פרק ב
שלש שעות המתנה, זה הרבה מאוד לכל אחד. גם אם זה בבנק או בדואר. אבל בשביל יולדת שיושבת לבד, בבית חולים, מתייסרת, זה כבר מידי הרבה. הרבה מעבר ליכולת כוח הסבל הטבעי.
אחרי שלש שעות כאלו, שכמעט הוציאו ממנה את נשמתה, הגיע הזמן סוף סוף להתקדם.
- לאיזה חדר? שואלת.
- חדר ארבע. ענתה אחת העובדות שם, עטופה ומכוסה בכל גופה, ומוציאה את מילותיה מבעד למעטה מסכה.
- מי תיילד אותי?
- אני. ענתה שוב אותה דמות, כמעט וירטואלית.
- מי את?
- אני סאלמה יזבק, נעים מאוד. ענתה בלבביות רותחת ומרתיחה.
זה כבר עבר את כל הגבולות. פרץ דמעות של תסכול, אכזבה, ייאוש, צער, כאב ועוד ועוד.
האם אי פעם הייתי יכולה לחלום שמי שתיילד את הבן שלי תהיה בת לעם נאלח ומתועב עלי כל כך.
כבי נחושה מתמיד. היא החליטה שהדבר הזה כבר רואה את הגבול מהצד השני.
מרימה טלפון לבת דודה של השכנה שלה, היא שמעה שאחותה היא העוזרת הראשית של הרב אלפירער מארגון עזרה לרופא, היא חייבת לסדר את העניינים. טלפון לפה טלפון לשם, היא מבינה שהעסק אבוד. זו החלטה של בית החולים, הסבירו לה, אין מיילדות שמוכנות להסתכן על יולדת חרדית. רק הערביות שביניהן.
חתום בדם או בטיט? שאלה. חתום בדם, אמרו לה.
אוי. אבא, תרחם.
היא מבינה שאין מה להתווכח ולהתמקח. מחליטה להרכין ראשה, והנה היא מוצאת את עצמה שוכבת על המיטה בחדר הלידה. מנסה לעצום את העיניים, לדמיין את שפרה ופועה בעצמן עומדות ומיילדות את הנשמה הקדושה החדשה שאוטוטו תבוא לאוויר העולם. לא, זו לא סאלמה. זו לא סאלמה. שבה והדהדה למוחה שוב ושוב. מקווה לשרוד. מחכה כל כך להיות כבר אחרי.
עיניה עצומות. אך אוזניה שומעות את הדלת נפתחת. ומיד נסגרת. היא שומעת לחשושים חוששים מאחורי הדלת. סאלמה אומרת שיש לה חום.
ד"ר רונה, המיילדת הראשית, מאיצה את ד"ר קורן מנהל המחלקה למחלות זיהומיות, לבוא מיד למחלקת יולדות. הוא מגיע, שם מטוש בפיה ובאפה, מנחית הוראה לכל אנשי הצוות שלא להתקרב יותר לחדר ארבע.
ההוראה שלו גורמת לכבי לשכב לבד. לבד. כבר עברו שש שעות מאז שעזבה את הבית. והיא מותשת. סחוטה. מתי כבר יגמר, הרהרה, מקווה שלפני שאגמר.
היא רוצה להרים טלפון לבעלה, אם כבר לבכות – לפחות שמישהו ישמע ויעודד. אבל אז היא מגלה שהטלפון שלה נשאר בחוץ. "מישהו יכול להביא לי את הטלפון", זעקה. אך נזכרה שהיא לבד בחדר. אולי שפרה או פועה שמעו, אבל הן לא יכולות להביא לה.
היא והדמעות, הדמעות והיא. מי היה מאמין שכך זה ייראה, התייפחה בייאוש.
התייעצות קצרה של ד"ר קורן עם ד"ר רונה המיילדת הראשית, הביאה להחלטה לזרז את הלידה ככל האפשר, להכניס אליה לחדר שוב את סאלמה, שלאחר דין ודברים והבטחה מפורשת על הכפלת התמורה השעתית – הסכימה להיכנס.
זריקות שונות נכנסו לתוך גופה בקצב מסחרר, ואכן אלו עשו את שלהם. לאחר כשעה וחצי של עבודה קשה ומאומצת. כבי מחזיקה ביד את התינוק שלה.
היא כל כך מתרגשת. רוצה לתפוס אותו חזק חזק, לחבק אותו. בשבילך סבלתי, בשבילך עברתי תשעה חודשים קשים, ותשע שעות קשות עוד יותר. בשבילך, מותק. העיניים שלו, יו למי הוא דומה? והשיער השחור כל כך מזכיר את של מוטי. והאף, בדיוק כמו שלי. איזה מותק.
היא לופתת אותו בזרועותיה. ואז מגיעה סאלמה, לוקחת אותו מזרועותיה של אמו. רגע! צועקת, למה את לוקחת.
אבל סאלמה כבר היתה בחוץ, מוסרת את החפץ החי הזה לידיים של ד"ר רונה.
רונה עוטפת אותו במסכות, ומוסרת אותו בזהירות לשרונה - אחראית הניקיון בקומת היולדות. תקחי אותו, תניחי אותו בעריסה במחלקת זיהומולוגיה, ותגידי לד"ר קורן שיקח ממנו בדיקות.
איפה הוא? זועקת כבי נואשות. הגרון שלה לא באמת יכול לצעוק. היא חלשה נורא. אבל זה היה הלב, והוא היה חזק מידי מכדי להישבר.
היא לא באמת חשבה שמישהו ישמע אותה. אבל היא צעקה.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
