עבודת הלויים

[Violinist]

בעקבות תפילה אחת מעניינת במיוחד שהייתה....

ארבע מידות בלויים:

העולה ונוטל, צודק.

העולה ואינו נוטל, זקן.

שאינו נוטל ואינו עולה, עושק.

הנוטל ואינו עולה, מסכן.


אם אי פעם תקלעו לסביבה, ובאמצע חזרת הש"ץ, פתאום רעש ותכונה, בטוח ר' מוישה בסביבה.

"עוד מגיל שנתיים" כך הוא מספר, אמו הביאתו לגשת, לכפר.

למלא ברעש ספלים, ליטול ידי הכהנים, ולא לקפח ח"ו את השרוולים.

ומאז.. זהו התפקיד, בה"א הידיעה.

מרגע שנגמר קדושה, מתמלא בהתלהבות יתירה.

מזיז אנשים, רהיטים, ספסלים. פורש שטיחים, ורץ לברזים.

ואם במקרה איזה לוי אומלל, נקלע למקום בלי כוונה בכלל, ורצה לקיים גם הוא את חובתו, מבלי מילים הוא כבר הבין את טובתו.

ואם בכל אופן העיז הוא בחוצפה, אז מה הבעיה, הרי בדיוק אם שתי ידיות נטלה נוצרה.

ואפילו אל תנסו, להאריך בתפילה באזור. כי הריכוז ילך, ואין שום סיכוי שיחזור.

ובשביל כאלו אנשים, שלצערם מסכנים,האריכו בתפילה בכזה מקום,

תקנו רבותינו, בברכת המזון, גם עושה שלום.

יודעי דבר מספרים, שעוד בישיבה. בוקר אחד, "איכשהו קרה".

ומיודעינו קם מאוד מאוחר.. וכשהר"י את השיעור גמר, רק אז מהתפילה חזר.

וכך כשתחת ידו התפילים, והפאות עוד רטובים, ניצב בהדר כאחד המשכימים.

וכשהר"י מולו שאל בתדהמה, מה זה בידך?! יקירנו בשלווה: "אדוני כנפי יונה".

"נו ר' מיישה קצת רצינות ראויה" דרש בתוקף, ברגזנות מובנה.

וכך בדיוק, הייתה התשובה. ילדותית, חצופה, קצת שנונה.

"כשאבותיכם בעגל חטאו, אבותי עד 12 ישנו..

ומיד אח"כ קמו לעבודת הבורא, ובזכות זה אני כזה..

אז זוהי לי צוואה, שפעם בשנה, לקום חובה, בזאת השעה".

וכשהובן עם מי יש לנו עסק, נחזור למקור אי שם בבית כנסת.

ולסיכום קצרצר, אין אחד שתפילתו גמר, ולא ידע או לא זכר,

שר מוישה הוא משבט לוי, דור אחר דור מבני הקהתי.

חוץ מאחד.. הגבאי המסור.

שבכל פעם מחדש זעק נו. אסור.

אתה מפריע לתפילה, ואיזה בלאגן נהיה.

ואולי לפחות אחרי כל המצוות, תחזיר הרהיטים למקומות.

וברבות הצרות.. "שכח" גבאינו את ר מיישה לתורה לעלות.

ורק פעם בשנה, נשמעה הקריאה, "יעמוד ר' מיישה בן ר זישא לייוי".

אך באותה נשימה, המשך הקריאה היה:

"מי שביירך את האובות היא יבורייך את הבונים ונויימר אומיין" ובזה הסתיימה החגיגה.

ובשאר השנה, בקריאת התורה, חיפש גבאינו בכל שפיץ ופינה, ותמיד איזה לוי אחר מצא.

ויום אחד זה קרה, ששום לוי לא היה, אך הגבאי הצדיק פתרון נפלא מצא.

ביקש יפה מהכהן היחיד, שייצא החוצה לעזור באיזה תפקיד,

וכך הוא בקול גדול קרא, אין כאן כהן גם ללוי אין קדושה.


עד כאן מעשה שהיה, מאז מה קרה לא זכיתי לדמיין
ואם יעלה איזה רעיון אולי ננסה לעשות גם את שאר המידות כשינוח הרוח...