היה נחמד לכתוב את הפרק הזה, קצת הפוגה מכל המצב המאתגר
אני לא יכולה להעלות את הפרק לאשכול של הסיפור כי הפרק הקודם עוד לא עלה לשם אלא רק פה, אז מעלה כאן.
פרק י"ז
בילדותו הוא אהב להאזין לסיפוריה של אחותו הגדולה על פריצים ובעלי פונדק, על מושקה וסוהר שיכור. הוא היה מדמיין את הקירות הטחובים העשויים מלבנים עתיקות וצוהר קטנטן לעולם שמחביא שמיים מאחורי הסורגים ומייבא קרני תקווה זעירות.
אבל בתא המעצר אין צוהר ואין תקווה, רק פחד. סביבו גועשים הונגרית מתגלגלת וצחוק מבחיל של שיכור, והוא לבד. הכי לבד שיש.
בסיוטים שפקדו אותו בלילה הוא חלם על חוקרים שקורעים את גופו, מאלצים אותו במקל וגזר להסגיר מידע עלום. בהזיות הוא דמיין חבורת מצוות של בני ישיבות שמבריחה אותו מהכלא בעזרת דפים המוחבאים בנעלים ואומץ לב לא מוסבר. במציאות הוא פשוט יושב על הרצפה, ידיו האזוקות עוטפות את רגליו הצמודות לליבו, מניחות לראשו לשקוע ביניהן. הוא לא בוכה, רק דומע, ממש כמו ילדה קטנה.
צליל מתכתי מרגיע מעט את הרעש, שני שוטרים פותחים את דלת הפלדה ומצביעים עליו, "!Come on".
הוא נעמד, עיניו ממצמצות בבלבול. הם חוזרים על הפקודה ומצרפים אליה תנועת ידיים בינלאומית של 'בוא איתנו'.
הם מובילים אותו בין המסדרונות, אחד מימינו ואחד משמאלו. הפנים שלו מושפלות, לא רוצות לפגוש מבטים של אחרים.
בסוף הצעידה הוא מוכנס לחדר קטן הצבוע בלבן בוהק. עיניו סוקרות את החדר באימה, מפחדות למצוא בו מכשירי עינויים ונרגעות לגלות בו כיסא מנהלים ושולחן לא גדול שעליו מחשב ומקלדת עתיקים. מלפני השולחן ישנו כיסא נטול משענת העשוי ברזל, רגליו מוצמדות לרצפה ומצדדיו יוצאות שתי ידיות עבות. לפי ספרי המתח האהובים עליו כנראה שהוא הגיע לחדר חקירות, נעים מאוד.
אחד השוטרים מושיב אותו על כיסא הברזל, אוזק את אחת מידיו לידית המתכתית ואחר כך הוא וחברו יוצאים, מותירים אותו לבד.