הנושאים החמים
הנושאים החמים
יואל ארלנגר - קקטוס
אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
ובחניה מאחורי הבניין חנתה מכוניות שמעולם לא ראינו אותה קודם.
היא היתה ישנה, לבנה, ומתוצרת סיטרואן צרפת. ידעתי כי קראתי בדפי זהב את כל העמודים של המוסכים.
בימים הראשונים היא פשוט היתה שם, חביבה וענתיקה. אבל לאחר כמה ימים ראיתי ילדים שנכנסים אליה, מפעילים את הפנסים הצהובים, מאותתים בווינקרים ימינה ושמאלה , מרוקנים את מיכל מי המגבים אל החלון, ומנופפים בווישרים.
ירדתי למטה, "של מי המכונית?" שאלתי.
"של אף אחד", ענה אלי, "זה רכב הפקר!"
אפשר להסיע אותה, גילה אחד הילדים, הרים את ההנדברקס וכולנו דחפנו.
צפרנו בצופר כאילו אין מחר, וכאילו אדון רוזנר לא יצא לצעוק עלינו.
אחרי יום של משחקים נחלשו הפנסים, הווישר נתקע באמצע החלון, והצופר השמיע קול צרוד וחלש עד שהשתתק כליל.
"נגמר לו המצבר" הסביר אלי, ואני הנהנתי בשתיקה, לא הבנתי כלום במכוניות.
ואחרי שכבר הושארה מראה שמאלית בארון חשמל שבחדר מדרגות, וגם ג'ק ומשולש אירחו לו לחברה, החלטתי שאני יותר לא משחק באוטו, זה גזל.
הלכתי עם אהרן לבנות מחנה חדש במשולש שמעל החניה הריקה ברמות פולין, זה היה מקום מדהים, מוקף גדר בטון נמוכה, מוקפת הרדופים. ריח חתולים עז אפף את המקום, והגישה אליו היתה רק בטיפוס על חומה. או גלישה במורד קיר. והיה שם גם מערה.
ובשלג הגדול כל המקום הזה בער באש ענקית, והשאיר אותנו בכפור ובעלטה במשך קרוב לשבוע.
ובסוף היום החזרתי לאהרן את הרובה, שהיה עשוי משלב של תריס גלילה, קשור בקצותיו בחבל, והלכתי הביתה.
טיפסתי את כל המדרגות שתיים שתיים, פתחתי את דלת הזכוכית וכמעט התנגשתי במר קרייטנברג.
הוא עמד מול הדלת וכמעט בכה מכעס ותסכול.
"למה הם צריכים להרוס, למה?!" טען למול אמא, "רציתי לשפץ אותה, לנסוע איתה פה ושם, ועכשיו היא הרוסה לגמרי!"
מרוב תסכול ובושה הלכתי להחביא את עצמי בשירותים, פשוט לא יכלתי לעמוד מול הכאב של האיש הזה.
ואחרי כמה ימים המכונית נעלמה, ובארון החשמל נשארה עדות דוממת ומעיקה, מראה שמאלית. ג'ק ומשולש.
היא היתה ישנה, לבנה, ומתוצרת סיטרואן צרפת. ידעתי כי קראתי בדפי זהב את כל העמודים של המוסכים.
בימים הראשונים היא פשוט היתה שם, חביבה וענתיקה. אבל לאחר כמה ימים ראיתי ילדים שנכנסים אליה, מפעילים את הפנסים הצהובים, מאותתים בווינקרים ימינה ושמאלה , מרוקנים את מיכל מי המגבים אל החלון, ומנופפים בווישרים.
ירדתי למטה, "של מי המכונית?" שאלתי.
"של אף אחד", ענה אלי, "זה רכב הפקר!"
אפשר להסיע אותה, גילה אחד הילדים, הרים את ההנדברקס וכולנו דחפנו.
צפרנו בצופר כאילו אין מחר, וכאילו אדון רוזנר לא יצא לצעוק עלינו.
אחרי יום של משחקים נחלשו הפנסים, הווישר נתקע באמצע החלון, והצופר השמיע קול צרוד וחלש עד שהשתתק כליל.
"נגמר לו המצבר" הסביר אלי, ואני הנהנתי בשתיקה, לא הבנתי כלום במכוניות.
ואחרי שכבר הושארה מראה שמאלית בארון חשמל שבחדר מדרגות, וגם ג'ק ומשולש אירחו לו לחברה, החלטתי שאני יותר לא משחק באוטו, זה גזל.
הלכתי עם אהרן לבנות מחנה חדש במשולש שמעל החניה הריקה ברמות פולין, זה היה מקום מדהים, מוקף גדר בטון נמוכה, מוקפת הרדופים. ריח חתולים עז אפף את המקום, והגישה אליו היתה רק בטיפוס על חומה. או גלישה במורד קיר. והיה שם גם מערה.
ובשלג הגדול כל המקום הזה בער באש ענקית, והשאיר אותנו בכפור ובעלטה במשך קרוב לשבוע.
ובסוף היום החזרתי לאהרן את הרובה, שהיה עשוי משלב של תריס גלילה, קשור בקצותיו בחבל, והלכתי הביתה.
טיפסתי את כל המדרגות שתיים שתיים, פתחתי את דלת הזכוכית וכמעט התנגשתי במר קרייטנברג.
הוא עמד מול הדלת וכמעט בכה מכעס ותסכול.
"למה הם צריכים להרוס, למה?!" טען למול אמא, "רציתי לשפץ אותה, לנסוע איתה פה ושם, ועכשיו היא הרוסה לגמרי!"
מרוב תסכול ובושה הלכתי להחביא את עצמי בשירותים, פשוט לא יכלתי לעמוד מול הכאב של האיש הזה.
ואחרי כמה ימים המכונית נעלמה, ובארון החשמל נשארה עדות דוממת ומעיקה, מראה שמאלית. ג'ק ומשולש.
