נתקלתי בהודעה הבאה של ידידי היקר והמלומד:
כמדומני שהתשובה לטענה החשובה הזו נמצאת בשיר הבא. של צבי יאיר, כמובן.
הָעוֹלָם וְהַנֶּפֶשׁ
חֲדַל לְךָ מִן הָעוֹלָם,
אַל יִקַּח לִבְּךָ
בְּמַרְאָיו וּבְקוֹלוֹתָיו.
דַּיֶּךָ הַנֶּפֶשׁ,
עַל הֲרָרֶיהָ וַעֲמָקֶיהָ,
גַּלֶּיהָ וְסַעֲרוֹתֶיהָ,
גֵּאוּתָהּ וְשִׁפְלָהּ,
אוֹרָה וּצְלָלֶיהָ,
שִׂמְחָתָהּ וִיגוֹנֶיהָ,
תִּקְוָתָהּ וְאַכְזְבוֹתֶיהָ,
נְדָרֶיהָ וַהֲפָרוֹתֶיהָ
חֲטָאֶיהָ וְצִדְקוֹתֶיהָ
רַחֲמֶיהָ וְאַכְזָרִיּוּתָהּ
יִחוּלָהּ וְיֵאוּשָׁהּ
בּוֹא עַד נִבְכֵי תְּהוֹמָהּ
חֲקֹר אֶת מִסְתּוֹרֶיהָ -
וְהִנֵּה יָמִים רַבִּים
הִיא תִּתְעָרֶה לְעֵינֶךָ
אַךְ עִם כָּל צָעִיף
שֶׁהִיא מְנָעֶרֶת -
מַסֵּכָה עָבָה מִן הָרִאשׁוֹנָה
קוֹרֶמֶת.
אָז תֵּדַע,
כִּי שָׂגְבָה מִבִּינָתְךָ
גַּם הַנֶּפֶשׁ
אֲשֶׁר בְּחֵיקְךָ שׁוֹכֶנֶת.
*
רוב ספרי הסופרות אכן לא מגלים לך את אוסטרליה או חוקרים את החלל. הם כן עוסקים בנפש האדם, וכשזה עשוי טוב זה לא פחות ממדהים. גם אם התפאורה היא ספסל הגינה של השכנות או הזמנה לחגים אצל ההורים.
דוגמאות רבות לכך. לקט מהן בהמשך, במידת הצורך.
ספרי הסופרים לעומת זאת - שוב, ברובם - אכן מתעסקים פחות עם הנפש. גם כשיש שם חקר נפשי כלשהו, הוא בדרך כלל יהיה עטוף היטב בעלילה ותפאורה מעניינים יותר, תוך התרחשות משמעותית.
והקורא או הקוראת, יצביעו ברגליים.
והחוצפנים? אה.
יש ספרות שכתובה מן הפנים אל החוץ. הסופר יוצא וחוקר מקומות "רחוקים ומעניינים". זו ספרות הגברים, ברובה. בלי-להכליל-חלילה.
ויש ספרות שכתובה חוץ-פנים. מן החוץ אל הפנים, אל תוך ועומק נפש האדם. לכשתימצי לומר, זו הספרות הנשית.
אחור וקדם צרתני, ותשת עלי כפכה.
מידי פעם נופל לידיי ספר חרדי "קלאסי", שעל כריכתו חתומה מחברת כלשהי, ואני מדפדף בו כמה דקות, לבסוף מעווה את פרצופי ומשליך את הספר ממני והלאה.
הספר מתאר את עולמה הפרטי של הסופרת, בד"כ העולם שנמצא שמתחת לבית שלה (מורות, גננות, גיסות, שכנות, חברויות), אין בו שום דבר שיכול או אמור לעניין את הקורא הגבר. ספר טוב אמור לקחת - בעיניי! - את הקורא למקומות רחוקים ומעניינים.
כמדומני שהתשובה לטענה החשובה הזו נמצאת בשיר הבא. של צבי יאיר, כמובן.
הָעוֹלָם וְהַנֶּפֶשׁ
חֲדַל לְךָ מִן הָעוֹלָם,
אַל יִקַּח לִבְּךָ
בְּמַרְאָיו וּבְקוֹלוֹתָיו.
דַּיֶּךָ הַנֶּפֶשׁ,
עַל הֲרָרֶיהָ וַעֲמָקֶיהָ,
גַּלֶּיהָ וְסַעֲרוֹתֶיהָ,
גֵּאוּתָהּ וְשִׁפְלָהּ,
אוֹרָה וּצְלָלֶיהָ,
שִׂמְחָתָהּ וִיגוֹנֶיהָ,
תִּקְוָתָהּ וְאַכְזְבוֹתֶיהָ,
נְדָרֶיהָ וַהֲפָרוֹתֶיהָ
חֲטָאֶיהָ וְצִדְקוֹתֶיהָ
רַחֲמֶיהָ וְאַכְזָרִיּוּתָהּ
יִחוּלָהּ וְיֵאוּשָׁהּ
בּוֹא עַד נִבְכֵי תְּהוֹמָהּ
חֲקֹר אֶת מִסְתּוֹרֶיהָ -
וְהִנֵּה יָמִים רַבִּים
הִיא תִּתְעָרֶה לְעֵינֶךָ
אַךְ עִם כָּל צָעִיף
שֶׁהִיא מְנָעֶרֶת -
מַסֵּכָה עָבָה מִן הָרִאשׁוֹנָה
קוֹרֶמֶת.
אָז תֵּדַע,
כִּי שָׂגְבָה מִבִּינָתְךָ
גַּם הַנֶּפֶשׁ
אֲשֶׁר בְּחֵיקְךָ שׁוֹכֶנֶת.
*
רוב ספרי הסופרות אכן לא מגלים לך את אוסטרליה או חוקרים את החלל. הם כן עוסקים בנפש האדם, וכשזה עשוי טוב זה לא פחות ממדהים. גם אם התפאורה היא ספסל הגינה של השכנות או הזמנה לחגים אצל ההורים.
דוגמאות רבות לכך. לקט מהן בהמשך, במידת הצורך.
ספרי הסופרים לעומת זאת - שוב, ברובם - אכן מתעסקים פחות עם הנפש. גם כשיש שם חקר נפשי כלשהו, הוא בדרך כלל יהיה עטוף היטב בעלילה ותפאורה מעניינים יותר, תוך התרחשות משמעותית.
והקורא או הקוראת, יצביעו ברגליים.
והחוצפנים? אה.
יש ספרות שכתובה מן הפנים אל החוץ. הסופר יוצא וחוקר מקומות "רחוקים ומעניינים". זו ספרות הגברים, ברובה. בלי-להכליל-חלילה.
ויש ספרות שכתובה חוץ-פנים. מן החוץ אל הפנים, אל תוך ועומק נפש האדם. לכשתימצי לומר, זו הספרות הנשית.
אחור וקדם צרתני, ותשת עלי כפכה.