הנושאים החמים
הנושאים החמים
ועוד מנפלאות נופשי עמך בית ישראל בכל מקום שהן, בין בעיר ובין בכפר.
ליל קיץ. גידולי התירס בשדות כבר מגיעים לגובה של שני מטרים. הקלחים נקטפו זה מכבר, ומחר יבוא הקומביין ויהפוך את גוף הצמחים לחלקיקים תזונתיים שיתווספו למזונן של הפרות החולבות. לפני שבוע פוצחו אבטיחי הגרעינים לאחר חודש שלם של ייבוש בשדה לאחר הקצירה, ורק שלשום נאספו סוף סוף הפלפלים החריפים מן המרבדים המנותקים, כעת הם בדרכם לתנורי המפעל לייבוש וקציצה, עד להפיכתם לתבלין. גם הענבים ייבצרו מחר לפנות בוקר וקטיף האתרוגים כבר בעיצומו.
כעת השדות ריקים למדי ושאריות הגידולים שנותרו מאחור מזמינים את עטלפי הפרות, שפני הבר, התנים ושאר החרקים, לחגיגות הקיץ הגדולות. זה גם הזמן למלאות את המאורות במזון לקראת החורף שאוטוטו ממשמש ובא. לא יהיו עוד גידולים נוספים לקראת עונת הזריעה החורפית וצריך לנצל כל רגע בטרם יופיעו הציפורים הנודדות המתחרות בעקשות על כל גרגר בודד שלא השכיל להתחפר מבעוד מועד בין תלמי החרישה.
ובעוד מסיבת הטבע בעיצומה, העטלפים יוצאים במחול עליז, עכברושי השדה עושים גלגלונים במדרון, התנים פורצים באופרה משלהם, תזמורת החרקים מנסה לגבור על שירת הסולו שנטל לעצמו הצרצר החופר, ואפילו חפרפרת אחת נועזת במיוחד העזה לשרבב את קצה אפה מן המחילה לקול תרועות ההלם של חברותיה.
ואז: "בום בום טראח, בום בום טראח"! פיצוצים מחרישי אוזניים שוטפים את האזור ובין רגע מתפזרת המסיבה. החוגגים המבועתים רצים, עפים, קופצים, מנתרים ומתחפרים במאורותיהם, מחילותיהם וקיניהם, צופים בדממה במחזה הסוראליסטי של שלשה נערים, שמצויים על קצה הסקאלה, לא פה ולא שם, קרועים בין העולמות, קרבים לשולחן הפיקניק שהציבה המועצה האזורית בנקודת תצפית לעבר יעד בלתי ידוע.
על גבו של הארוך מביניהם מיטלטלת בוקסה עוצמתית המפיקה מבין קרביה קולות נפץ זוועתיים, והם צועדים בקצב העוועים לכיוון פינת הישיבה בעוד אלפי עיניים בפוסט טראומה, בגדלים שונים וממינים שונים, צופים בהם ומלווים את פלישתם למסיבה לא להם.
ואף אני ליוויתי אותם במבט עצוב. תמה כיצד מסוגלים הם להרוס כזאת מסיבה עשירה בקולות, ריחות, צלילים וטעמים, ותחת זאת לפתוח לפצוח במסיבה מונוטונית, אפורה וחדגונית.
קרבתי אליהם אט אט מתוך החשיכה, נזהר לא להבהיל אותם יתר על המידה. נכנסתי אל מעגל האור ושאלתי אותם: "תגידו, כמה קולות אתם שומעים?"
הם הביטו בי כאילו קורח שמי ואך לפני רגע פרצתי החוצה מן האדמה.
"תחשבו" - עודדתי אותם. הם היו חבר'ה חכמים, התרכזו לרגע ואז התווכחו ביניהם האם ששה או שבעה קולות. שלושה או ארבעה סוגי תופים, שתי קולות פסנתר ואחד קונטרה בס.
ניגשתי וכיביתי את הרמקול. גבותיהם התרוממו בפליאה.
"כעת שבו בשקט במשך שלש דקות, תתרכזו ותנסו לספור כמה קולות אתם שומעים". הם זרמו.
עצמנו עיניים והתחלנו לספור.
לאחר רבע שעה הם פתחו עיניים, אני כבר לא הייתי שם. הבטתי בהם מבעד לחשכה הסמיכה. אחד מהם פלט "וואו", השני נשם עמוקות והשלישי ניגב דמעה סוררת.
ילדי הסטריאו-טייפ.
ליל קיץ. גידולי התירס בשדות כבר מגיעים לגובה של שני מטרים. הקלחים נקטפו זה מכבר, ומחר יבוא הקומביין ויהפוך את גוף הצמחים לחלקיקים תזונתיים שיתווספו למזונן של הפרות החולבות. לפני שבוע פוצחו אבטיחי הגרעינים לאחר חודש שלם של ייבוש בשדה לאחר הקצירה, ורק שלשום נאספו סוף סוף הפלפלים החריפים מן המרבדים המנותקים, כעת הם בדרכם לתנורי המפעל לייבוש וקציצה, עד להפיכתם לתבלין. גם הענבים ייבצרו מחר לפנות בוקר וקטיף האתרוגים כבר בעיצומו.
כעת השדות ריקים למדי ושאריות הגידולים שנותרו מאחור מזמינים את עטלפי הפרות, שפני הבר, התנים ושאר החרקים, לחגיגות הקיץ הגדולות. זה גם הזמן למלאות את המאורות במזון לקראת החורף שאוטוטו ממשמש ובא. לא יהיו עוד גידולים נוספים לקראת עונת הזריעה החורפית וצריך לנצל כל רגע בטרם יופיעו הציפורים הנודדות המתחרות בעקשות על כל גרגר בודד שלא השכיל להתחפר מבעוד מועד בין תלמי החרישה.
ובעוד מסיבת הטבע בעיצומה, העטלפים יוצאים במחול עליז, עכברושי השדה עושים גלגלונים במדרון, התנים פורצים באופרה משלהם, תזמורת החרקים מנסה לגבור על שירת הסולו שנטל לעצמו הצרצר החופר, ואפילו חפרפרת אחת נועזת במיוחד העזה לשרבב את קצה אפה מן המחילה לקול תרועות ההלם של חברותיה.
ואז: "בום בום טראח, בום בום טראח"! פיצוצים מחרישי אוזניים שוטפים את האזור ובין רגע מתפזרת המסיבה. החוגגים המבועתים רצים, עפים, קופצים, מנתרים ומתחפרים במאורותיהם, מחילותיהם וקיניהם, צופים בדממה במחזה הסוראליסטי של שלשה נערים, שמצויים על קצה הסקאלה, לא פה ולא שם, קרועים בין העולמות, קרבים לשולחן הפיקניק שהציבה המועצה האזורית בנקודת תצפית לעבר יעד בלתי ידוע.
על גבו של הארוך מביניהם מיטלטלת בוקסה עוצמתית המפיקה מבין קרביה קולות נפץ זוועתיים, והם צועדים בקצב העוועים לכיוון פינת הישיבה בעוד אלפי עיניים בפוסט טראומה, בגדלים שונים וממינים שונים, צופים בהם ומלווים את פלישתם למסיבה לא להם.
ואף אני ליוויתי אותם במבט עצוב. תמה כיצד מסוגלים הם להרוס כזאת מסיבה עשירה בקולות, ריחות, צלילים וטעמים, ותחת זאת לפתוח לפצוח במסיבה מונוטונית, אפורה וחדגונית.
קרבתי אליהם אט אט מתוך החשיכה, נזהר לא להבהיל אותם יתר על המידה. נכנסתי אל מעגל האור ושאלתי אותם: "תגידו, כמה קולות אתם שומעים?"
הם הביטו בי כאילו קורח שמי ואך לפני רגע פרצתי החוצה מן האדמה.
"תחשבו" - עודדתי אותם. הם היו חבר'ה חכמים, התרכזו לרגע ואז התווכחו ביניהם האם ששה או שבעה קולות. שלושה או ארבעה סוגי תופים, שתי קולות פסנתר ואחד קונטרה בס.
ניגשתי וכיביתי את הרמקול. גבותיהם התרוממו בפליאה.
"כעת שבו בשקט במשך שלש דקות, תתרכזו ותנסו לספור כמה קולות אתם שומעים". הם זרמו.
עצמנו עיניים והתחלנו לספור.
לאחר רבע שעה הם פתחו עיניים, אני כבר לא הייתי שם. הבטתי בהם מבעד לחשכה הסמיכה. אחד מהם פלט "וואו", השני נשם עמוקות והשלישי ניגב דמעה סוררת.
ילדי הסטריאו-טייפ.
