הנושאים החמים
הנושאים החמים
בית עולמו
כשאתה יושב על ספסל בקצה השכונה בלילה של חורף, וממולך הוואדי נראה כבריכה שחורה והשמים כמו ים והשחור מקיף הכל, תוכל לעצום את עיניך או לפקוח אותן וכמעט לא תחוש בהבדל, מלבד פנס רחוב חלוש מעבר לבניין. ורפאל פוקח וסוגר את עיניו ומשלב את ידיו וקר לו למרות הסוודר. ומביט סביבו והכל שחור משחור, ואומר לעצמו, מה אוכל אותך, מה אוכל. וחושב, הרי הכל היה בסדר עד החורף הזה, ומה השתנה. והרי הוא עדיין אותו בחור טוב כשהיה, והרי עדיין אוהב ללמוד ואוהב את הישיבה ואת הבית ואת החברים ואת הזמן-חורף הזה, שיש בו אוויר גשום וחברותות וסדר ד' לבד וקפה ברוח הקרה אחר חצות. ובכל זאת, הוא אומר לעצמו, בכל זאת.
והרי הכל כל כך טוב, והרי דברים היו טובים מעולם. ומה זה יקרה לבחור מצוין מישיבה מצוינת שיתעורר בוקר אחד ותחושה מציקה בבטנו, כמעין עכברון המכרסם לו שם חור קטן, בלתי ניתן למילוי.
בתחילה חשב שרעב הוא, אחר כך שצמא. ניסה לשמוע מוזיקה שמחה ואז דיכאונית ולבסוף תלש את האזניות והלך ללמוד. וכך הוא נלחם עם העכבר המכרסם בוקר וערב, ובסדרים מתאמץ וכמעט מצליח, ולמשך כמה ימים שמֵחַ כי הנה זה עבר, ולמחרת החור בבטנו כל כך ריק, עד כאב. ומתנצל לחברותא וקם להביא כוס קפה או מים ובוחן את בבואתו משתקפת באחד החלונות ורואה רק עיניים נועצות בו מבט והחברותא שואל מה עובר עליך והוא אומר כלום, כלום. ועכשיו הוא יושב על ספסל בקצה השכונה ומרגיש שחייו טובים מאד אבל גם לא ולפעמים ממש לא וזה חסר סיבה בכלל והוא מבולבל ורוצה להקיא את העכבר או למלא את החור או לרוץ או לצרוח, ומביט לים השחור מעליו ומחפש כוכבים ומוצא רק הליקופטר בודד.
ותוך שהוא מהרהר מופיע משום מקום דונט, שבאמת הוא יששכר דונט אבל מי זוכר, שהוא המקולקל של דונט שלמד עם רפאל בכיתה ומאז מתגלגל בין ישיבות ודומיהן. ודונט אומר, הי, ירוסלבסקי, תפסת לי ת'ספסל. ומתיישב לצד רפאל כאילו הוזמן, ואומר, מה אתה עושה כאן, ירוסלבסקי?
ורפאל עונה, יושב על ספסל. די כמוך.
ודונט מחייך ואומר, אני, אני יושב קרנות אח שלי, מבין? יושב קרנות.
ואומר, תזהר, ירוסלבסקי, כי כאן זאת אחלה קרן.
ורפאל חש את החור הקטן בבטנו מתפתל, נעץ מבט בשחור שמולו וגעגוע נעלם הציף אותו עד עיניו. ודונט בוחן אותו רגע ארוך ואומר, מה קורה אתך, ירוסלבסקי. ורפאל מכיר בכושר האיפוק שלו, שכבר קרוב לפיצוץ; אומר לדונט, עזוב, הכל טוב, בסדר? הכל טוב. ובלי לרצות אולי הוא צועק, ודונט נבהל קצת ואומר, מה הקשר אחי מה הקשר. אלוקים, מה הקשר. ואני לא אמרתי שלא טוב, אתה המטומטם הגדול בעולם אם לא טוב לך, כשאתה כל כולך מרופד מכל הכיוונים. זה רק שאתה יושב כאן ומסתכל על החושך כאילו בא לך להיבלע בתוכו וכדאי שתעשה משהו עם זה אבאלה. ורק שלא תגיע לאומן, אחי, כי אם תלך לאומן מי יישאר בבייסמדרש, ככה אומר דונט, בֵּייסְמדרש, כמו איזה בחור ישיבה בקיא ורגיל.
ורפאל רוצה לברוח אבל כל כך בהלם מהנאום של דונט עד שלא מצליח לקום מהספסל. וחושב לעצמו, מה הוא מבין דונט הזה, מה הוא מבין בעולם של בחור ישיבה, ומאיפה הוא נפל עלי. ומה הוא מנסה לקלקל אותי כאן. ומה הקשר אומן עכשיו.
ודונט אומר, זה חובתך בעולמך. ככה קומפלט מהרמח"ל, אחי, מסילת ישרים, אתה יודע? אתה יודע. ורפאל מביט בו ושוכח לסגור את הפה כי לשמוע את דונט אומר מסילת ישרים ורמח"ל זה כמו לשמוע חתול אומר לך איזה מזג אוויר יפה היום. וגם נצבטת לו איזו פינה בלב, כי הוא לומד בלילות מסילת ישרים לבד וכל משפט קסם, וכשדונט אומר את זה ככה בקול עם הטרנינג והקפוצ'ון הוא כאילו לוקח משהו רק שלך ופורש אותו לעיני כל הרחוב.
ודונט אומר, אני לומד בארגון של חברותות, בחורי ישיבה עם מתחזקים. אולי תבוא. ורפאל קם מהר מהספסל ומנער ממכנסיו עלה רטוב ואומר אני צריך ללכת. ודונט קורא אחריו, תבוא?
רבקה אומרת, אני לא אוהבת שרפאל מסתובב עם הבן הזה המקולקל של דונט. והרב ירוסלבסקי מרים את מבטו ואומר, אה. והיא אומרת, למה הצעת לו ללכת לארגון הזה למה. והוא אומר זה לא על חשבון הסדר. והיא אומרת אז מה, לְמה זה טוב.
ודניאל ירוסלבסקי חובש את המגבעת ולוקח את הדפים והעט ופותח את הדלת ומהמשקוף הוא אומר, לְמה זה לא טוב, זאת השאלה. 'כן' הרי זאת מילה בגְרוּשים, 'לא' זה בזהב. צריך להיזהר שלא לבזבז. ורוצה לומר, אם מהמרים בילדים, מהמרים על הפחות מסוכן. רוצה לומר, ואולי זה טוב לרפאל, המקום הזה שבו אתה לומד מה אתה יודע ולא מה אינך יודע. רוצה לומר, וכי לא ראית את המבט שלו בזמן האחרון, כמו רעב שלא נגמר. ולא אומר כלום, כי איך תבין.
ובבית הכנסת פותח את הגמרא ומניח את הדפים והעט עליהם ומביט על ראשו של יוסוביץ' שמתנועע שני ספסלים מלפניו ותמיד הם לומדים כך יחד-לבד ומכירים בלי מילים, ופתאום רוצה לדבר ולא יודע מה, כי איך יתחיל ואיך יגמור ומה יאמר, והוא אינו עושה את זה הרבה. ורק מביט על גבו של יוסוביץ' וחושב לעצמו, והרי יוסוביץ' הזה בן גילי ואין לו עדיין אף נכד, ובכל זאת זקנינו מלבינים יחד. וחושב על רפאל ופתאום נבהל מן האחריות, שאינו מרגיש מבוגר בהרבה מרפאל; כביכול רק עכשיו סיים ישיבה, כביכול רק עכשיו הסתובב מורעב ופתח ספרים וסגר וניסה להבין ונפל וקם עד שלמד שבילֵי עצמו. וזקן שמלבין הרי אין בו כדי הוכחה לדבר מלבד לתאי גוף מתבלים. ומביט דניאל ירוסלבסקי על גבו הרכון של יוסוביץ' שחיכה שנים לזיווג ואז לילדים וכל חייו היו מעין צפייה אחת גדולה, ועכשיו הוא יושב בעל בעמיו ובנו הגדול מאורס. ומלטף את זקנו שמעורב בשיבה וחושב, כי הולך האדם אל בית עולמו, והדרך הזאת, כמה שהיא מסובכת.
סוגר מאחוריו את הדלת בזהירות שלא להעיר את הישנים, ומוצא את רפאל עומד רכון על ספר, והאור הצהבהב בחדר מאיר את צדודיתו. ולרגע הוא חושש לזוז או לדבר או לנשום, שמא תתפוצץ בועת הפלא הזו, של אדם הפורץ מתוך הילד. רואה את הנער שגבה כבר ממנו וקולו כבר עבה ומבטו מוטרד והוא מעיין בספר, רוצה להיזכר ברגע בו נולד, רוצה להיזכר בשן ראשונה ואסיפת הורים ושיעור א' ישיבה קטנה, ולא רואה דבר מלבד הגבר הצעיר העומד במרכז הסלון והוא בנו. ונשען דניאל ירוסלבסקי על שידה ישנה וחושב, כי הולך האדם אל בית עולמו. בית עולמו, נראה שכך צריך לומר, עולמו שלו; שלו בלבד, לא של אף אחד אחר.
כשאתה יושב על ספסל בקצה השכונה בלילה של חורף, וממולך הוואדי נראה כבריכה שחורה והשמים כמו ים והשחור מקיף הכל, תוכל לעצום את עיניך או לפקוח אותן וכמעט לא תחוש בהבדל, מלבד פנס רחוב חלוש מעבר לבניין. ורפאל פוקח וסוגר את עיניו ומשלב את ידיו וקר לו למרות הסוודר. ומביט סביבו והכל שחור משחור, ואומר לעצמו, מה אוכל אותך, מה אוכל. וחושב, הרי הכל היה בסדר עד החורף הזה, ומה השתנה. והרי הוא עדיין אותו בחור טוב כשהיה, והרי עדיין אוהב ללמוד ואוהב את הישיבה ואת הבית ואת החברים ואת הזמן-חורף הזה, שיש בו אוויר גשום וחברותות וסדר ד' לבד וקפה ברוח הקרה אחר חצות. ובכל זאת, הוא אומר לעצמו, בכל זאת.
והרי הכל כל כך טוב, והרי דברים היו טובים מעולם. ומה זה יקרה לבחור מצוין מישיבה מצוינת שיתעורר בוקר אחד ותחושה מציקה בבטנו, כמעין עכברון המכרסם לו שם חור קטן, בלתי ניתן למילוי.
בתחילה חשב שרעב הוא, אחר כך שצמא. ניסה לשמוע מוזיקה שמחה ואז דיכאונית ולבסוף תלש את האזניות והלך ללמוד. וכך הוא נלחם עם העכבר המכרסם בוקר וערב, ובסדרים מתאמץ וכמעט מצליח, ולמשך כמה ימים שמֵחַ כי הנה זה עבר, ולמחרת החור בבטנו כל כך ריק, עד כאב. ומתנצל לחברותא וקם להביא כוס קפה או מים ובוחן את בבואתו משתקפת באחד החלונות ורואה רק עיניים נועצות בו מבט והחברותא שואל מה עובר עליך והוא אומר כלום, כלום. ועכשיו הוא יושב על ספסל בקצה השכונה ומרגיש שחייו טובים מאד אבל גם לא ולפעמים ממש לא וזה חסר סיבה בכלל והוא מבולבל ורוצה להקיא את העכבר או למלא את החור או לרוץ או לצרוח, ומביט לים השחור מעליו ומחפש כוכבים ומוצא רק הליקופטר בודד.
ותוך שהוא מהרהר מופיע משום מקום דונט, שבאמת הוא יששכר דונט אבל מי זוכר, שהוא המקולקל של דונט שלמד עם רפאל בכיתה ומאז מתגלגל בין ישיבות ודומיהן. ודונט אומר, הי, ירוסלבסקי, תפסת לי ת'ספסל. ומתיישב לצד רפאל כאילו הוזמן, ואומר, מה אתה עושה כאן, ירוסלבסקי?
ורפאל עונה, יושב על ספסל. די כמוך.
ודונט מחייך ואומר, אני, אני יושב קרנות אח שלי, מבין? יושב קרנות.
ואומר, תזהר, ירוסלבסקי, כי כאן זאת אחלה קרן.
ורפאל חש את החור הקטן בבטנו מתפתל, נעץ מבט בשחור שמולו וגעגוע נעלם הציף אותו עד עיניו. ודונט בוחן אותו רגע ארוך ואומר, מה קורה אתך, ירוסלבסקי. ורפאל מכיר בכושר האיפוק שלו, שכבר קרוב לפיצוץ; אומר לדונט, עזוב, הכל טוב, בסדר? הכל טוב. ובלי לרצות אולי הוא צועק, ודונט נבהל קצת ואומר, מה הקשר אחי מה הקשר. אלוקים, מה הקשר. ואני לא אמרתי שלא טוב, אתה המטומטם הגדול בעולם אם לא טוב לך, כשאתה כל כולך מרופד מכל הכיוונים. זה רק שאתה יושב כאן ומסתכל על החושך כאילו בא לך להיבלע בתוכו וכדאי שתעשה משהו עם זה אבאלה. ורק שלא תגיע לאומן, אחי, כי אם תלך לאומן מי יישאר בבייסמדרש, ככה אומר דונט, בֵּייסְמדרש, כמו איזה בחור ישיבה בקיא ורגיל.
ורפאל רוצה לברוח אבל כל כך בהלם מהנאום של דונט עד שלא מצליח לקום מהספסל. וחושב לעצמו, מה הוא מבין דונט הזה, מה הוא מבין בעולם של בחור ישיבה, ומאיפה הוא נפל עלי. ומה הוא מנסה לקלקל אותי כאן. ומה הקשר אומן עכשיו.
ודונט אומר, זה חובתך בעולמך. ככה קומפלט מהרמח"ל, אחי, מסילת ישרים, אתה יודע? אתה יודע. ורפאל מביט בו ושוכח לסגור את הפה כי לשמוע את דונט אומר מסילת ישרים ורמח"ל זה כמו לשמוע חתול אומר לך איזה מזג אוויר יפה היום. וגם נצבטת לו איזו פינה בלב, כי הוא לומד בלילות מסילת ישרים לבד וכל משפט קסם, וכשדונט אומר את זה ככה בקול עם הטרנינג והקפוצ'ון הוא כאילו לוקח משהו רק שלך ופורש אותו לעיני כל הרחוב.
ודונט אומר, אני לומד בארגון של חברותות, בחורי ישיבה עם מתחזקים. אולי תבוא. ורפאל קם מהר מהספסל ומנער ממכנסיו עלה רטוב ואומר אני צריך ללכת. ודונט קורא אחריו, תבוא?
רבקה אומרת, אני לא אוהבת שרפאל מסתובב עם הבן הזה המקולקל של דונט. והרב ירוסלבסקי מרים את מבטו ואומר, אה. והיא אומרת, למה הצעת לו ללכת לארגון הזה למה. והוא אומר זה לא על חשבון הסדר. והיא אומרת אז מה, לְמה זה טוב.
ודניאל ירוסלבסקי חובש את המגבעת ולוקח את הדפים והעט ופותח את הדלת ומהמשקוף הוא אומר, לְמה זה לא טוב, זאת השאלה. 'כן' הרי זאת מילה בגְרוּשים, 'לא' זה בזהב. צריך להיזהר שלא לבזבז. ורוצה לומר, אם מהמרים בילדים, מהמרים על הפחות מסוכן. רוצה לומר, ואולי זה טוב לרפאל, המקום הזה שבו אתה לומד מה אתה יודע ולא מה אינך יודע. רוצה לומר, וכי לא ראית את המבט שלו בזמן האחרון, כמו רעב שלא נגמר. ולא אומר כלום, כי איך תבין.
ובבית הכנסת פותח את הגמרא ומניח את הדפים והעט עליהם ומביט על ראשו של יוסוביץ' שמתנועע שני ספסלים מלפניו ותמיד הם לומדים כך יחד-לבד ומכירים בלי מילים, ופתאום רוצה לדבר ולא יודע מה, כי איך יתחיל ואיך יגמור ומה יאמר, והוא אינו עושה את זה הרבה. ורק מביט על גבו של יוסוביץ' וחושב לעצמו, והרי יוסוביץ' הזה בן גילי ואין לו עדיין אף נכד, ובכל זאת זקנינו מלבינים יחד. וחושב על רפאל ופתאום נבהל מן האחריות, שאינו מרגיש מבוגר בהרבה מרפאל; כביכול רק עכשיו סיים ישיבה, כביכול רק עכשיו הסתובב מורעב ופתח ספרים וסגר וניסה להבין ונפל וקם עד שלמד שבילֵי עצמו. וזקן שמלבין הרי אין בו כדי הוכחה לדבר מלבד לתאי גוף מתבלים. ומביט דניאל ירוסלבסקי על גבו הרכון של יוסוביץ' שחיכה שנים לזיווג ואז לילדים וכל חייו היו מעין צפייה אחת גדולה, ועכשיו הוא יושב בעל בעמיו ובנו הגדול מאורס. ומלטף את זקנו שמעורב בשיבה וחושב, כי הולך האדם אל בית עולמו, והדרך הזאת, כמה שהיא מסובכת.
סוגר מאחוריו את הדלת בזהירות שלא להעיר את הישנים, ומוצא את רפאל עומד רכון על ספר, והאור הצהבהב בחדר מאיר את צדודיתו. ולרגע הוא חושש לזוז או לדבר או לנשום, שמא תתפוצץ בועת הפלא הזו, של אדם הפורץ מתוך הילד. רואה את הנער שגבה כבר ממנו וקולו כבר עבה ומבטו מוטרד והוא מעיין בספר, רוצה להיזכר ברגע בו נולד, רוצה להיזכר בשן ראשונה ואסיפת הורים ושיעור א' ישיבה קטנה, ולא רואה דבר מלבד הגבר הצעיר העומד במרכז הסלון והוא בנו. ונשען דניאל ירוסלבסקי על שידה ישנה וחושב, כי הולך האדם אל בית עולמו. בית עולמו, נראה שכך צריך לומר, עולמו שלו; שלו בלבד, לא של אף אחד אחר.
