על קורה ומה קורה סיפור אמיתי- מאתגרי ההוראה

נקודה אחת

משתמש סופר מקצוען
על קורה ומה קרה

היום בעודי מרצה לחמודות בלהט, עד כמה שקולי המצונן אפשר לי, על סדר המסעות במשכן ומדגימה כיצד עמוד הענן היה שט לו מהמשכן אל מעל שבט יהודה כאין קורה, ופתאום, בחביטת דלת עזה מתפרץ לו מנחם השרת וקורה אמיתית וענקית בידו. כולנו בהינו בו בחוסר הבנה. עד שנזכרנו שהוא בעצם היה כאן אתמול. כמובן שקורת הפנטומימה שלי התרסקה מידית. את הידיים המשוכות אל על משכתי אל מאחורי גבי, ועטיתי ארשת רצינית ביותר כיאה למורה בישראל. מנחם אפילו לא הביט בנו. עיפרון תחוב באוזנו וכולו אומר עמל, הנחית את הקורה הענקית שהייתה כעין סליל אדמדם לבנבן ועלה על הכבש, הוא הסולם שהוצב שם עוד מאתמול. בידו האחת מכשיר לא מזוהה, ובשניה מקדחת ענק אימתנית. עוד לפני שהבנו מה קורה ניסר בחלל הכיתה רעש נורא ואיום... כולנו אוטומטית סתמנו את אוזננו. "המורה אנחנו לא יכולות להתרכז" "המורה איך נלמד ככה?!" צווחו המוסחות שלי מכל פינות הכיתה, האחרות סתמו את אוזניהן בשתי הידיים היו כאלו שהידרו בכיסוי העיניים אולי גם הן שומעות. אני עמדתי משותקת. ובתוכי מפעפע זעם קטוע. למה! למה למען ה' בזמן הלימודים אני צריכה מנחם עם מקדחה בראש סולם, קודח בקרואון המט לנפול הזה. הא? למה. זה מסוכן. ומציק. ובלתי אפשרי! עכשיו נזכרתי שהשרת אמר כבר אתמול שהם משנים את צורת החימום של בית הספר, במקום מזגנים יהיו צינורות שיזרימו חימום וקירור. זה נשמע משוכלל למדי לחבורת הקראוונים בהם אנו לומדות, שבת ילדות גם יחד, כשכל כיתה שומעת היטב מה נעשה בכיתה הסמוכה לה. למשל הבוקר, כיתה ג' שמעבר ללוח התפללו יפה במיוחד, שלוש בנות היו מצטיינות תפילה. והמורה הכריזה שאם כך הן תמשכנה יש סיכוי לבוקר כיתה בחודש אדר. ואיך אני יודעת? פשוט באותה העת היינו בתפילת שמונה עשרה, אז שמעתי הכל. לפעמיים יש דברים מצחיקים באמת (למשל השובבות חסרות הגבולות של כיתה ג' והרעיונות הבלתי נדלים לשיגוע מורות מחליפות) ואנו צריכות להיות ממש צדקניות כדי לצלוח את השמונה עשרה בכובד ראש. כך או כך מנחם הקודח התקיל אותי בחוסר אונים מוחלט. המנהלת חולה יומיים. ואין עם מי לדבר. המזכירה איננה, הכיתות האחרות לומדות. אז אני אדבר עם מי שתמיד מקשיב לי והוא גם שם אותי בכל התסריטים הבלתי אפשריים האלו. אבא שבשמים, פשוט אמרתי לו: "אבא שבשמים מה עושים? זה מצב ממש לא הגיוני, לא?" לא הספקתי לפרט לו את חששותיי, ראיתי את התלמידות אומרת לי גם כל מיני דברים. אבל לא שמעתי דבר. מה חבל שלא הצלחתי לקלוט את המיומנות של קריאת שפתיים אי אז בשנות היסודי ואחריו. אחרי מספר דקות של רעש מחריש אזנים, התקרבתי כמעה למנחם העסוק במלאכתו ושאלתי עדינות אך גם מספיק חזק. כדי שלא אצטרך לחזור שנית על הפעולה הזו, "סליחחה.. האם זה יהיה עוד הרבה זמן? ככה עם הקידוח???"

מנחם הסתובב ושאל: "מה? מה?" כשהעיפרון כמעט ונשמט ממרומי הסולם הישר אליי. "שאלתי מתי זה נגמר. הרעש, המקדחה". מנחם השיב שהוא כבר מסיים, כבר הוא גומר לנסר את העיגול שאכן אותותיו הפציעו בתקרת הקרוון הגבסית שלנו. "הנה את רואה איזה יופי?" מתח את ידיו והתפעל עמוקות מהבור-חור החדש שנפער בתיקרת הקראוון. היה לי קצת קשה להתפעל מיופיו של העיגול, הנהנתי בנימוס, אך הסכמתי שזה אכן משמח שיש עיגול והוא עתיד לסיים. בואו ונסיימה את השיעור איפוא. החלטתי בליבי. והתקרית הקדחנית הזו כבר מאחוריה בעזר ה' ורחמיו.

"ילדות!" קראתי הכי חזק שיכולתי. "השרת כבר מסיים, ועכשיו, לבינתיים, נעצור את השיעור ונצא ליטול ידיים!! קדימה קדימה!" הבנות עזבו את מחברות תורה, את הענן והמסעות ואצו ליטול ידיים, תוך שאני מנווטת אותן בטוחות בין סלילי הכבלים והכלים של מנחם. הילדות ישבו עם הסנדוויצ'ים וצפו בדממה במעשי הפלא של מנחם השרת. עכשיו מנחם עבר לפטיש ועוד יצור חד, והעיף עלינו פיסות קטנות של גבס. "אסתר תעברי ליד הדסה, שלא תקבלי גבס על הראש". אסתר עברה בצייתנות. וכל הבנות הסמוכות למנחם ביקשו אף הן מחסה מפני אבני הגבס המנופצות. פיזרתי אותן לכל פינה בטוחה אפשרית. כנראה ככה עושים עיגול. מעיפים גבס מכל פינה. הנה מנחם יורד ממרומי הסולם. זה סימן שהוא גמר, הנחתי. הפסקת האוכל גם היא עמדה להסתיים, וכשממש התכוונתי להכריז על ברכת המזון, מנחם עלה חזרה על הסולם ובידו המכשיר הסורר. "המורה!" שאגה ברכה מהשורה הראשונה, "איך נברך??? יש רעש נורא!!!!" "מה הבעיה?!" קראתי הכי חזק שיכולתי, התקרבתי אליהן "בוא נראה אם אנחנו מצליחות לברך יותר חזק מהמקדחה של מנחם!!" "אנחנו יכולות!!" הבנות התלהבו לגמרי לברך יותר חזק מהמקדחה, לקחו אוויר והחלו לשאוג "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" ואז..... ברכת המזון של שאגות קודחות. הבנות התקשו לסתום את האזנים להחזיק את הסידור וגם לשאוג את המילים, אך המטרה גברה על כל המכשולים. ברכת המזון השואגת ביותר שהייתה לנו השנה יצאה לפועל. היו כאלו שאפילו הצליחו להתנדנד, להחזיק את הסידור, ולשמור על האוזנים עם שתי ידיהן בו זמנית! התפעלתי עמוקות. "אתן ממש כמו שבט יהודה ששאג מסוף העולם ועד סופו. החמאתי להן בחום בהפסקה שבין קדיחה לקדיחה. "המורה זה מעליב!" קראה אחת רגישה במיוחד. "מה פתאום מעליב??!" הסברתי. "זה מחמאה שאתן כמו שבט יהודה הצדיק!" הרגישה קיבלה את דברי, סגרה את הסידור וביררה מה לומדים עכשיו. מכיוון שמנחם העסוק במלאכתו עדיין התעסק עם החור העתידי במרומי הסולם החלטתי להעביר את השיעור בלי ללמד אותו בפועל. ודף החזרה בנביא שימש כיסוי מצוין לשיעור שכזה. ילדות! בזוגות אנחנו בולעות את השאלות האלו!!! חילקתי בזריזות לשלושת הקורות (אלו התלמידות, הצמדתי אותן לקורות של שלוש טורים ארוכים כדי שהקורות של מנחם לא יפגעו בהן. ואולי היה זה גם בהשפעת שיעור תורה) הבנות לא הזדרזו להתחיל לעמול. הייתי צריכה לדרבן. "קדימה כל הצדיקות עושות מהר-מהר את הדף חזרה בחברותות!! כן. ילדות. חברותות זה זוגות! כמו.. כמו מי? וכבר תרתי אחר זוג מצטיין. כמו הדסה ואסתר. ממש כך!" לא, את לא עושה שלישיה עם בנות בטור השלישי. רק מלידך, ברור? אמרתי לבודקת הגבולות התמידית שלי, החברותות החלו. והטרוניות גם הן." 36 שאלות זה מלאאאא!! אני לא יודעת כלום!!" כך פלונית. הזכרתי לה שמה לה לדאוג, הרי פייגא יושבת לידה שהיא גם טובת לב וגם ידענית גדולה, הידיעה הזו רוממה אותה לחלוטין והיא החלה להעתיק במרץ את התשובות מפייגא. ואז זה שוב החל. מנחם והמקדחה! בבבבבבבבבבבבבבבבבבבבחחחחחחחחחחחחחכככככ.... קשה לי לחקות את הקולות שהיצור הזה שנתקע בגבס יודע לייצר. כנראה שהיה שם הפעם ברזל או משהו כי הרעש היה ממש ממש חזק.. "המורה אני לא יכולה להתרכז!!!! צורחת מוסחת קטנה שבסוף "בנות אנחנו ממשיכות לעבוד. זה כמו מוזיקת רקע" הסברתי בהגיון רב של מורה שהגיונה אבד כנראה בקידוחים הראשונים. ולמוסחת החמודה שממש לא השתכנעה שם הוספתי נימוק פסיכולוגי. "את יודעת רחלי, יש כאלו שמתרכזים דווקא ברעש. תגידי אחרי: הכי כיף ללמוד ברעש!! את תראי שכבר תוכלי להכין לפחות עשר שאלות" "אבל המורה זה עושה לי כאב ראש!" טענה רחלי כשהבעה מיוסרת על פניה "אם את תגידי שזה כיף לך ללמוד ברעש, את תראי שזה לא יהיה כה נורא. תנסי." ראיתי שהיא לא קונה את הטיעון המשכנע שלי. והאמת שחוץ מאולי חרשים, לא נראה לי רעש כזה יכול להרגיע מישהו. ניצני ייאוש החלו לבצבץ. הילדות בקושי עובדות. סובלות את החור הנורא הזה. בחוץ קפוא. לאן נלך מאימת המקדחה הקדחנית הזו? זה ממש לא לעניין ללמוד בקדחת הזו. שוב פניתי אליו. "אמרת שאתה כבר גומר, לא??" חוסר הסבלנות ניבט מכל מילה. "זהו סיימתי, את רואה את החור, סיימתי" עכשיו מנחם אכן ירד מהסולם. ותקווה נכנסה לליבי הלאה שאולי הוא יצא מכאן כבר עם כל הכבלים שלו וילך לקדוח במקום אחר. "המורה הוא סיים!!" צהלו המוסחות מהשורה הראשונה. "יופי ילדות. עכשיו תאכלו מהר את כל השאלות!! אחר כך אני בודקת על הלוח וילדה שענתה נכונה על כל השאלות.. או לפחות רובן.. נו מה יקרה איתה? "תצופר!!" השלימו בחדווה כמה ילדות (סוכריות הגומי קרצו אליהן מהארון וגרמו לידיים הקטנות להמשיך לכתוב בקדחנות או להעתיק מהחברה הידענית לחילופין) כמה דקות של שקט הסתננו לעולם, כשלפתע זה נשמע קרוב מאי פעם. הקידוח!!!!! איך זה יכול להיות, תהיתי, אין כאן מנחם. מהיכן הרעש?? בדקה הבאה חשבתי שאני מדמיינת. אך לא, אל מול עיני המשתאות נראו ניצוצי אש אמתיים המתמרים לתוך הכיתה שלי. מנחם קודח מהצד השני אל תוך החור החדש וניצוצות ניתזים פנימה! אבוי! לקח לי כמה שניות להתעשת ואז קראתי בקול: ילדות אתן עכשיו, אבל ממש הרגע תופסות את המחברת והקלמר ועולות למזכירות. קדימה ומהר! תוך כמה שניות נסנו על נפשנו. תוך כדי שאני עונה על מיליון שאלות של נמלטות קטנות. מצאתי את עצמי עם כעשרים ילדות חלקן עם מחברות נביא, חלקן עם הדף חזרה וחלק פשוט לא לקחו כלום. קר קרח. ועכשיו נזכרנו שבמנוסה לא לקחנו מעילים. לחדר ישיבות! עכשיו! פקדתי. עת לעשות לה' הפרו תורתך. חדר ישיבות הוא קדוש בקדושת כלום. יש שם מקרן ודברים יקרים וממש לא אוהבים להכניס לתוכו אורחות נמלטות מלאות בבוץ מהשלוליות. חבורת הפליטות שלי ואני נכנסו קפואות ומבוצבצות לחדר ישיבות. שם גילינו שיש שם חצי מהכיסאות הנדרשים. שבנה ביחד! אתן לא תופסות הרבה מקום נכון? הן אפילו לא ניסו להתווכח. המורה להמשיך לעבוד? שאלה מצטיינת אחת. "וודאי!. אתן זוכרות שאני מצ'פרת שאלות מצטיינות? כלומר תלמידות מצטיינות? ציינתי מנסה להדליק אותן ויודעת שזה חסר סיכוי. משהו אחר נדלק. "המורה, יכולנו להישרף מהמקדחה של מנחם?" שאלה מרים עיניה מלאות חרדה. "נראה לך? זה רק ניצוצות. מקסימום זה יכול לעשות לך חור קטן בסוודר!" אמרה לה בת שבע בידענות תוך כתיבת תשובות בנביא. "אבל המורה נכון כן אפשר להישרף מזה? אם למשל החור מתלקח?" בררה מרים, ויכוח עז התפרץ על ניצוצות שמתנוצצים בסוודר, והאם זה מסוכן או לא נורא כל כך. אפילו לא עצרתי אותן. ביקשתי מעדיה לעבור לכיסא עם טובהלה. והתיישבתי ביובש. "המורה נלמד כאן כל היום?!" שאלה אחת שנראה שקסם לה החדר הקדוש. ובכן.. מה קרה בסוף? הגיעה ההפסקה. יצאנו מחדר הישיבות לקפוא בחצר הקפואה. ובינתיים מנחם סיים והלך לנצנץ ולקדוח בכיתה אחרת, בכיתה שלנו שני חורים. בתוכם יכנסו הקורות. ואלו הקורות אותי בעצם היום הזה.
 

נקודה אחת

משתמש סופר מקצוען
צודקת, אשתדל לעשות רווחים, יישר כוח שקראת עד הסוף, אני אוהבת לכתוב את קורותי, ואני מאוד אוהבת דברים יצירתיים, הסיפור הינו אמיתי לחלוטין. ויש לי עוד בסגנון, בלי נדר אם יהיה ביקוש וזה יוכל להועיל למישהו (למרות שאני מאוד מקווה בשבילכן שאתן עובדות בתנאים נוחים יותר) אשתף בשמחה. רק שה' יעזור שאשאר לי אנונימית. את שמות הילדות החלפתי, סימנים מזהים טשטשתי וכולי וכולי! עבודת ההוראה היא קודש קודשים בעיני, ויצירתיות זו הדרך לשרוד בה בחיוך:) כל הישועות, שיפרה
 

אשכולית

משתמש סופר מקצוען
@נקודת אמת
את מרתקת, שופעת ומלאת הומור שזור בחן.
הקראוונים האלו באמת מהווים כר פורה לעלילות בלהה, במיוחד בחורף:(.
צל''ש על שמירת המורל בכזה יום!
אשמח מאד אם תעלי קטעים נוספים...
 

נקודה אחת

משתמש סופר מקצוען
שלום לכל הנשמות כאן, תודה על המחמאות!! זה ממש משמח! תודה על התודות! כך זה מקובל כאן? להגיד תודה לכל מי שנהנים ממה שהוא כתב? יפה מאוד! מידה טובה. הכרת הטוב.
תודה לכן! אני מאוד שמחה אם הסיפורים שלי מחיים מישהו. זה נותן לי המון אור חוזר וכוח. ככה אני לא כותבת רק לעצמי אלא משמחת אחרים! סה"כ אין כאן עלילה גדולה אלא התבוננות. מנחם השרת נכנס לכל אחת מהכיתות באותו יום וגם עליהם עברו עלילות דומות.
אני כבר חושבת מה לשתף עוד. אבל קודם צריך לעשות טשטושים. להחליף את השמות של התלמידות שלי המתוקות שאין עליהן בעולם.. מעוררות השראה שכאלו. ה' ישמור אותן ואת כל ילדי עם ישראל האהובים.. נתקרא! אני.
 
נערך לאחרונה ב:

נקודה אחת

משתמש סופר מקצוען
שלום! לא יודעת היכן מתאים לפרסם את עלילותי? כאן או בפורום של הכתיבה, פרסמתי שם סיפור חדש, אז מי שמתעניינת יכולה להסתכל שם. שמו: "המבורגר באמצע השיעור" שבוע טוב ומבורך.
 

נקודה אחת

משתמש סופר מקצוען
עוד סיפור מעלילות התלמידות הצדיקות שלי. פרסמתי בפורום סופרים שם, משתפת גם כאן. שיהיה. אם יעניין אתכן אעלה את ההמשך מתישהו בעז"ה.

הסיום של דוד המלך



חלק א'- שושנים לדוד

"המורה אנחנו כבר בשבת!" צהלו תלמידותי שגילו את פרקי "שירי המעלות" המוכרים בסתם יום של חול.

"עוד שניה אנחנו מסיימות את כ-ל התהילים!!" דיווחו לי בהתרגשות תוך דפדוף נמרץ וספירת המזמורים שנותרו.

מתחילת שנה ייסדנו מנהג קדוש - אמירת שני פרקי תהילים לאחר התפילה. הילדות גילו צדיקות יתר, אורך רוח, וכוח התמדה מעורר השתאות ופשוט אמרו פרק אחר פרק, בקול ונעימה.

לפעמיים ביום בו נתקלנו בפרק ארוך וקשה במיוחד, הייתה אי מי מהקפיציות יותר, שתפילת שחרית על כל מזמוריה וניגוניה הספיקה לה די והותר, מתלוננת על הקושי שבתוספת, לעתות דחק שכאלו הייתי שולפת להן את הקלף המנצח והעיניים הנוצצות שלהן היו מקבלות ברק נוסף מידית.

הסיום הקדוש שכל כך מתקרב!

כל יום בתהילים שהסתיים בהצלחה- גרר התפעלות עמוקה מצדנו. וואו! אנחנו כל כך מתקרבות!

"המורה מה יהיה בסיום?" היו מתלמידותי שואלות בפנים מלאות ציפייה.

"אוהו!" הבטחתי נאמנה. "יהיה נפלא! סיום קדוש לכבוד דוד המלך! מסיבה יפה וחגיגית!"

"סיום זה עם ממתקים?" שאלו כל פעם מחדש. "וודאי!" עניתי נהנית מהפרצופים המרוצים.

"ופרסים?" הקשו שוב ושוב.

"מה זאת אומרת!!" השבתי בקול הוודאי ביותר שהיה לי בשבילן. בתוספת הביאור הקבוע:

"האם אתן חושבות שזה דבר קטן להגיד ספר תהילים?? לא ולא! אנחנו ממתיקות דינים מעל כל עם ישראל ועוזרות לכל החולים והמסכנים!! אז בטח שצריך סיום קדוש ומיוחד מאוד מאוד!" דברי הנלהבים עשו את שלהן, מידי יום התווספו פתקים לפינת "רפואה שלמה" התלויה בלוח המודעות. הקליפסים לא עמדו בעומס ונשברו אחד אחד, באין תומך, עברה הפינה לניילונית מאולתרת שהוטמנה ביומן שלי, עד שאמצא אטבים טובים באמת, שיש להם יכולות קבלה לכל צרות ישראל, שיתמעטו במהרה בימינו אמן.

"המורה, רק עוד ארבעה ימים נשארו לנו!" הודיעה לי הדסה חגיגית ביום ראשון אחד. "איזה כיף!!" צווחו בגיל כולן. "הסיום הענק של התהילים עם הממתקים וההפתעות, הסיום של דוד המלך!" הרקיעו ברגע לשחקים.

התהילים בא לפרוע את חובו. חשבתי ברוב עייפות וגערתי בעצמי בפעם הכמה, את וההתלהבות שלך! עכשיו עם כל העומס של סיום המחצית והתעודות, צריך לארגן סיום שאת בעצמך לא יודעת מה התכוונת שהלהבת אותן כך! כמעט נלחצתי באמת, עד שהתנחמתי כמעה. ארבע ימים זה המון זמן. ירחם המרחם עד אז.

בבוקרו של יום שלישי, ההתרגשות מלאה את כיתתנו עד אפס מקום ממש, כשהותרנו את שני הפרקים האחרונים לאומרם בעוז והדר בסיום עצמו.

קריאות התארגנות דחופות נשמעו מכל עבר:

"לא לשכוח לבוא עם חולצה לבנה ותסרוקת כזו מהממת כזו!" הזכירה רותי בהיסחפות שיא תוך הדגמה מהי תסרוקת מהממת כזו.

"אני מביאה ממתק!" צווחה רחלי שבשורה השלישית והחלה בהתייעצות דחופה עם יעל, איזה ממתק הוא הכי שווה. "רק ממתק? אמא שלי תכין עוגת קרם!" קיפצה אסתר ממקומה מתחילה לדמיין את העוגה הנרקמת קומות קומות "היי? למה דווקא את? המורה לא בחרה אותך, אמא שלי גם רוצה להכין עוגה!" מעכה לה את עוגת הדמיון אביגיל ללא רחמים.

עשיתי הערכת מצב מהירה. חייבים להוריד את מפלס הציפיות, ומהר!

"ילדות יקרות!" קראתי הכי חזק, עד שהן שתקו.

"מחר יתקיים אי"ה סיום קדוש ונפלא של דוד המלך. לא צריך להביא כלום!! ואפילו לא כלום!" נזכרתי בבקשות המרובות לאחרונה מההורים. לא שייך לבקש עוד, שלא יתקיים בי "עוד מעט וסקלוני" כמובן לא באבנים אלא בטלפונים תמהים, על דרישות הבת המוגזמות.

"המורה, את תביאי כל כך הרבה ממתקים לבד? זה יהיה לך קשה!!" החוותה נועה את דעתה המתחשבת.

"הסירי דאגה מליבך נועה יקרה, אני אסתדר, ואתן לא שוכחות להביא מערכת כמו תמיד!" התרתי בהן בפנים חמורות. רק זה חסר לי, להסתבך עם המקצועיות.

אחר הצהרים, הבנתי שאם אין אני לי מי לי, צריך לפעול ומהר.

"קדימה לעיר!" אמרתי לעייפות האינסופית, אולי תתחשב ותתעורר קצת. אחרי דין וחשבון עם ילדי, סוכם שאקח נציגה נבחרת, במקרה זה אסתוש בת השמונה, למען תבחר לאחיה וגם לתלמידות את הפרסים השווים והמתאימים ביותר, כי אמא לא תמיד יודעת מה ילדים באמת אוהבים, וזה לא שאמא לא הייתה ילדה, פשוט, זה היה כל כך מזמן, שצריך כאן ייעוץ צעיר ורענן ועל הדרך זמן איכות נחמד, שיהיה.

יצאנו אני ואסתוש עטופות במעילים ועגלת קניות נגררת אחרינו.

"אמא, נלך להכל בשקל?" שאלה ביתי וברק פרסי בעיניה.

הנהנתי בראשי להסכמה. הכל בשקל הצילה אותי לא פעם, והיא מוזמנת לעשות זו גם היום.

לאחר כמה דקות של עליה הגענו לפאתי המדרחוב. התנועה הדלילה של ההולכים והשבים הייתה קצת תמוהה אומנם, אבל כשהגענו ל"הכל בשקל" ונתקלנו בדלת נעולה על מסגר ובריח, הבנתי בדיעבד את הסיבה.

"היום יום שלישי אסתוש.. אין חנויות, שכחנו לגמרי!!" אסתוש גילתה תושיה והזכירה לי שיש עוד חנות של שקל בהמשך הרחוב ואולי היא כן פתוחה?.. לאחר חמש דקות הליכה תקוותינו התבדתה שוב.

"ריבונו של עולם, מה נעשה עכשיו?? אני לא מגיעה מחר בידיים ריקות לדל"דיות שלי.. אתה חייב לעזור לי" אמרתי לה' ואסתוש ששמעה קיבלה על עצמה להיות השליחה הטובה, ולאתר לי חנויות שפתוחות בכל זאת.

"אמא! הנה בזאר ההלבשה פתוח וגם המאפיה, תראי! אה! והבית מרקחת שם!"

"טוב, בואי אסתוש, נחזור לסופר, נקנה ממתקים, ממתקים זה גם טוב" חזרנו מאוכזבות לכיוון הסופר, עברנו דרך בניין שגם בתחתיתו יש חנויות. לפתע צדה עיני חנות חד פעמי, היי היא פתוחה! אולי משם תבוא הישועה?? נכנסו ומיד התחלנו מסתובבות בין סכינים למזלגות, והררי צלחות בשלל צבעי הקשת.. "אמא, אולי תקני להן כזה!!" ליטפה אסתי סט צלחות ניקי מנייר פרגמנט, בחמדה.

"זה נחמד, אבל לא מתאים לדוד המלך" חתמתי.

אסתי המשיכה בחיפושים, סוקרת את תכולת הארונות, ועיני כלות.. סיום של דוד המלך!! כמה הן חיכו! ואני כמובן חיכיתי לרגע האחרון. ועכשיו, מה נעשה? אבא.. אני רוצה להביא להן משהו!! משהו שישמח אותן, משהו שקשור לתהילים, שיש בו משמעות. ויש כאן רק פלסטיקים בצורות שונות!

הגענו לפינת חד פעמי לימי הולדת. היו שם בלונים. נו, ניקח בלונים, זה תמיד נחמד. "קחי אסתוש תשמרי לאמא"

אסתי שמחה להשתמש בעגלת הקניות הקטנה, ואני המשכתי לבהות בהיצע האינסופי של החד פעמי.

החלטתי לא לוותר. אני חייבת פרס! משהו! דוד המלך. מלמלתי. מה יהיה? נזכרתי שלהגיד את שמות הצדיקים זה סגולה נפלאה לשנות את הטבע.. התחלתי למלמל.. דוד מלך ישראל. רבי נחמן בן פייגא. אברהם יצחק ויעקב.. בום!

"היי!! אסתוש! תראי שם!"

לנגד עיני המשתאות התנוססו ממש בפינת יום ההולדת סיכות שושנים חמודות להפליא. כאילו מצוירות. נזכרתי בתפילה שבסוף התהילים, שם נאמר: "להכרית את כל החוחים, את כל הקוצים הסובבים את השושנה העליונה.."

עם ישראל הם השושנה של ה'. והתהילים מפרידים ממנה את כל הסוגים והקוצים, כלומר- את כל העברות והדינים שנדבקו אליה בעל כורחה שלא בטובתה. זה פרס פשוט מקסים!! זה מתאים וקדוש!!

מיד התחלנו בקטיפת השושנים שהוצבו אי שם בזווית לא נוחה בעליל. המחיר הסביר עודד אותי והוכיח נחרצות שהייתה כאן התערבות שמימית.

דוד המלך!! זה אתה שלחת את השושנים הלא חד פעמיות האלו לחנות הפעמית הזו או מה??!

שמחה ומאושרת צעדתי עם אסתוש לקופה. התור היה ארוך, ככה זה שכל העיר סגורה בשלישי. צריך לבוא לאיזה מקום, לא? התבוננתי ביופין של השושנים, כל שושנה נראתה קצת אחרת אבל כולן יפות ומיוחדות. אחת יותר מהשניה.

ממש כמו התלמידות שלי, ממש כמו עם ישראל בעצם.

בעודי מהרהרת, והנה קראיתה של אסתי קרקעה אותי חזרה:

"אמא תראי!"

"ששש.... מה יש?" השקטתי את הנלהבת שהקפיצה חוץ ממני עוד כמה אנשים שחלמו חלומות בדרך לקופה.

אסתי הצביעה בניתורים לכיוון המוכר. מאחורי המוכר היה סטנד ועליו מחזיקי מפתחות עם תהילים קטן מעוטר באבני חן. מהמם!!

"אסתי, את גאון! איך ראית את זה?!" מעכתי אותה בלי שאף אחד יראה.

אסתוש חייכה בענווה, ואני ניגשתי לברר את מחירם של התהילים.

המחיר הגבוה יחסית לא הותיר לי לקנות לכל הילדות, אבל זה דווקא טוב! מצויין אפילו!! תהיה לנו תוכנית! נעשה הגרלה! לקחתי שלושה מחזיקים.

נרגשת יצאנו מחנות הפעמית הישר לסופר. אוספת חטיפים בנדיבות פזרנית כמעט. "אמא למה את קונה להן כל כך הרבה" שאלה בדאגה אסתוש בתור נציגת האחים הדואגת לשלומם הטוב ושלא יקופחו חלילה.

לבסוף התגברה אסתוש על הדאגה הכנה, ומצאה לי במבה מיוחדת שנראה שנבראה רק בשביל הסיום שלנו, במבת לב עם פסי שוקולד במהדורה מוגבלת. איך ידעו אוסם שהתלמידות שלי אמרו עם כל הלב את התהילים? אספנו עוד כמה ממתקים (כמובן שאסתוש הנדיבה לא קופחה) ויצאנו מהסופר.

זהו. הכל מוכן לי למחר. מזמור לתודה! איזה התרגשות. העייפות התחלפה בציפיה מתוקה. הן כל כך ישמחו!

אבל מה שהלך שם בסיום, עלה על כל דמיון..

המשך יבוא אי"ה מתישהו..

אשמח לשיפוצים. תודה רבה!
 

מילה בסלע

משתמש סופר מקצוען
מנהל קבוצה
פרסום וקופי
שנים שלא ראיתי מורה שמטמיעה כ"כ יפה את האהבה והקשר לאמירת מזמורי תהילים.

לאמיתו של דבר, זה נחוץ עקרוני ונכון פי כמה מעידוד לשינון משניות למשל...
 

הפקות כתיבה

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
מוזיקה ונגינה
אהבתי את ההתבוננות והיצירה. בערך כמו שכתבת למעלה- אם לא מתבוננים מפספסים את הדברים היפים.
 

נקודה אחת

משתמש סופר מקצוען
ההמשך..


חלק ב'- הסקסופון של דוד המלך


נכנסתי עם השקיות המרשרשות לחדר המזכירות העמוס בכוח אדם נזעם יחסית.

בירור קצר לסיבת הפרצפת בבוקרו של יום הבהירה הכל. העירייה הודיעה על הפסקת חשמל בין-9:00-13:00. איזה יופי לנו. מבט מהיר על השמים המעוננים ועל המעילים של כולנו הסביר שזה יהיה די אתגרי ללמד כך יום שלם. היי! ויש לנו סיום היום. מה יהא עליו?!

המזכירה עוררה אותי מחלומותיי.

"שיפרה, בוקר טוב! תרדי מהר לכיתה ותדליקי את המזגן על הטמפרטורה הגבוהה ביותר, תחממו את הכיתה לפני שהכל קופץ!"

קיבלתי את הגזרה בהכנעה מעורבת מתסכול קל. עוד שעה הפסקה, זאת אומרת שיש לנו שעה לתפקד ואחר כך בלגן. מה עם המסיבה? מתי נחגוג? החלטתי לא לגלות לתלמידות את הבאות, דיה להפסקה בשעתה. נכנסתי במהירות לכיתה עולה על הכיסא מזדמן כדי להגיע לכפתורי המזגן העליונים, מסיטה בחוזקה את הוו העתיק למקסימום חימום שהוא יכול להפיק מעצמו. הילדות הנרגשות הביטו בי בעניין סוקרות בעיניהן את השקיות השקופות. מטיבות ראיה הצליחו לנחש גם מה יש בפנים.

כשירדתי מהכיסא הן היו סביבי, כולן.

"המורה מתי הסיום?!! הלוואי ואחרי התפילה" הביעו שאלה ומשאלה. באמת מתי הסיום?? שאלתי את עצמי.

פתע הבנתי שהפתרון ליום החשוך שעתיד לנחות עלינו עוד מעט זה הסיום!! את המסיבה הן תחגוגנה גם בחושך מצרים, ולכן- כדאי לי מאוד להציב אותה אי שם בשעתיים האחרונות.

"ילדות בשעתיים האחרונות אנחנו חוגגות לדוד המלך! וכדי שיהיה לנו ככה אווירה מיוחדת כמו שצריך אנחנו מתחילות בתפילה חגיגית במיוחד! אתן וודאי זוכרות את מי השארנו ליום האחרון?" הבנתי קצת מאוחר מידי, שהמילים האחרונות היו טעות.

"אפשר לקרוא את השמות היום?" התחננה יעל על נפש הזקוקים לישועה.

"את קראת מלא פעמיים, רבקי צריכה לקרוא, היא תמיד אומרת תהילים ואת לא"

וכבר התחילו להתפתח תגרות מילוליות למיניהן. ה' עוד מעט החשמל עף. שלא נעוף גם אנחנו.

"ילדות התחלנו.. אני בוחרת מצטיינת תפילה מיוחדת אחת ויחידה בלבד. קדימה, נראה מי תזכה. הריני מקבלת על עצמי מצוות עשה של??"

"ואהבת לרעך כמוך" השלימו הילדות ואצו למקומותיהן.

הילדות שקעו מהר מאוד בתפילה משתדלות להיות אותה מצטיינת תפילה יחידה. המזגן שאמור היה לחמם את הכיתה בפול ווליום, עשה טובה ופלט מידי פעם משב רוח חמים.

לאחר תפילה ושעה ראשונה. החשמל צנח.

"המורה מה זה?" שאלו כולן באימה. מסתכלות על הפלורסנטים המרצדים ריצוד אחרון, כשברקע אנחת המזגן שדמם.

"זה הפסקת חשמל" הודיעה בת שבע למי שעדיין לא הבינה.

"המורה קפוא!! הוקפאו ישירות כמה ילדות. שעצם קיומו של המזגן האומלל נסך עליהם ביטחון עז, ועתה נשבר מטה חומן.

"יו!!! איך נלמד?"

"ואיך נחגוג? ומה יהיה?!"

הכיתה התמלאה בטרוניות צודקות לחלוטין שהלכו ועלו לאוקטבות מבהילות. זה יכול להיות גרוע יותר ויותר. מה יהיה עכשיו. מאין יבוא עזרי?? המסיבת הסיום!! זכותך הקדושה תעמוד לנו לעבור את היום הזה בשמחה!

"ילדות, ההפסקה הזו תערך עד 13:00 בערך.. בטח אתן מאוד תתקשינה להעתיק מהלוח וללמוד. ואולי יהיה לכן קר, ולכן, כנראה נצטרך לדחות את הסיום הקדוש שלנו לפעם אחרת!"

"לא!! אוף!!" אופפו הכל.

"אבל למה?" תהו האחרות שהשקיות המרשרשות עדיין הילכו עליהן פלאים.

"תראינה איזה חושך, בטח אתן לא תרגישו את טעמם של הממתקים בכזו מן אפלה!"

"חה! המורה אני בטח ירגיש" הצהירה שושי.

"ואני רואה מצוין את הלוח. הנה כתוב שם למעלה יום רביעי כ"ו שבט"

"מה הבעיה, בכלל לא קר. הנה אני מורידה את המעיל!" שושי הצטרפה למקבלות הייסורים באהבה.

"כן כן! אנחנו כן יכולות ללמוד והכל! המורה את תראי!" וכבר הן הוציאו מחברות תורה בהצטיינות מרבית.

"או! אני כל כך שמחה. אז מה אתן אומרות, נצליח לארגן כאן מסיבה שמחה, כאילו יש אור וחימום?! אפשר לחלק את ההפתעות של דוד המלך היום?"

שאגת הכן המוחלטת הבהירה לי לחלוטין שאנחנו הולכות לנצח את הקור והחושך. את השעתיים הבאות העברנו בלימוד חוויתי הכולל ריקודים כשממש היה לנו קר, כשאנחנו גם הטייפ וגם הרוקדות, לימוד יחיד שלי עם החומש, בעוד היתר עונות על שאלות וצוברות נקודות שסופן מי ישורנו והכתבה הישר לתוך המחברת המוצבת על החלונות, למען לא יעלה המספר חלילה לשושי או דבורה בעלות המשקפים.

"אתן פשוט מזגן מצויין!!" שיבחתי את המקפצות בתרגילי התעמלות סוערים. "המורה רותחחחח" צווחה מיכל.

"תכבו את המזגן!!" ביקשה בת שבע ספק בצחוק ספק ברצינות. ההשתוללות עשתה את שלה. ושוב חזרנו ללימודים.

השעה הרביעית הגיעה, זמנו של דוד המלך. חשבתי לעצמי שאומנם קניתי פרסים וממתקים, אבל בעצם מה עושים במסיבת סיום של דוד המלך?

דרוש לי כאן איזה סיפור חזק!! סיפור מארץ הסיפורים, ועדיף לא מומצא, משהו עיירתי כזה מלא קסם של הוד קדומים.. הסתכלתי לשמים תוך כדי העליה מחדר מורות לסריית הקרוואנים הקפואים אבל שום סיפור לא צנח עלי. מה אעשה?? בצר לי התקשרתי לאורלי, חברתי החכמונית, שיודעת את כל סיפורי הצדיקים שקיימים ושאינם קיימים, למען תשלוף לי סיפור תהילתי במיוחד.

אורלי ענתה מיד. תודה ה'.

"אורלי הצילו!" התחלתי ישר ולעניין.

"אני צריכה סיפור מאוד קדוש והכי הרבה מרגש. משהו על תהילים. אולי קדמוני. אורלי את חייבת לגייס משהו, בבקשה!"

אורלי חשבה קמעה ולאחר מספר שניות החלה שולפת מהזיכרון כל מיני ישועות שהתחוללו בזכות אמירת התהילים.

לא! זה לא מה שאני מחפשת.. הכל טוב ויפה. אבל אקשן חסר כאן. המשכתי להקשיב לסיפורי המופתים של אורלי בחוסר שביעות רצון, ופתאום משום מקום, נחת לו זיכרון קדום של סיפור עיירתי על זקן ערירי שאמר תהלים בעמידה ובנעימה, וכשנפטר דוד וכל הפמליא שלו ליוו אותו בכלי נגינה. לא זכרתי כמעט שום פרט. חוץ מהסוף המפתיע..

"תגידי, את זוכרת את הסיפור הזה?" שאלתי את אורלי שעדיין הייתה עסוקה בתיאור סיפורי ההשגחה בני זמננו. אפילו היא לא זכרה. חשש רב לסיפור מדומיין עלה בתודעתי.

"תגידי, נראה לך חוקי לספר סיפור שאני לא יודעת את כולו עד הסוף? ואם זה לא היה ככה בדיוק?" אורלי עזבה את סיפוריה, והייתה נחרצת.

"השאלה שלך צריכה להיות, האם זה יחזק את צעירות הצאן. אם כן, הרי זהו סיפור הראוי להיספר!

חשבתי לרגע. העברתי בדעתי את הסיפורים המחזקים על כוחם של תהילים וישועות בני זמננו, לעומת סיפור מסעיר על דוד המלך אשר התגלה בעצמו! הסיפור השני קרץ לי הרבה יותר.

"תודה אורלי! עזרת לי מאוד! נראה כבר מה יהיה, אבל אם את אומרת שזה חוקי לחולל קצת שינויים בסיפור צדיקים עמום.. אז אני חושבת שזה מה שנעשה!"

אורלי בירכה אותי בכל הברכות. נפרדנו בברכת סימן טוב ומזל טוב, ונכנסתי לכיתה.

הילדות הנרגשות חיכו לי במעגל חשוך במרכז הכיתה.

פצחנו בדוד מלך ישראל עם מחיאות כפיים.

שרנו ככה המון זמן, ואחר כך סיפרתי להן איך דוד המלך מצא להן שושנים בחנות החד פעמי. ואיך הן בעצמן שושנה אחת גדולה, שהתהילים כרתו לה את החוחים והסיגים ועכשיו הן נורא צדיקות. אשרינו שזכינו.

"עכשיו ילדות צדיקות, יש לי סיפור בשבילכן, סיפור שאף פעם לא שמעתם כזה מן סיפור" ניסיתי לשכתב את הסיפור בתודעתי תוך כדי ההקדמה המוגזמת בגודלו של הסיפור. התחלתי לרתק אותם עם דמותו של העני הגלמוד, שהיה ערירי ואשתו הסתלקה עליו לבית עולמה. הוא נשאר לבדו בעיירה ללא מכר וגואל.

"איזה מסכן!" צקצקו הקטנות לאות רחמים.

"אבל למה לא היו לו חברים?" שאלה בת שבע.

"זה הכל בגלל שהוא היה עצוב, אין לו ילדים ואשתו נפטרה. מסכן!" החוו דעתן חוי ורות.

"ואז הוא נפטר" המשכתי, משתדלת להיות דרמטית ככל יכולתי.

"כן ילדות. ויותר לא נאמרו התהילים של דוד המלך ברגש ונעימה בבקתה הקטנה. התהילים ששמרו על כל הכפר! החברה קדישא באו לטפל בקבורתו. מת מצווה! קבעו ואמרו. מצווה להתעסק בו אין לו בני משפחה שיכולים לדאוג לקבורתו. בקושי רב ארגנו מניין של יהודים. מסע ההלוויה לבית העלמין הישן שבקצה העיירה החל. מסע צנוע כמעט ללא משתתפים.. אבל אז השתנתה ברגע אחד כל התמונה!

באמצע מסע ההלוויה, נשמעו פרסות הסוסים קרבות מאי פעם.."

כאן התבקשו הילדות להשמיע את קולות של פרסות סוסים, אבל גדולות במיוחד.

"לנגד עיניהם המשתאות של קומץ היהודים התגלה מחזה מפעים, מחזה שאף בחלומותיהם הסוערים ביותר, לא היה מחזה שכמותו. פרשים אדירים בעלי שריון קשקשים מפואר בזהב ובורדו ואולי אפילו מכסף, התקרבו למסע ההלוויה. רב העיירה נלחץ. מי אלו הרוכבים שקסדה מלכותית מחפה על ראשם? מהיכן הגיעו?

"מי אתם" שאל בקול ענות חלושה את ראש החבורה, אשר נראה מרשים בגלימה מלכותית שלא ראה דוגמתה.

הרוכב האביר הוריד את כובעו המלכותי, שיער אדמוני נגלה לעין כל ועיניהם נוצצות בברק מיוחד.

"אני דוד מלך ישראל" אמר הרוכב המסתורי בעל הדרת הפנים. משמים קיבלתי רשות לבוא וללוות נפטר זה שהיה יהודי גדול במיוחד!" רב העיירה נרעש ונרגש מהגילוי רב הרושם נעץ בדמות רבת ההוד עיניים פעורות. הן לא ידע שאדם זה אשר נפטר גדול הוא כל כך עד שדוד המלך בעצמו טרד עצמו ללוותו.

דוד המלך המשיך ואמר:

"יהודי זה אמר את הספר שלי מידי יום, בקול ונעימה, השפיע על עיירתכם ברכה והצלחה זה רבות בשנים. על כן ניתנה לי רשות משמים לבוא וללוותו"

לנגד עיניהם המשתאות של הרב והיהודים, הוציאו הפרשים האדירים מנרתיקי זהב מפוארים כלי נגינה יפהפיים. כאן החלתי פורטת באוזניהם את סוגי כלי הנגינה: כינור, נבל, חליל, עוגב.. ומה לא?

"המורה, היו להם ממש את כל הכלים?" כך אביגיל חובבת הפרטים.

"אני חושבת שכן".

"מה אפילו סקסופון?" המשיכה לשאול.

"סקסופון? יכול מאוד להיות, אבל נו, ילדות זה לא בדיוק משנה. הכלים היו יפים ומאירים במיוחד, ועכשיו נמשיך!" ההלוויה המשיכה, לא מקובל כלל שמנגנים בהלוויות שירים כה נפלאים, אבל אצל היהודי הגלמוד שלנו היה משהו אחר. דוד המלך ניגן לו מתהילותיו הקדושות. הרב וקומץ יהודי העיירה הטמינו את גופתו בקרקע הטריה, וכיסו אותה בעפר. מסע ההלוויה הסתיים לאחר קדיש והספדים על היהודי הקדוש שרק עתה נגלה בתפארתו.

כשהסתובבו אנשי החברא קדישא לסוב חזרה לדרכם, והנה המנגינה הסתיימה, והפרשים באורך פלא נעלמו כלא היו!

זה הסיפור!

"איזה סיפור יפה!" פסקו הילדות הנרגשות. "דוד המלך בא באמת, זה כמו רחל אמנו שבאה לשמור על החיילים בעזה בסיפור שסיפרנו בי"א חשון, נכון?" סידרו לעצמן את המחשבות, ככה זה, מהשמים לפעמיים מסכימים לצדיקים להתגלות עוד פעם בשביל לעזור לכל מיני חיילים וגם גלמודים.

פצחנו ב"הללוקה, הללו קל בקדשו" האפלוליות שבחדר הוסיפה לאווירה המיוחדת.

עתה הגיע זמנם של שיפודי ההפתעה. הילדות התבקשו לשפד כל ממתק שחולק לכבוד דוד המלך ולמצוא לו משמעות הקשורה לתהילים.

"המורה המרשמלו הוא עם שלושה גוונים, כי התהילים טוב גם לרפואה, גם לפרנסה וגם לכל הישועות האחרות!" הבריקה הדסה.

"וופל זה דומה לתהילים!"

"ובמבת לב.. זה קל! אמרנו תהילים מכל הלב!"

"והתהילים גם נכנס לנו ללב ועושה לנו לב בשר, של יהודים!" איחלתי לעצמינו לב בשר, ככה לתוספת.

בעצם נגמרו לי כל הממתקים, שלא נראו כל כך הרבה על השיפודים. אבל הייתה להם המון משמעות וזה העיקר. נעבור אם כך, להגרלה!

"ועכשיו ילדות! ההגרלה. נראה למי דוד המלך יחליט לתת את ספר התהילים שלו בקטן. ככה לשמירה"

ילדונת אחת חתכה את שמות כולם לכוס כתומה ערבבתי תוך כדי השיר דוד מלך ישראל.

דוד המלך ידע היטב למי לתת את התהילים שלו.

ציפורה, ילדה קטנה ובישנית, עם עזות דקדושא שכל יום הצביעה להגיד לנו את הסגולה של אותו המזמור, היא זו שזכתה בתהילים הראשון.

נועה, שהמשפחה שלה היא לא משפחה רגילה, והיא מתהלכת שבורת לב דרך קבע, קיבלה את התהילים השני.

ורבקי, המדקדקת הגדולה שלנו, שהתהילים שלה פתוח עוד לפני שהתחלנו, היא זכתה בשלישי.

כל כך כל כך מתאים ומדויק! ושוב פצחנו בדוד מלך ישראל, ובכלל לא היה אכפת לנו מהחושך ומזה ששרנו כל כך הרבה את אותו השיר.

השיעור הסתיים, יצאנו לשמש החורפית שבחוץ, ילדות עם שושנה שהן הכריתו לה את כל החוחים בראשן ושיפוד תהילות בידן. ועוד שלוש ילדות עם תהילים קטן מלא באור שדוד המלך בעצמו נתן להן.

יצאתי גם אני, עייפה מההפעלה האינטנסיבית מהבוקר. עולה עוד גרם מדרגות ועוד עליה עד לתחנה שלי. ישבתי שם. ללא שקיות מרשרשות הפעם. ואמרתי תהילים שנאמרו בעשרה מיני נגינה.

"תודה ה'" אמרתי לו.

"היה ממש טוב אפילו שעשית לנו חושך, ואולי דווקא בגלל"

"תודה דוד מלך ישראל ששימחת את התלמידות שלי"

הודתי גם לדוד המלך על הבחירה המוצלחת שבהגרלה ועל בכלל.

"הלוואי ונמשיך להגיד תהילים כל החיים. וסליחה אם הסיפור לא היה בדיוק. אבל זה חיזק אותן, אז אולי זה בסדר, נכון?"

השמים התבהרו, וקרניים חמימות הפציעו, מאחד הבתים יצא רוסי בעל חולצת תכלת משובצת אוחז מזוודה שחורה דקה וארוכה.

הוא עמד מול התחנה ומסיבה עלומה פתח את המזוודת.

עתה היה בידיו לא אחר מסקסופון זהוב עצום מימדים.

בכל שנותי עלי אדמות בתור מורה בבית הספר וגם בכל שנותי בכלל לא ראיתי בן אדם עומד עם סקסופון ביד, ממש מולי.

ובדיוק היום. ובדיוק עכשיו.

התרגשתי. עונים לי מהשמים!

כן. זה היה בסדר שסיפרת עלי סיפור, אפילו שלא ידעת.

ואפילו שאולי סקסופון לא היה שם.

אבל תמימות ופשיטות היו שם. ואהבה לאמירת תהילים, אפילו שאנחנו בדור האחרון, ואין כל כך כוח להגיד.

וכשמשיח יבוא לכבוש את העולם, הוא ייקח את הנשים וההמון עם אומרי התהילים בפשיטות, הוא יבחר בהם להיות החיילים שלו.

ואת וכל התלמידות שלך תבואנה גם. אמן כן יהי רצון.

יהי רצון שנזכה להתחזקות אמיתית
 

נקודה אחת

משתמש סופר מקצוען
אני לא יודעת לעלות קישורים, אבל הנה, אעלה את הסיפור וגמרנו. איזה אשכול ארוך ואינסופי. מחילה ממש.

המבורגר באמצע השיעור

מתחילת שנה אני מרגישה בקרב נגד הזמן. הכל בגלל יום חמישי, החלטתי נחרצות. כן! הוא מוצב לו אי שם בסוף השבוע, יום חופשי יחידי. ואי אפשר לעשות בו מאומה חוץ מלבשל לכבס ולסדר, אחרת.. יתקיים בי מי שלא טרח לשבת כפשוטו! אם בכל זאת אני עושה בו דברים אחרים מיד מתעוררים בי אינסוף ייסורי מצפון וקולות פנימיים שקוראים לי לשוב לעמדת הניקוי.

על כן, כששושי המורה של ו' התחננה על נפשה להחליף את יום הרביעי שלה בחמישי שלי, שמחתי עד מאוד, נעתרתי בשמחה ללא כל שכנוע מצידה, וזכיתי בהדי תהילה שכלל לא מגיעים לי. "לא האמנתי שתסכימי. איי! איזה חסד.. פשוט חסד!" אמרה שושי בהתרגשות של ממש ואצה להתקשר לבעלה להודיע לו, שהכל מסודר, יש מחליפה!

סיכמנו בינינו שהיא תלמד במקומי את הד'לדיות התמימות ברביעי, ואילו אני אלמד את הכיתות בהן היא מלמדת הינו ו' וז'. לא בעיה גדולה, מה יכול כבר לקרות? אפילו לא התעניינתי בחומר הנלמד, אני ממלאת מקום בסה"כ לא אחראית להספקים ולהתקדמויות, אגיע ואלמד מה שתשאיר לי וזהו.

יום רביעי חלף עלי בחדוות מה. לא עשיתי (בכוונה, כן!) כמעט שום דבר יעיל וטיילתי להנאתי מנסה לשכוח מכל דבר מטריד, אך עתה אני צריכה לפרוע את התשלום- יום חמישי- לימודים כרגיל! על כן כתפתי את התיק בקבלת עול ונכנסתי ללמד.

מה אני אגיד לכן? דווקא נחמד לגוון קצת בכיתה, חייכתי חיוך רחב לו'ויות שהתגלו כצדיקות של ממש, הן הראו לי מה הן לומדות ופתחו את החומש ברצינות מוכנות לקלוט את הסברי, למדנו והסברנו, גלשנו והתדיינו, עד שהצלצול הודיע שתם זמננו וזו עוד לפני שפתחנו מחברת. "ילדות סיימנו להיום! תמשיכו כבר עם המורה שושי, אין שיעורים!" התלמידות סגרו את החומש, והוציאו את הסנדוויצ'ים.

מה עכשיו? ניסיתי להיזכר בדבריה של שושי. אה כן. כיתה ז' הבנת הנקרא. אחרי שאת מורה כעשור שנים, את פחות נלחצת מהפתעות. אבל בכל זאת, ביקשתי ממיכל מכיתה ז' שעברה שם לתומה בדרך לנטילת ידיים את ספר ה. הנקרא שלה. מיכל הגיעה עם הספר, "תוכלי לומר לי היכן אתן אוחזות?" שאלתי. "אהה.. נראה לי שכאן" עצרה מיכל על עמוד 45 אחרי דפדוף מסיבי. תמוה במקצת. חשבתי לעצמי. הדף עשוי לשליש ולרביע. "הספר מושלם חמודה?" שאלתי את הילדונת המהססת "אהה.. לא כל כך, כלומר, בערך!" ז'ניקית נוספת עברה והתהליך חזר על עצמו בשנית, כשהשלישית והספר המחורר שלה הגיעו הבנתי שאני בבעיה. איפה הן למען ה'? "תגידו, אתן לא נוהגות ללמוד בשיעורים?" שאלתי את שלושת הילדות המגחכות, שמיד מצאו לי פיתרון "המורה רבקי תמיד עובדת בשיעור, בטח לה יש ספר מושלם!" כך מיכל. "כן כן רבקי!" צהלו חבורת הז'ניקיות ואצו להביא את רבקי הביישנית שהגיעה בראש מושפל אך בספר מושלם. "אוהו!" שמחתי. ע"מ 54. מצויין. למען אסיר ספק מליבי שאלתי את רבקי אם היא מכינה עמודים בשעות הפנאי, והיא נענעה את ראשה בצורה כה נחרצת עד שחשתי אשמת מה על שחשדתי בה בעוון שכזה.. "טוב, ילדות נחמדות, חזורנה לכיתה, עוד מעט אני אצלכן" הז'ניקיות יצאו את הכיתה עם ספריהן. עכשיו נזכרתי מה היה כתוב שם בע"מ 54 "סוגי כותרות". אוהה.. זה נשמע מרתק במיוחד, לא?

בהשמע הצילצול נפרדתי מהכיתה הנחמדה והשקטה ונכנסתי לכיתה ז' התוססת. כמה בנות מנומסות קמו לכבודי. "יפה מאוד" שיבחתי אותן. לעומת זאת יותר ממחצית הכיתה היו עסוקות בדיון סוער שהתרכז בשולחן האחרון. "אהההםם" המהמתי בקולניות שיא. זה לא עזר. "היי!! המורה שיפרה הגיעה!!" קראו כמה מהבנות שרגליהן כנראה כאבו מהעמידה הממושכת, ניסיתי לעזור להן "בוקר טוב כיתה ז' כולן במקומות ועכשיו!" נראה שהווליום עבד, הילדות הרימו ראשיהן וגילו אותי בקצה הכיתה במבע החלטתי של מורות אמיתיות. "המורה לא סיימנו לאכול" כך שרה. "ההפסקה הסתיימה, תמשיכו אחר כך" פסקתי, ועוד הוספתי "לשבת בבקשה ולהוציא מה שצריך, כן?" עליתי על הבמה הזו שעושה אותי ממש גבוהה, דווקא נחמד, אין לי כזו בכיתה. הילדות התיישבו. חלקן הוציאו מה שצריך וחלקן פשוט המשיכו בשיחה הערה של מקודם, עכשיו זה היה קצת יותר קשה, כי איך בת שיושבת בתור הראשון תצליח לשמוע את קורותיה של חברתה מהתור האחרון? ועוד לעשות את זה בשקט ובחשאי? דפים נתלשו מהמחברות מוכנים ומזומנים להעביר את הזמן "המת" של השיעור, אצבעות החלו לסמן סימונים שונים.
החלטתי להתעלם מהחוסר למידה ולהתחיל בלמידה, מורה מחליפה או לא, אני צריכה ללמד משהו היום "ובכן בנות היום נלמד על נושא מאוד מאוד מאוד מעניין" ניסיתי את מזלי. כמה עיניים הופנו אליי. "הנושא הוא סוגי כותרות. ישנן כל מיני סוגים של כותרות. ונתחיל בכותרת העניינית" רחש בחש בשורה האחרונה. אביטל כולה התרגשות "כן, זה היה בכותרות" אמרה בלחישה קולנית ששמעתי להפליא, לאסתרקה שלידה. "מה בכותרות??" שאלו שרה מהשולחן האמצעי ואסתרקה כאחד "הרוצחת הזו, ולא להאמין שהם שיחררו אותה, זה פשוט עוול שאין לתאר" "מי שחרר אותה?" כך תרצה שבשורה מלפניה. "המשטרה, לא היו להם עדויות. אבל כולם יודעים שהיא הרוצחת היא אפילו הודתה בזה!!" "איזה פחד המורה!" צווחה שולמית שבשולחן לידי. "אביטל כל הזמן מספרת סיפורי בלהה על רוצחים, די! אביטל! תפסיקי כבר" "המורה זה באמת" אמרה אביטל בהיתממות. "ואת שולמית, כזאת תינוקת, מתי תביני שבחיים האלו לא הכל תותים?!" ירתה עליה ללא רחמים.

תותים? רוצחת? כותרות? מה הולך כאן. "מה קורה אביטל?" עזבתי את הכותרת העניינית ופניתי עניינית לאביטל. "היא שכנה שלי, הרוצחת!" קראה בקול. "אוהו, אני מבינה. יש לך שכנה רוצחת, כמה מיוחד, איך את יודעת?" שעשוע בקולי, לילדות יש דמיון מפותח. ולכיתה ז' המסוימת הזו, מסתבר שעל אחת כמה וכמה. עכשיו שמתי לב ששקט לימודי ביותר שרר בכיתה, הכל הטו אוזן לשיחה שלי ושל אביטל. "המורה, כולםםםם יודעים את זה. שזו היא, היא משוגעת!! והיא עברה לבניין שלנו, ממש דירה מתחתינו, מאז שהיא עברה אני מפחדת לצאת מהבית. מבטיחה לכן" עכשיו היא פנתה לקהל המבועת "זו היא אין לי שום ספק. אני שמעתי איך היא צועקת שהיא אוכלת אנשים כמו המבורגר..",

הבנות נרעדו אחורה בפחד צרוף.. אביטל המשיכה להשיח מהשכנה המשוגעת. התנתקתי לרגע והסתכלתי עליה חזק. מי זו האביטל הזו? לא הכרתי אותה, היא חדשה בבית הספר, ילדה חדשה, נראית חמודה דווקא, יודעת לרתק, זה בטוח, מגיעה מאיזו עיר פריפריה ויש לה הרבה חידושים לא כל כך נחמדים באמתחתה.

"אביטל.. אני חושבת שאת צריכה להפסיק לדבר מהעניין הזה, אם יש דברים בגו, בטח ההורים והשכנים יתלוננו עליה והמשטרה כבר תעשה מה שצריך. אבל מה זה יעזור להילחץ כאן בכיתה ולהפחיד את החברות??" "אבל המורה זה באמת... כל העיר יודעת מזה, סתם הם לא אוסרים אותה! אולי רק שתהרוג עוד קורבן ירד להם האסימון!"

עכשיו שמתי לב שעל ברכיה של אביטל יש לא פחות משקית ביסלי גדולה, בטעם גריל. אולי השכנה שלהם אוכלת אנשים כמו ביסלי גריל גם? "טוב, אנחנו לומדים על כותרות ענייניות וחוזרות לשם. ואת ההמבורגר תשאירי לזמן אחר בבקשה" וגם את הביסלי גריל רציתי להוסיף. אבל בגלל שהוא היה בסתר, עזבתי אותו לנפשו. חזרתי לספר.

אביטל הייתה באמצע המתח, והיה חבל לה להפסיק. התיאור הססגוני על האח שעבר ליד הדלת של השכנה והצעקות שהוא שמע תפס את האוזניים אפילו שהיא דיברה הרבה יותר חלש ממני. "אביטל, גשי הנה" ביקשתי מתחילה לאבד את הסבלנות. אביטל דחפה את הביסלי לאסתרקה וניגשה מעם השולחן השלישי. "את יודעת, לכל בן אדם נגזר כמה מילים הוא ידבר במהלך חייו, האם אני צריכה לבזבז כל כך הרבה מילים כדי לגרום לך לחדול מפטפוטיך ולהצטרף ללמידה?"
העניין של המילים הספורות נכנס לי חזק מהנובלה הידועה "תהילה" של שי עגנון אי אז בכיתה י"א. הקשישה הנאווה הזו השפיעה עליי עד מאוד מסתבר, אם היא קפצה לי לראש כך פתאום באמצע הבנת הנקרא. אביטל עשתה רושם של ילדה שהבינה את הרמז וחזרה למקום, זה לא עזר. הפטפוטים המשיכו וסחפו את בנות כיתה ז' להרפתקאה של דם יזע ודמעות.. המילים "המבורגר", "שכנה", "רוצחת", "משטרה" היו מילות המפתח, והמון משפטים השתבללו סיבבן, אווירה של רוע כזו.. כאילו העולם רע ומר. וממש מסוכן! ממש לא שייך!!

כפרת עוונות על ההבנת הנקרא אבל מה עם הנשמות שלהן? היא מכניסה אותן לסרט מתח מיותר! אנא תן לי מילים, אבא, מילים שיגרמו להן להבין את זה! ולהפסיק!! מילא פיטפוטים, אבל שיפטפטו על דברים טובים לפחות, אנא!

הרגשתי שהוא עוזר לי. שוב עזבתי את עמוד 54 המסכן וחזרתי לשורה שלישית. "תגידי אביטל, זה נשמע שמאוד רע אצלכם שם בעיר שלך.. ממש נורא ואיום! למה אתם לא עוברים דירה.. פשוט מפחיד! שכנה שכזו!!! סכנת נפשות, והמשטרה לא עושה כלום, וכולם בפחד.. תנוסו על נפשכם!" הצטרפתי לאויב. אביטל התגוננה. "המורה מה פתאום, אין על העיר שלנו!! מספר אחת! שלא תביני לא נכון, המורה, באמת!"

כך אביטל מחליפה את טון הדיבור והנימה ברגע. "או נרגעתי, אז את אומרת שיש שם גם אנשים שפויים, לא כולם משוגעים ואוכלי המבורגרים, כלומר אנשים??!" אביטל נבוכה, החברות גיחכו "לא המורה, זה חריג המקרה הזה, ובכלל, המשטרה בודקת, ובסוף יאסרו אותה, אני אומרת לכן, אולי אפילו היום אין לכן מה לדאוג" אנחת רווחה נשמעה מכמה לחוצות. "עכשיו אני שומעת דיבורים טובים אביטל, יופי. כבר דאגתי לך"

"שמה? שהשכנה תאכל אותה כמו המבורגר?" אמרה בת שבע בצחוק שיש בו מהרצינות "לא, לא מזה אני דואגת, אני בטוחה שה' ישמור על אביטל שלנו, יש השגחה על כל בריה ובריה ובפרט על נצר הבריה, יהודי, ועוד ילדה יהודיה צדיקה, שכל יום עושה מסירות נפש ונוסעת מהעיר המרוחקת שלה ועד לעיר שלנו רק בשביל ללמוד במקום על טהרת הקודש, על ילדה כזו בוודאי יש השגחה חזקה ומיוחדת ביותר. לא על זה אני דואגת" אביטל השתתקה לגמרי והשפילה עיניים. "אז על מה המורה דואגת?!" נשאלה מאי מי השאלה הנשאלת
"אני אסביר לכן טוב מאוד על מה אני דואגת. אומנם עכשיו אני לא דואגת כבר. אבל אני אסביר לכן על מה דאגתי, אולי זה יעזור לעוד ילדות" שקט הס. הכל תולות בי עיניים צופיות. "דאגתי לאביטל, כי היא סיפרה דיבורים רעים, היא סיפרה וסיפרה, היא דיברה ודיברה, חשבתי, אולי תסיים? ותתעסק בלימודים שוב? הערתי לה, אך היא המשיכה, והרע גדל וגדל בכיתה. עד שגם אתן נכנסתן איתה לתוך הסנדוויץ' של ההמבורגר של השכנה מלמטה. מסכימות?!" צחקוקים קלים ומשוחררים הסתננו.

"הצדיקים אומרים לנו, "לסחור בטוב" ולמה הצדיקים מתכוונים? הם מתכוונים שכל אדם צריך למשוך את עצמו למקום הטוב והנכון. לדבר על הדברים הטובים שסביבו. ובכך הוא נקרא "סוחר בטוב" מתעסק עם החיובי. הרי בכל מציאות פגומה יש גם הרבה צדדים טובים, מסכימות איתי? הנה למשל בעיר של אביטל, אין רק אוכלי המבוגרים אלא גם המון אנשים טובים ושוחרי חוק. כשיהודי מדבר על הטוב שלו, משמים מקשיבים לו ואומרים: ככה הוא אומר? שכל כך טוב? יפה יפה, אז אנחנו נמשיך עליו עוד יותר טוב! ונראה לו מזה טוב!! ואם חלילה יהודי בוחר להתעסק ברוע שיש בעולם, להתרכז בפחד ובדאגה הוא נקרא "סוחר ברע" ומשמים אומרים הזה רע?? אנחנו נשלח לו סחורה אמיתית לבכות עליה. חס ושלום! לכן תמיד תמיד נמשוך את עצמנו לדיבורים הטובים והנעימים שמושכים אמונה וביטחון. דיבורים של השגחה, אמונה, אנחנו לא לבד, נכון אביטל? יש אבא גדול בשמים שהוא יותר חזק מכל המשטרות, והוא משגיח עליך בהשגחה מדוקדקת, אין לך מה לפחד כלל" .

סיימתי את נאום הביטחון שלי, הכיתה דממה לחלוטין. ניצלתי את השקט המופלא לחזרה לעמוד 54 הריקני עדיין. כולן פתחו בצייתנות. החלטנו לסחור בטוב, גם אביטל, שאומנם לא הצליחה לכתוב עדיין, אך המסר נקלט לו, אפילו הביסלי גריל הוכנס אחר כבוד לתוך התיק. תודה ה'.
 

קווי מתאר

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי DIP
עימוד ספרים
@נקודת אמת - מיוחד ומצמרר!!!
מקנאה בתלמידות שלך, והאמת - גם בך... איזו אמונה פשוטה וחיבור חזק, ואיך את מכניסה כוונה ועומק בכל פעולה, ביום-יום עצמו.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ב'

ט בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ:י בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ:יא בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ:יב בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:יג בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי כֹּל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ:יד בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי כְּעַל כָּל הוֹן:טו בְּפִקֻּדֶיךָ אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ:טז בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ:
נקרא  5  פעמים

לוח מודעות

למעלה