הנושאים החמים
הנושאים החמים
הכל התחיל בעוד יום רגיל של איצקו. הוא נהג במונית שלו, משוטט ללא מטרה ומחפש לקוחות.
זה לא היה יום מוצלח. חוץ מהזקנה ההיא בבוקר, לא היו שום לקוחות. איצקו העביר תחנות ברדיו ונסע לאיטו ברחוב חצי ראשי.
ואז הגיע הלקוח. כבר מהתחלה איצקו הרגיש בחוש-ריח של נהגי מוניות, שמשהו לא תקין איתו. הבנאדם רצה נסיעה של חצי עיר ולא התווכח על המחיר, לא ביקש להפעיל מונה. איש מוזר.
איצקו לקח אותו לכתובת שהוא ביקש. הלקוח אמר תודה רבה והלך. איצקו חשב שהוא בטח עלה הביתה להביא כסף, אבל האיש פשוט נעלם.
איצקו רתח מזעם. הוא דפק בכל הדלתות בבניין, רובם לא פתחו את הדלת. אלו שכן פתחו לא הצליחו להבין מה הוא רוצה מהם.
ואז, גמלה ההחלטה בליבו של איצקו. נמאס מההפקרות הזו. אני אעשה לזה סוף. צריך לארגן איזו מחאה גדולה. איזו הפגנה שלא תישכח.
הוא כבר ראה בעיני רוחו עורקים ראשיים עמוסים במוניות צופרות. והוא עומד שם בראש עם מגאפון וצועק.
אבל כשסיפר על הרעיון למוטקה, הוא הוריד אותו מהעניין. 'עזוב אותך, זה לא נושא להפגנה. צריך משהו יותר עוצמתי. משהו שידבר לציבור'. מוטקה היה מאזין בקביעות לכל תכניות האקטואליה, ואף היה עולה לשידור מדי פעם בתכנית 'מתווכחים עם מאזינים'. משום כך הוא ראה את עצמו כמומחה לתקשורת ויחסי ציבור.
וכך ישבו מוטקה ואיצקו ורקחו את הסיפור האולטימטיבי.
למחרת כבר התראיין מוטקה.
"הנוסע יוצא עם לום. מברזל, כן? ואז הוא נותן לחברשלי איצקו אחד בראש, אחד בגב, אחד בבטן, אחד ביד, אחד ב..."
"טוב, טוב, הבנו" אמר המראיין, "אז אתה מספר לנו שהיה מקרה של אלימות כנגד נהג מונית. איך בעצם התחיל הדין ודברים ביניהם?"
"זה לא מקרה אחד, זה כבר תקופה ארוכה של אלימות מתמשכת נגד נהגי מוניות תמימים שרק רוצים להרוויח את לחמם ביושר. בוא אדוני עלה, לארלוזרוב זה 40. כן איפה היינו?"
וכך התארגנה לה מחאת נהגי המוניות הגדולה. המחאה קיבלה את השם 'מחאת הכובעים הצהובים'. חסימת עורקים, צפירות, בלגן. בדיוק כמו בחזונו של איצקו. התקשורת חיבקה, שרים הגיעו להצטלם, חברי כנסת הביעו את תמיכתם במאבק. מוטקה התראיין, איצקו לחץ ידיים.
כל יום הם צעקו במגאפון עד ניחור גרון.
ובסוף יצא הודעה מדוברות ראש הממשלה. 'הוריתי לאנשי לשכתי לשבת עם ראשי מחאת נהגי המוניות ולהגיע איתם לסיכומים בעניין'.
מוטקה ואיצקו הוזמנו לבניין משרדים גדול בקריית הממשלה. שם הוכנסו ללשכה שעל דלתה נכתב 'משרד ראש הממשלה. ירון בלסקי, סמנכ"ל פניות ציבור'.
הם נכנסו ללשכה, ופתאום איצקו צעק "היי, אתה הנוסע הגנב!" מוטקה ניסה להשתיק אותו. אך איצקו כבר זיהה שהסמנכ"ל המהולל הוא-הוא הלקוח שלא שילם לו לפני שבוע.
מר בלסקי הסביר לו שהוא נוסע בחינם לפי התקנה החדשה שנכנסה לחוק לפיה עובדי מדינה רשאים לנסוע במוניות בחינם.
"איזו מן תקנה דרקונית זו?" צעק למחרת מוטקה בתכנית האקטואליה "הם ייסעו להם בחינם, ומאיפה אנחנו נתפרנס?"
אבל איש כבר לא לקח אותו ברצינות.
לנהגי המוניות לא היה כוח לעוד הפגנה.
ירון בלסקי המשיך לנסוע במוניות בחינם ולשבת עם אנשים ממורמרים.
מוטקה שובץ במקום לא ריאלי במפלגה חברתית כלשהי.
ואיצקו חזר לשוטט ברחובות ולתור אחר נוסעים.
זה לא היה יום מוצלח. חוץ מהזקנה ההיא בבוקר, לא היו שום לקוחות. איצקו העביר תחנות ברדיו ונסע לאיטו ברחוב חצי ראשי.
ואז הגיע הלקוח. כבר מהתחלה איצקו הרגיש בחוש-ריח של נהגי מוניות, שמשהו לא תקין איתו. הבנאדם רצה נסיעה של חצי עיר ולא התווכח על המחיר, לא ביקש להפעיל מונה. איש מוזר.
איצקו לקח אותו לכתובת שהוא ביקש. הלקוח אמר תודה רבה והלך. איצקו חשב שהוא בטח עלה הביתה להביא כסף, אבל האיש פשוט נעלם.
איצקו רתח מזעם. הוא דפק בכל הדלתות בבניין, רובם לא פתחו את הדלת. אלו שכן פתחו לא הצליחו להבין מה הוא רוצה מהם.
ואז, גמלה ההחלטה בליבו של איצקו. נמאס מההפקרות הזו. אני אעשה לזה סוף. צריך לארגן איזו מחאה גדולה. איזו הפגנה שלא תישכח.
הוא כבר ראה בעיני רוחו עורקים ראשיים עמוסים במוניות צופרות. והוא עומד שם בראש עם מגאפון וצועק.
אבל כשסיפר על הרעיון למוטקה, הוא הוריד אותו מהעניין. 'עזוב אותך, זה לא נושא להפגנה. צריך משהו יותר עוצמתי. משהו שידבר לציבור'. מוטקה היה מאזין בקביעות לכל תכניות האקטואליה, ואף היה עולה לשידור מדי פעם בתכנית 'מתווכחים עם מאזינים'. משום כך הוא ראה את עצמו כמומחה לתקשורת ויחסי ציבור.
וכך ישבו מוטקה ואיצקו ורקחו את הסיפור האולטימטיבי.
למחרת כבר התראיין מוטקה.
"הנוסע יוצא עם לום. מברזל, כן? ואז הוא נותן לחברשלי איצקו אחד בראש, אחד בגב, אחד בבטן, אחד ביד, אחד ב..."
"טוב, טוב, הבנו" אמר המראיין, "אז אתה מספר לנו שהיה מקרה של אלימות כנגד נהג מונית. איך בעצם התחיל הדין ודברים ביניהם?"
"זה לא מקרה אחד, זה כבר תקופה ארוכה של אלימות מתמשכת נגד נהגי מוניות תמימים שרק רוצים להרוויח את לחמם ביושר. בוא אדוני עלה, לארלוזרוב זה 40. כן איפה היינו?"
וכך התארגנה לה מחאת נהגי המוניות הגדולה. המחאה קיבלה את השם 'מחאת הכובעים הצהובים'. חסימת עורקים, צפירות, בלגן. בדיוק כמו בחזונו של איצקו. התקשורת חיבקה, שרים הגיעו להצטלם, חברי כנסת הביעו את תמיכתם במאבק. מוטקה התראיין, איצקו לחץ ידיים.
כל יום הם צעקו במגאפון עד ניחור גרון.
ובסוף יצא הודעה מדוברות ראש הממשלה. 'הוריתי לאנשי לשכתי לשבת עם ראשי מחאת נהגי המוניות ולהגיע איתם לסיכומים בעניין'.
מוטקה ואיצקו הוזמנו לבניין משרדים גדול בקריית הממשלה. שם הוכנסו ללשכה שעל דלתה נכתב 'משרד ראש הממשלה. ירון בלסקי, סמנכ"ל פניות ציבור'.
הם נכנסו ללשכה, ופתאום איצקו צעק "היי, אתה הנוסע הגנב!" מוטקה ניסה להשתיק אותו. אך איצקו כבר זיהה שהסמנכ"ל המהולל הוא-הוא הלקוח שלא שילם לו לפני שבוע.
מר בלסקי הסביר לו שהוא נוסע בחינם לפי התקנה החדשה שנכנסה לחוק לפיה עובדי מדינה רשאים לנסוע במוניות בחינם.
"איזו מן תקנה דרקונית זו?" צעק למחרת מוטקה בתכנית האקטואליה "הם ייסעו להם בחינם, ומאיפה אנחנו נתפרנס?"
אבל איש כבר לא לקח אותו ברצינות.
לנהגי המוניות לא היה כוח לעוד הפגנה.
ירון בלסקי המשיך לנסוע במוניות בחינם ולשבת עם אנשים ממורמרים.
מוטקה שובץ במקום לא ריאלי במפלגה חברתית כלשהי.
ואיצקו חזר לשוטט ברחובות ולתור אחר נוסעים.
