני עמדתי משותקת. ובתוכי מפעפע זעם קטוע. למה! למה למען ה' בזמן הלימודים אני צריכה מנחם עם מקדחה בראש סולם, קודח בקרואון המט לנפול הזה. הא? למה. זה מסוכן. ומציק. ובלתי אפשרי! עכשיו נזכרתי שהשרת אמר כבר אתמול שהם משנים את צורת החימום של בית הספר, במקום מזגנים יהיו צינורות שיזרימו חימום וקירור. זה נשמע משוכלל למדי לחבורת הקראוונים בהם אנו לומדות, שבת ילדות גם יחד, כשכל כיתה שומעת היטב מה נעשה בכיתה הסמוכה לה. למשל הבוקר, כיתה ג' שמעבר ללוח התפללו יפה במיוחד, שלוש בנות היו מצטיינות תפילה. והמורה הכריזה שאם כך הן תמשכנה יש סיכוי לבוקר כיתה בחודש אדר. ואיך אני יודעת? פשוט באותה העת היינו בתפילת שמונה עשרה, אז שמעתי הכל. לפעמיים יש דברים מצחיקים באמת (למשל השובבות חסרות הגבולות של כיתה ג' והרעיונות הבלתי נדלים לשיגוע מורות מחליפות) ואנו צריכות להיות ממש צדקניות כדי לצלוח את השמונה עשרה בכובד ראש. כך או כך מנחם הקודח התקיל אותי בחוסר אונים מוחלט. המנהלת חולה יומיים. ואין עם מי לדבר. המזכירה איננה, הכיתות האחרות לומדות. אז אני אדבר עם מי שתמיד מקשיב לי והוא גם שם אותי בכל התסריטים הבלתי אפשריים האלו. אבא שבשמים, פשוט אמרתי לו: "אבא שבשמים מה עושים? זה מצב ממש לא הגיוני, לא?" לא הספקתי לפרט לו את חששותיי, ראיתי את התלמידות אומרת לי גם כל מיני דברים. אבל לא שמעתי דבר. מה חבל שלא הצלחתי לקלוט את המיומנות של קריאת שפתיים אי אז בשנות היסודי ואחריו. אחרי מספר דקות של רעש מחריש אזנים, התקרבתי כמעה למנחם העסוק במלאכתו ושאלתי עדינות אך גם מספיק חזק. כדי שלא אצטרך לחזור שנית על הפעולה הזו, "סליחחה.. האם זה יהיה עוד הרבה זמן? ככה עם הקידוח???"
מנחם הסתובב ושאל: "מה? מה?" כשהעיפרון כמעט ונשמט ממרומי הסולם הישר אליי. "שאלתי מתי זה נגמר. הרעש, המקדחה". מנחם השיב שהוא כבר מסיים, כבר הוא גומר לנסר את העיגול שאכן אותותיו הפציעו בתקרת הקרוון הגבסית שלנו. "הנה את רואה איזה יופי?" מתח את ידיו והתפעל עמוקות מהבור-חור החדש שנפער בתיקרת הקראוון. היה לי קצת קשה להתפעל מיופיו של העיגול, הנהנתי בנימוס, אך הסכמתי שזה אכן משמח שיש עיגול והוא עתיד לסיים. בואו ונסיימה את השיעור איפוא. החלטתי בליבי. והתקרית הקדחנית הזו כבר מאחוריה בעזר ה' ורחמיו.
"ילדות!" קראתי הכי חזק שיכולתי. "השרת כבר מסיים, ועכשיו, לבינתיים, נעצור את השיעור ונצא ליטול ידיים!! קדימה קדימה!" הבנות עזבו את מחברות תורה, את הענן והמסעות ואצו ליטול ידיים, תוך שאני מנווטת אותן בטוחות בין סלילי הכבלים והכלים של מנחם. הילדות ישבו עם הסנדוויצ'ים וצפו בדממה במעשי הפלא של מנחם השרת. עכשיו מנחם עבר לפטיש ועוד יצור חד, והעיף עלינו פיסות קטנות של גבס. "אסתר תעברי ליד הדסה, שלא תקבלי גבס על הראש". אסתר עברה בצייתנות. וכל הבנות הסמוכות למנחם ביקשו אף הן מחסה מפני אבני הגבס המנופצות. פיזרתי אותן לכל פינה בטוחה אפשרית. כנראה ככה עושים עיגול. מעיפים גבס מכל פינה. הנה מנחם יורד ממרומי הסולם. זה סימן שהוא גמר, הנחתי. הפסקת האוכל גם היא עמדה להסתיים, וכשממש התכוונתי להכריז על ברכת המזון, מנחם עלה חזרה על הסולם ובידו המכשיר הסורר. "המורה!" שאגה ברכה מהשורה הראשונה, "איך נברך??? יש רעש נורא!!!!" "מה הבעיה?!" קראתי הכי חזק שיכולתי, התקרבתי אליהן "בוא נראה אם אנחנו מצליחות לברך יותר חזק מהמקדחה של מנחם!!" "אנחנו יכולות!!" הבנות התלהבו לגמרי לברך יותר חזק מהמקדחה, לקחו אוויר והחלו לשאוג "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" ואז..... ברכת המזון של שאגות קודחות. הבנות התקשו לסתום את האזנים להחזיק את הסידור וגם לשאוג את המילים, אך המטרה גברה על כל המכשולים. ברכת המזון השואגת ביותר שהייתה לנו השנה יצאה לפועל. היו כאלו שאפילו הצליחו להתנדנד, להחזיק את הסידור, ולשמור על האוזנים עם שתי ידיהן בו זמנית! התפעלתי עמוקות. "אתן ממש כמו שבט יהודה ששאג מסוף העולם ועד סופו. החמאתי להן בחום בהפסקה שבין קדיחה לקדיחה. "המורה זה מעליב!" קראה אחת רגישה במיוחד. "מה פתאום מעליב??!" הסברתי. "זה מחמאה שאתן כמו שבט יהודה הצדיק!" הרגישה קיבלה את דברי, סגרה את הסידור וביררה מה לומדים עכשיו. מכיוון שמנחם העסוק במלאכתו עדיין התעסק עם החור העתידי במרומי הסולם החלטתי להעביר את השיעור בלי ללמד אותו בפועל. ודף החזרה בנביא שימש כיסוי מצוין לשיעור שכזה. ילדות! בזוגות אנחנו בולעות את השאלות האלו!!! חילקתי בזריזות לשלושת הקורות (אלו התלמידות, הצמדתי אותן לקורות של שלוש טורים ארוכים כדי שהקורות של מנחם לא יפגעו בהן. ואולי היה זה גם בהשפעת שיעור תורה) הבנות לא הזדרזו להתחיל לעמול. הייתי צריכה לדרבן. "קדימה כל הצדיקות עושות מהר-מהר את הדף חזרה בחברותות!! כן. ילדות. חברותות זה זוגות! כמו.. כמו מי? וכבר תרתי אחר זוג מצטיין. כמו הדסה ואסתר. ממש כך!" לא, את לא עושה שלישיה עם בנות בטור השלישי. רק מלידך, ברור? אמרתי לבודקת הגבולות התמידית שלי, החברותות החלו. והטרוניות גם הן." 36 שאלות זה מלאאאא!! אני לא יודעת כלום!!" כך פלונית. הזכרתי לה שמה לה לדאוג, הרי פייגא יושבת לידה שהיא גם טובת לב וגם ידענית גדולה, הידיעה הזו רוממה אותה לחלוטין והיא החלה להעתיק במרץ את התשובות מפייגא. ואז זה שוב החל. מנחם והמקדחה! בבבבבבבבבבבבבבבבבבבבחחחחחחחחחחחחחכככככ.... קשה לי לחקות את הקולות שהיצור הזה שנתקע בגבס יודע לייצר. כנראה שהיה שם הפעם ברזל או משהו כי הרעש היה ממש ממש חזק.. "המורה אני לא יכולה להתרכז!!!! צורחת מוסחת קטנה שבסוף "בנות אנחנו ממשיכות לעבוד. זה כמו מוזיקת רקע" הסברתי בהגיון רב של מורה שהגיונה אבד כנראה בקידוחים הראשונים. ולמוסחת החמודה שממש לא השתכנעה שם הוספתי נימוק פסיכולוגי. "את יודעת רחלי, יש כאלו שמתרכזים דווקא ברעש. תגידי אחרי: הכי כיף ללמוד ברעש!! את תראי שכבר תוכלי להכין לפחות עשר שאלות" "אבל המורה זה עושה לי כאב ראש!" טענה רחלי כשהבעה מיוסרת על פניה "אם את תגידי שזה כיף לך ללמוד ברעש, את תראי שזה לא יהיה כה נורא. תנסי." ראיתי שהיא לא קונה את הטיעון המשכנע שלי. והאמת שחוץ מאולי חרשים, לא נראה לי רעש כזה יכול להרגיע מישהו. ניצני ייאוש החלו לבצבץ. הילדות בקושי עובדות. סובלות את החור הנורא הזה. בחוץ קפוא. לאן נלך מאימת המקדחה הקדחנית הזו? זה ממש לא לעניין ללמוד בקדחת הזו. שוב פניתי אליו. "אמרת שאתה כבר גומר, לא??" חוסר הסבלנות ניבט מכל מילה. "זהו סיימתי, את רואה את החור, סיימתי" עכשיו מנחם אכן ירד מהסולם. ותקווה נכנסה לליבי הלאה שאולי הוא יצא מכאן כבר עם כל הכבלים שלו וילך לקדוח במקום אחר. "המורה הוא סיים!!" צהלו המוסחות מהשורה הראשונה. "יופי ילדות. עכשיו תאכלו מהר את כל השאלות!! אחר כך אני בודקת על הלוח וילדה שענתה נכונה על כל השאלות.. או לפחות רובן.. נו מה יקרה איתה? "תצופר!!" השלימו בחדווה כמה ילדות (סוכריות הגומי קרצו אליהן מהארון וגרמו לידיים הקטנות להמשיך לכתוב בקדחנות או להעתיק מהחברה הידענית לחילופין) כמה דקות של שקט הסתננו לעולם, כשלפתע זה נשמע קרוב מאי פעם. הקידוח!!!!! איך זה יכול להיות, תהיתי, אין כאן מנחם. מהיכן הרעש?? בדקה הבאה חשבתי שאני מדמיינת. אך לא, אל מול עיני המשתאות נראו ניצוצי אש אמתיים המתמרים לתוך הכיתה שלי. מנחם קודח מהצד השני אל תוך החור החדש וניצוצות ניתזים פנימה! אבוי! לקח לי כמה שניות להתעשת ואז קראתי בקול: ילדות אתן עכשיו, אבל ממש הרגע תופסות את המחברת והקלמר ועולות למזכירות. קדימה ומהר! תוך כמה שניות נסנו על נפשנו. תוך כדי שאני עונה על מיליון שאלות של נמלטות קטנות. מצאתי את עצמי עם כעשרים ילדות חלקן עם מחברות נביא, חלקן עם הדף חזרה וחלק פשוט לא לקחו כלום. קר קרח. ועכשיו נזכרנו שבמנוסה לא לקחנו מעילים. לחדר ישיבות! עכשיו! פקדתי. עת לעשות לה' הפרו תורתך. חדר ישיבות הוא קדוש בקדושת כלום. יש שם מקרן ודברים יקרים וממש לא אוהבים להכניס לתוכו אורחות נמלטות מלאות בבוץ מהשלוליות. חבורת הפליטות שלי ואני נכנסו קפואות ומבוצבצות לחדר ישיבות. שם גילינו שיש שם חצי מהכיסאות הנדרשים. שבנה ביחד! אתן לא תופסות הרבה מקום נכון? הן אפילו לא ניסו להתווכח. המורה להמשיך לעבוד? שאלה מצטיינת אחת. "וודאי!. אתן זוכרות שאני מצ'פרת שאלות מצטיינות? כלומר תלמידות מצטיינות? ציינתי מנסה להדליק אותן ויודעת שזה חסר סיכוי. משהו אחר נדלק. "המורה, יכולנו להישרף מהמקדחה של מנחם?" שאלה מרים עיניה מלאות חרדה. "נראה לך? זה רק ניצוצות. מקסימום זה יכול לעשות לך חור קטן בסוודר!" אמרה לה בת שבע בידענות תוך כתיבת תשובות בנביא. "אבל המורה נכון כן אפשר להישרף מזה? אם למשל החור מתלקח?" בררה מרים, ויכוח עז התפרץ על ניצוצות שמתנוצצים בסוודר, והאם זה מסוכן או לא נורא כל כך. אפילו לא עצרתי אותן. ביקשתי מעדיה לעבור לכיסא עם טובהלה. והתיישבתי ביובש. "המורה נלמד כאן כל היום?!" שאלה אחת שנראה שקסם לה החדר הקדוש. ובכן.. מה קרה בסוף? הגיעה ההפסקה. יצאנו מחדר הישיבות לקפוא בחצר הקפואה. ובינתיים מנחם סיים והלך לנצנץ ולקדוח בכיתה אחרת, בכיתה שלנו שני חורים. בתוכם יכנסו הקורות. ואלו הקורות אותי בעצם היום הזה.