הנושאים החמים
הנושאים החמים
כל החנויות כבר נסגרות כשאני חוזרת מהעבודה. אני הולכת בקצב של צב ישיש, מזהה את הדרך אפילו בעיניים עצומות (ניסיתי, אל תגלו).
ריבוע האור של אור החיים מציץ אלי מהעיקול, ספרא השמן לא ממהר להכנס פנימה ולהגיף דלתות. הלקוחות שלו מגיעים- בדיוק כמוני- ממש בשעות הללו.
אני מעיפה מבט חשדני על הספרים החדשים, אף אחד לא קורא לי משם. אף ספר לא מדבר אלי ולא מבקש ממני לקחת אותו. נס.
צלילים מוכרים, ולא מוכרים מדגדגים לי באוזן, אני כבר ממשיכה ללכת- ואז חוזרת לאחור באחת.
אברהם פריד שר לי באוזניים בקול פעמונים, והמילים שלו- המילים שלו, אני מכירה אותן לגמרי אפילו שלא שמעתי אותן מעולם.
"באש ובמים, עם ישראל חי,
מתחת השמים, עם ישראל חי
עם התורה בלי שום מורא (איי...)
עם ישראל חי וקיים"----
בפעם השלישית השיר הזה הוא כבר חבר טוב שלי, אני הולכת לישון איתו, שרה אותו למחרת בבוקר, מנגנת אותו בצהריים ובערב כולם מוכנים לתת לי יותר מפרוטה בשביל שקט.
בכיתה י"א השתתפתי בתחרות המנונים מטופשת. לא בטוחה אפילו שהבטיחו איזה פרס לכיתה המנצחת.
הדבר החיובי בתחרות הזו הייתה חוברת שהדריכה לכתיבת ההמנון המנצח ושעת- הדרכה אישית עם מורה.
המורה שהדריכה אותי התגלתה כאישיות שקטה, נבונה וקצרנית במילים. היא הקשיבה לסקיצה שלי והנידה בראשה. המקצב טוב, המילים והמסר נכונים, אבל-
וכאן שמעתי את המשפט שידעתי מייד שיילוה אותי לאורך זמן.
השיר הזה לא נותן שום חיבור לקהל. המנון חייב לדבר את מי ששר אותו. תתחברי לקהל, תני לו לשיר על עצמו ואת עצמו. תכניסי כמה מילים מוכרות מההוי שלהן.
מילים פשוטות, הכי שיש, מסר נוגע; ואל תטיפי מוסר , בבקשה (-:
אז במקום "שמעי בת האזיני, התחברי אל בוראך, תני לו את נפשך והסכיתי לרוח לבך" (טל"ח) כתבנו שם "אני שומעת את השיר הזה ומתגעגעת, מתחברת לשמיים מביטה אל תוך המים שומעת את אדוות הלב" (נניח.)
כמובן שחברותי פסלו את השיר הזה מפאת רמתו הילדותי והיעדר בלתי נסלח של הגיגי- ערב נוגים ומשפטי מוסר נוקבים.
הנחתי להן לכתוב אותו בעצמן.
הן לא זכו
ארבע שנים אחר - כך כתבתי ביחד עם חברה טובה את שיר- הבית למוסד לנערות מתמודדות.
השיר הקודם, אם נדבר רק על המילים ולא על מנגינת האבל המלודרמטית שלו, היה תפארת המסיונריות. "שמעי בת וראי, ואל תלכי בעקבות העלה הנושר" (למה לתת להן רעיונות?...) "הצמדי לגזע העבות קחי ממנו הכוחות, התחזקי, התעודדי בכל ליבך"
השיר שאנחנו כתבנו נשמע ככה:
"פותחים לך שערים אל תוך הבית.
גם אני פותחת לך, אחות
זה המקום, להתקרב ולאחות
אנחנו יחד אוהבות ומתחזקות
יש חום בלב,
זה בית של שמחה, כולנו משפחה...
עמוק בתוך הלב, כשטוב וכשכואב".
אני רוצה לדבר על מה שקרה כשהצוות והבנות שמעו את השיר הזה בפעם הראשונה.
כולן בכו.
זה מה שקרה לי כששמעתי את השיר של פריד.
אני רוצה שתשימו לב מה הוא עשה.
הוא לקח את המילים הללו: "כי-תעבור במים איתך-אני, ובנהרות לא ישטפוך: כי-תלך במו-אש לא תיכווה, ולהבה לא תבער-בך". (ישעיהו מ"ג, ב)
אלו מילים שמדברות על אהבת ד' לעם ישראל, אבל הן- לבד במנגינה יפה ומשמחת ככל שתהיה, לא היו הופכות לשלאגר.
אברהם פריד הוסיף להן כמה מילים פשוטות, נוגעות: באש ובמים- עם ישראל חי!
מתחת השמים- עם ישראל חי!
עם הבורא, עם התורה, בלי שום מורא
עם ישראל חי לעולם!''
מילים שמדברות עלינו, מילים שאנחנו שרים אותם על עצמנו.
המילים הללו, הפשוטות, הנוגעות. שמדברות על עם ישראל, שמדברות עליי. הנוסטלגיה הזו, המנגינה הפשוטה והשמחה,
החיבור אל תוך תוכי.
אז זה לא ממש משנה אם אתם כותבים שיר או סיפור. אם אתם ממש רוצים למכור משהו או דווקא לתת אותו חינם אין כסף.
אל תצטעצעו. אל תתנשאו. תתחברו לאנשים. בואו ממש בגובה העיניים ותדברו איתם מתוך הרצונות, השמחה והכאב שלהם. בשפה שלהם. תנו להם גאוות יחידה ("עם ישראל חי!"), תגדישו את החיבור שלהם לקהילה ("עם ישראל חי וקיים!!!"....)
תמכרו את המוצר שלכם כמו שהם היו רוצים אותו ולא כמו שאתם הייתם רוצים שייראה.
ולעולם- לעולם אל תטיפו מוסר, אל תשכנעו ואל תשמשו בשירותי טלמרקנטיג (:
ריבוע האור של אור החיים מציץ אלי מהעיקול, ספרא השמן לא ממהר להכנס פנימה ולהגיף דלתות. הלקוחות שלו מגיעים- בדיוק כמוני- ממש בשעות הללו.
אני מעיפה מבט חשדני על הספרים החדשים, אף אחד לא קורא לי משם. אף ספר לא מדבר אלי ולא מבקש ממני לקחת אותו. נס.
צלילים מוכרים, ולא מוכרים מדגדגים לי באוזן, אני כבר ממשיכה ללכת- ואז חוזרת לאחור באחת.
אברהם פריד שר לי באוזניים בקול פעמונים, והמילים שלו- המילים שלו, אני מכירה אותן לגמרי אפילו שלא שמעתי אותן מעולם.
"באש ובמים, עם ישראל חי,
מתחת השמים, עם ישראל חי
עם התורה בלי שום מורא (איי...)
עם ישראל חי וקיים"----
בפעם השלישית השיר הזה הוא כבר חבר טוב שלי, אני הולכת לישון איתו, שרה אותו למחרת בבוקר, מנגנת אותו בצהריים ובערב כולם מוכנים לתת לי יותר מפרוטה בשביל שקט.
בכיתה י"א השתתפתי בתחרות המנונים מטופשת. לא בטוחה אפילו שהבטיחו איזה פרס לכיתה המנצחת.
הדבר החיובי בתחרות הזו הייתה חוברת שהדריכה לכתיבת ההמנון המנצח ושעת- הדרכה אישית עם מורה.
המורה שהדריכה אותי התגלתה כאישיות שקטה, נבונה וקצרנית במילים. היא הקשיבה לסקיצה שלי והנידה בראשה. המקצב טוב, המילים והמסר נכונים, אבל-
וכאן שמעתי את המשפט שידעתי מייד שיילוה אותי לאורך זמן.
השיר הזה לא נותן שום חיבור לקהל. המנון חייב לדבר את מי ששר אותו. תתחברי לקהל, תני לו לשיר על עצמו ואת עצמו. תכניסי כמה מילים מוכרות מההוי שלהן.
מילים פשוטות, הכי שיש, מסר נוגע; ואל תטיפי מוסר , בבקשה (-:
אז במקום "שמעי בת האזיני, התחברי אל בוראך, תני לו את נפשך והסכיתי לרוח לבך" (טל"ח) כתבנו שם "אני שומעת את השיר הזה ומתגעגעת, מתחברת לשמיים מביטה אל תוך המים שומעת את אדוות הלב" (נניח.)
כמובן שחברותי פסלו את השיר הזה מפאת רמתו הילדותי והיעדר בלתי נסלח של הגיגי- ערב נוגים ומשפטי מוסר נוקבים.
הנחתי להן לכתוב אותו בעצמן.
הן לא זכו
ארבע שנים אחר - כך כתבתי ביחד עם חברה טובה את שיר- הבית למוסד לנערות מתמודדות.
השיר הקודם, אם נדבר רק על המילים ולא על מנגינת האבל המלודרמטית שלו, היה תפארת המסיונריות. "שמעי בת וראי, ואל תלכי בעקבות העלה הנושר" (למה לתת להן רעיונות?...) "הצמדי לגזע העבות קחי ממנו הכוחות, התחזקי, התעודדי בכל ליבך"
השיר שאנחנו כתבנו נשמע ככה:
"פותחים לך שערים אל תוך הבית.
גם אני פותחת לך, אחות
זה המקום, להתקרב ולאחות
אנחנו יחד אוהבות ומתחזקות
יש חום בלב,
זה בית של שמחה, כולנו משפחה...
עמוק בתוך הלב, כשטוב וכשכואב".
אני רוצה לדבר על מה שקרה כשהצוות והבנות שמעו את השיר הזה בפעם הראשונה.
כולן בכו.
זה מה שקרה לי כששמעתי את השיר של פריד.
אני רוצה שתשימו לב מה הוא עשה.
הוא לקח את המילים הללו: "כי-תעבור במים איתך-אני, ובנהרות לא ישטפוך: כי-תלך במו-אש לא תיכווה, ולהבה לא תבער-בך". (ישעיהו מ"ג, ב)
אלו מילים שמדברות על אהבת ד' לעם ישראל, אבל הן- לבד במנגינה יפה ומשמחת ככל שתהיה, לא היו הופכות לשלאגר.
אברהם פריד הוסיף להן כמה מילים פשוטות, נוגעות: באש ובמים- עם ישראל חי!
מתחת השמים- עם ישראל חי!
עם הבורא, עם התורה, בלי שום מורא
עם ישראל חי לעולם!''
מילים שמדברות עלינו, מילים שאנחנו שרים אותם על עצמנו.
המילים הללו, הפשוטות, הנוגעות. שמדברות על עם ישראל, שמדברות עליי. הנוסטלגיה הזו, המנגינה הפשוטה והשמחה,
החיבור אל תוך תוכי.
אז זה לא ממש משנה אם אתם כותבים שיר או סיפור. אם אתם ממש רוצים למכור משהו או דווקא לתת אותו חינם אין כסף.
אל תצטעצעו. אל תתנשאו. תתחברו לאנשים. בואו ממש בגובה העיניים ותדברו איתם מתוך הרצונות, השמחה והכאב שלהם. בשפה שלהם. תנו להם גאוות יחידה ("עם ישראל חי!"), תגדישו את החיבור שלהם לקהילה ("עם ישראל חי וקיים!!!"....)
תמכרו את המוצר שלכם כמו שהם היו רוצים אותו ולא כמו שאתם הייתם רוצים שייראה.
ולעולם- לעולם אל תטיפו מוסר, אל תשכנעו ואל תשמשו בשירותי טלמרקנטיג (:
