• משתמשים יקרים!

    בשל עבודות תחזוקה הערב, ייתכן שהאתר יהיה סגור לפרקי זמן שונים לצורכי תחזוקה.
    זוהי סגירה מכוונת, ונועדה לשפר את ביצועי האתר, לטובתכם.
    בתקווה להבנה. תודה על הסבלנות!

שיתוף - לביקורת סוף אחר// מ’’ל ( אוהדי הסדרה, כנסו לפה, בלי לסקול אותי. תודה)

אחת כזאתי;)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הצלצול החמישי לאותו העשר דקות האחרונות, מוצא את דרכו שוב לחלל העולם.

אייל נאנח, מפסיק את אימונו הקבוע בחדר הכושר.

לוגם ארוכות מבקבוק תרמי שהביא איתו.

הצלצול פוסק.

הוא מתכוון להמשיך, לוקח בידיו משקלות, מרים אותם אל על.

מנגינה מוכרת מתנגנת שוב. מתקשרים.

הוא מעיף מבט בצג. נרתע אחורה.

3 שיחות שלא נענו מאורי. 2 מטליה הדר. שיחה נכנסת מאפרת.

משהו קרה לאלי?!

’’אייל?’’ קול, שאמור היה להיות של אפרת שואל אותו.

’’משהו קרה לאלי?’’ אייל תופס מגבת בידו האחת ובשניה לוקח את הבקבוק. רץ לאופנוע שלו.

’’אתה כבר יודע?’’ היא מעבירה טישו על עיניה הלחות, משלחת את אליצפן שמקטר סביבה במעגלים.

’’לא’’ הלב שלו צונח למטה ’’אפרת. בבקשה תגידי’’ הוא עולה על האופנוע, מדליק מנועים. רגע. לאן לנסוע?

’’נכון שאתה יודע את הכתובת של בית העלמין?’’ קולה רועד. היא מתפללת שהשמיים לא יפלו עכשיו על אייל. כמו שאמור לקרות.

’’לאא. רק לא זה!!’’ אייל שומט את הטלפון, מסיט את אופנוע לשוליים. במילא לאלי זה כבר מאוחר.




אייל מחנה את האופנוע שלו לצידי האופנוע של אלי. מסיט מהם את מבטו בכאב.

הוא לא היה הולך לנחם, אם אפרת לא היתה טורחת להגיד לו שוב ושוב למה זה כן חשוב.

לא מרוכז בעליל, הוא עולה במדרגות, רואה מולו את יובל שיוצא מהדלת לכיוונו. אדי עשן מסתלסלים ממנו, הוא מרוכז בטלפון שלו.

הנשימה שלו נעתקת לרגע, כעס ישן בוער בכל עצמותיו. הוא קומץ אגרופים שאלמלא היה יכול, היה מטיח אותם ככל יכולתו באדם שמולו.

’’פשש איזה אורח.’’ יובל, למרבה צערו של אייל, מספיק להרים את ראשו מהטלפון, לקלוט אותו בכל חמשת חושיו, רגע לפני שהם חולפים אחד על פני השני ׳׳כמה טוב לראות ידידים ותיקים׳׳ הוא לוחש בציניות ברורה, כולו מביע שנאה הדדית. מבחינתו שאייל יעוף מפה. ולא מהטריטוריה הספציפית הזאת.

׳׳כמה חבל שהידיד הזה שלך, לא עיור בשניה הזאת. הוא היה מעדיף את זה מאשר מפגש סוחט דמעות כמו עכשיו נגיד’’ אייל מתאפק לא לעשות מה שהוא רוצה לעשות עכשיו. ולא, זה לא לתת חיבוק ל’ידיד הותיק שלו’ הוא ממשיך להתקדם בקלילות חיצונית בלבד, חולף סופית על פניו של יובל. ממלמל לעצמו בצורה שתגיע לאוזניו של יובל, שעכשיו כבר עבר לו הרצון.

וזהו. הוא עומד בכניסה מול התמונה של אלי. לא יכול להתחמק מהמבט שלו. זה כל כך הוא.

אייל נותן לעצמו כמה שניות כאלה. של דומייה, הפנה שזהו, ניגמר.

מתסכל על אלי. הוא עומד בפוזה מאושרת. אבא מניף באושר ילד בכור. ואחרון.

וכמה שאלי היה יורד עליו עכשיו, אם הוא היה רואה את הלב שלו.

לב מזיל דמעות שקופות, בנחילים שבטח ממלאים אגמים.

דמעות שרק אלוקים רואה.




׳׳בנציי!!׳׳ אייל מבחין בו לפתע, ניכנס גם הוא לנחם. נס שהוא לא יכול לראות אותי. בנצי מכיר אותי טוב מדי. ממנו יהיה קשה להתחמק.

׳׳אייל?!׳׳ בנצי מושך את אייל לכיוונו, מעניק לו חיבוק השמור לידידים ותיקים. בין היתר שלא התראו כמה חודשים ארוכים.

׳׳כן זה אני׳׳

׳׳בגירסא כל כך לא אתה׳׳ בנצי נוזף בו. עצב קל נלווה למילותיו. אחרי הכל, הוא לא היה קרוב לאלי כמו אייל. לפני הכל, זה אלי שנפטר.

׳׳זה כל כך אני. בלי אלי׳׳ וההשלמה הזאת כל כך כואבת לי. הוא נושך שפתיים, מחריש.

גם בנצי שותק. אז הם רק נושמים עמוק רגע לפני שנכנסים. אייל מוביל, בנצי אחריו.

בנצי מגשש את דרכו לפינה צדדית, משוחח עם חבר ישן.

אייל לעומתו, כחבר קרוב שלי אלי, עמוק בעניינים.

מדבר עם פקודים שלו לשעבר מהשכבה של אלי, עם חברים שלו עצמו.

זכרונות מציפים אותו. הסיפורים חונקים אותו. הוא לא מסוגל יותר.

מתיישב ליד בנצי. מחפש מפלט בתוך כל מה שאלי היה לו.

ולא יהיה יותר לעולם.




’’אלי??’’ אייל נבהל, סחרחורת אוחזת בו. אלי חזר מהמתים? בדמות אדם שעונה לטלפון? ’’זה אתה??’’

’’הלוואי’’ קולה החלוש של טליה עונה לו. הכאב מההזכרה המחודשת של אלי והגעגוע, נשקפים בקלות בקולה.

’’סליחה. אני.. סתם באינסטינקט של רגע התקשרתי למספר שלו’’ הוא מסמיק מהוידוי שלו. מהגילוי של הרגשות שלו, ושל המעשה שעשה. איזה טיפש אני! ’’לא חשבתי שהמספר פעיל.. שתעני..’’ הוא מגמגם שוב סליחה.

’’הכל בסדר’’ טליה שמה את הטלפון על רמקול, מרימה את הפלא הקטן שלה, ושל אלי. כמה שהוא דומה לו. ’’גם אני עשיתי את זה’’ היא אומרת לפתע, משתפת גם היא, מסמיקה לרגע כמו שהסמיק אייל.

אבל הם רק סולחים אחד לשני, בלי לומר מילה. כואבים את הכאב, בדממה.

לפעמים, לא צריך מילים.

אייל מנתק, מעביר את המספר של אלי לארכיון, ביחד עם אלפי רגעים וזכרונות.
 

אחת כזאתי;)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אשמח לתגובות הארות והערות.
אומנם קטע ישן שכתבתי. אבל נתקלתי בו, והנה הוא פה.
מחכה שתקראו אותו, בלי לסקול אותי. מצטערת מראש ממי שלא יאהב את המהלך הזה.
@יונה ספיר , מזכירה שיום כיפור לפנינו. מקווה שגם את תהיי מאלו הסולחים ;)

נ.ב לתגובות נזעמות; 092873737. (התא קולי יכיל אתכם בשמחה ;) ).
 

ST.R

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
לא.
זה פשוט לא!!!
לא סולחת!
את חייבת להיות כזאת רעה??
:cry::cry:
הכתיבה יפיפה, גרמה לי כמעט לבכות ולעצור ברגע האחרון כי אם אייל לא בכה, אז אני יבכה?;)
אבל את יודעת מה?
תקפצי על הגל. עכשיו שאין את אלי, שאייל ינסה לעשות משהו ליובל.
אף אחד כבר לא יכול להאשים את אלי, הרי הבעלים של האקדח כבר לא בחיים..
תנסי לעשות סוף טוב לאייל, ברחמים!!
אם לא אלי אז לפחות אייל!!!
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
מחכה שתקראו אותו, בלי לסקול אותי.
בתכלס' זה בסדר, אחרי שאני ניסיתי להרוג את אייל עצמו... ;)

(וסתם ככה, כתיבה נוגעת ללב ומדויקת, גרמה לי כמעט להוזלת דמעה.).
 

חני טולדו

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
(התא קולי יכיל אתכם בשמחה ;) )
מה הבנאדם אשם, מסכן.
בלי לסקול אותי.
כל עוד את לא לידנו אין לך ממה לחשוש.

אחת כזאתי;), שלמות ממש. אוהבת את הכתיבה. קראתי פעמיים.
אשמח לתגובות הארות והערות.
היה כדאי שאייל יביע יותר רגש, למרות שזה לא באופי שלו וביומיום הוא לא מוזיל דמעות תחת עיני הפלדה שלו. בכל זאת, גם אלי נפטר רק פעם בחיים..

שוב, קטע מושלם מושלם, מקווה שיהיה לזה המשך ביחד עם הסיפור השני שלך.
יש לך כתיבה ברמה מאוד גבוהה, שכיף לקרוא, והיא גם ייחודית, ולא מנסה לחקות אף אחת.
 

מוז'יניקית

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
וואו----
למה עשית את זה
😭

אבל הכתיבה מדהימה!
משהו קטן שהפריע לי-
נכון שאתה יודע את הכתובת של בית העלמין
נראלי לוקח זמן עד שמגיעים לשלב של הקבורה...
אבל זה יכול להיות שלא השיגו את אייל המון זמן וכו'...אז לא רציני.
יש המשך, נכוו?
🙏
 

brachy 100

משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
עריכה והפקת סרטים
וואו.
כתיבה יפיפה, נשאבתי לגמרי.
אגב, הייתי פעם בהרצאה של יונה ספיר
בשלב שבין דם קר למגן אנושי
והיא אמרה שם:
"לאיל ואלי יש ביטוח חיים, השאר בסכנת מוות תמידית"
 

אחת כזאתי;)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אני כאן. לקרוא את התגובות היפות שלכם. תודה לכל מי שכתב. אשתדל להתייחס להכל--
לא.
זה פשוט לא!!!
לא סולחת!
את חייבת להיות כזאת רעה??
:cry::cry:
הכתיבה יפיפה, גרמה לי כמעט לבכות ולעצור ברגע האחרון כי אם אייל לא בכה, אז אני יבכה?;)
אבל את יודעת מה?
תקפצי על הגל. עכשיו שאין את אלי, שאייל ינסה לעשות משהו ליובל.
אף אחד כבר לא יכול להאשים את אלי, הרי הבעלים של האקדח כבר לא בחיים..
תנסי לעשות סוף טוב לאייל, ברחמים!!
אם לא אלי אז לפחות אייל!!!
בזמן שעבר, מקוה שמחלת לי. שהבנת שאני לא עד כדי כך רעה ;)
תודה על התגובה. רעיון יפה העלית. אני אוהבת גלים. נישמע מגניב לקפוץ עליהם. אבל.. לא כרגע. ב’’ה עכשיו מתמקדת בסיפור בהמשכים ובפאנפיק אחר על מ’’ל שעולים פה בפרוג.
גם אני רוצה סוף אחר טוב לאייל. מקווה שמצליחה לעשות את זה בפאנפיק שלי. מוזמנ.ת לקרוא אותו בשמחה ולהגיב מה חושב.ת:giggle:
בתכלס' זה בסדר, אחרי שאני ניסיתי להרוג את אייל עצמו... ;)

(וסתם ככה, כתיבה נוגעת ללב ומדויקת, גרמה לי כמעט להוזלת דמעה.).
חחח, כנראה רובנו מנסים בתור חובבי הסידרה והכתיבה. מזל שהמקור תמיד נישאר..
( תודה רבה על התגובה! ולמה כמעט? טישו מוכן לידי אם צריך..)
אחת כזאתי;), שלמות ממש. אוהבת את הכתיבה. קראתי פעמיים.

היה כדאי שאייל יביע יותר רגש, למרות שזה לא באופי שלו וביומיום הוא לא מוזיל דמעות תחת עיני הפלדה שלו. בכל זאת, גם אלי נפטר רק פעם בחיים..

שוב, קטע מושלם מושלם, מקווה שיהיה לזה המשך ביחד עם הסיפור השני שלך.
יש לך כתיבה ברמה מאוד גבוהה, שכיף לקרוא, והיא גם ייחודית, ולא מנסה לחקות אף אחת.
תודה רבה על התגובה המפורטת והמחממת.
לוקחת לתושמת ליבי את ההארה שלך. שוב תודה לך.
מה יש לך?
למה להרוג את הבנאדם הנפלא הזה?
ועוד עם כתיבה כזאת מושלמת!
אבל לפחות תסבירי איך הוא נהרג
משהו אמר שהוא לא אדם נפלא?:unsure:
תודה על המשוב. כיף לקרוא ולשמוע!
כמו שאמרתי, כרגע אין צפי ואפשרות להמשך. מודה שיהיה נחמד מצידי אם אסביר איך הוא נהרג בעוד איזה הרפתקאה חוצה ימים ויבשות נוסח ’מרגל להשכרה’. אולי בעתיד בע’’ה. תודה על הרעיון
וואו----
למה עשית את זה
😭

אבל הכתיבה מדהימה!
משהו קטן שהפריע לי-

נראלי לוקח זמן עד שמגיעים לשלב של הקבורה...
אבל זה יכול להיות שלא השיגו את אייל המון זמן וכו'...אז לא רציני.
יש המשך, נכוו?
🙏
למה עשתי את זה? תשאלו את הרגע הזה, שמגיעה בו תשוקה ומרץ לכתוב. ואופס, לצערינו הפעם זה אלי שנפל בין הכיסאות. שוב מחילה. מודה על חטא, וכ’ו.
ותודה לך.
לגבי מה שכתב בספוילר. זה באמת כרגע לא רציני כי לא הסברתי כלום על איך הוא נהרג. ככה שכל האופציות פתוחות וחבל שסתם אגיד משהו:p
ולצערי לא, כרגע אין המשך. למעלה פרטתי יותר למה. אבל משמח שיש ביקוש.. אז אולי באמת זה רעיון טוב לעתיד.
וואו.
כתיבה יפיפה, נשאבתי לגמרי.
אגב, הייתי פעם בהרצאה של יונה ספיר
בשלב שבין דם קר למגן אנושי
והיא אמרה שם:
"לאיל ואלי יש ביטוח חיים, השאר בסכנת מוות תמידית"
תודה רבה לך. כיף שנשאבת, זאת תגובה ממש מספקת לי. חממת את ליבי, מה שנקרא.
משפט יפה. הגיוני שהיא תגיד אותו. קצת הזוי, כן מובן. אני לא הייתי בהרצאה שלה. אבל תודה שאמרת.
בכל אופן, לכל הלחוצים על אלי ולמה אני העזתי להרוג אותו. תדעו שדווקא בפאנפיק השני שלי, לבינתיים הוא חי וקיים ואפילו נושם. רק מעדכנת;)
מהמם!!!

ממש לא הייתי רוצה שלאלי יקרה משהו... אבל אם כבר עשית את זה, אז שתדעי שזה מהמם!!
כתוב כ"כ יפה והיו שורות שבכיתי...
תודה רבה על התגובה המחממת. כיף לשמוע!
 

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

פאנפיק קצר על ילדותו של אייל
אנא חוו את דעתכם המקצועית:)


"אייל גלבוע, קום על רגליך" המורה אברמוב עמד על סף פיצוץ.
אייל נעמד בפרצוף תמים, מסתיר חיוך ומביט בתיקו של המורה אברמוב שכעת הדיף ריח בלתי נעים בעליל.
"יורשה לי לשאול אם זה קשור אליך?" המורה בקושי שלט בקולו, בעוד כל הכיתה מתגלגלת מצחוק. הדקות האחרונות היו מבדחות בהחלט. המורה בא להוציא את יומנו מהתיק כדי לרשום את אייל ועוד כמה ילדים על התחצפות, הוא רק נגע בתיק, ופצצת סירחון התפוצצה לו לתוך הפרצוף. אין מה לומר, אייל הזה יצירתי בהחלט.
"תמיד אפשר לשאול, הבעיה מתחילה עם התשובות" אמר אייל בחביבות אינסופית.
"צא לחדר המנהל בבקשה, ידע אותו במה שקרה, ואל תחזור לבית הספר בלי ההורים שלך!" איבד המורה את עשתונותיו האחרונים, וצרח כפי שלא צרח מעולם. אייל גרם לו לאיבוד השליטה העצמית פעם אחר פעם.
"לאן ללכת קודם, למנהל או לקרוא להורים?" שאל בשלווה סטואית, ופנה לכיוון הדלת.
"לא משנה הסדר!!" צווח המורה.
מבטו של שמעיהו, בן דודו תפס אותו לרגע, מודאג ונוזף. הוא התעלם.
"פסדר" אייל לא יצא דרך הדלת. הוא קפץ מהחלון אל גגון הפח של חדר השרת, ומשם אל רצפת החול החמימה.
הוא פסע לאט לבית, ידיו תקועות בכיסיו במרדנות, בלוריתו השחורה פרועה ועיניו הירוקות תרות אחר ריגוש חדש.
הוא נכנס לבית חרש, ופסע לחדר המגורים. אבא ואמא ישבו שם ושתו קפה. מוזר שהם בבית.
"המורה אברמוב והמנהל בקשו שתבואו לביצפר" זרק לחלל, ונעלם לחדרו לפני שתבוא מקלחת הרותחין.
הוא השתרע על הרצפה, ושלח יד אל רגל המיטה החלולה. הוציא משם את הדבר עליו עבד בימים האחרונים, היו לו תכניות גדולות בשביל הדבר הזה.
"אייל, בוא לסלון, חמוד" הייתה זו אמא, קולה עייף.
"זאת לא הייתה אשמתי"אמר כשהגיע לסלון, "רק רציתי לראות אם הטריק החדש שלי עובד" התגונן מול מבטו הזועם של אביו.
"אייל, מה אני אומר למנהל? איך אני להתחייב בשמך שזה לא יקרה שוב?" אייל זיהה חוסר אונים בקולו הכועס.
הוא משך בכתפיו. "למה אתם בבית ולא בעבודה?" שאל שלא מן העניין.
מנחם וניצה הסתכלו זה על זה בהפתעה. אחר רכן מנחם לאייל ונתן לו מכה בזרוע.
"אאוץ',מה אתם רוצים ממני! אמרתי שזה לא היה באשמתי! תעזוב אותי!" צרח אייל, מתנועע בפראות. מנחם שמט את ידו, והלך למטבח. אייל הנרגז שפשף את ידו האדומה, והרים מבט חד אל אמו. "אני יכול ללכת לחדר, בבקשה?" שאל בקול זועף.
לפתע נכנס מנחם לסלון, כוס שוקו בידו.
הוא הושיט אותה לאייל ובקול אוהב אמר, "קח, מותק".
 תגובה אחרונה 
חברה הציעה לי לעלות את הפאנפיק שלי לכאן, ולא להמשיך להזניח אותו ואת 11 פרקיו בדוקס כלשהו. אז אני מורידה אותו מהבוידעם, והייתי שמחה להערות.
אל דאגה, יש הרבה הרבה על מה. זה הדבר הראשון ממש שכתבתי בחיים. אז לאלו שאוהבים לבקר- זה בשבילכם באהבה:)
(אגב שיש שוני בכתיבה שלי מהפרק הראשון לאחרון, כמובן).

פרק 1:

אפרת קילפה ירקות למרק שיהיה בארוחת הצהריים.

'בזמן שכל החברות שלי אומרות שזה המאכל שלוקח להן הכי פחות זמן לי הוא לוקח שעתיים וחצי', גיחכה לעצמה אפרת. נו זה הרי ברור:

קודם כל צריך שחגלת לא תהיה במקום, שלא תבוא ותתחנן לקלף ואז תגמר לה החבילת פלסטרים. עם כל הכבוד למצוות כיבוד הורים שהמורה שלה מספרת להם עליה נהדר ועל הדוגמאות האקטואליות כל כך שנתנה. עזרה לאמא בקילוף ירקות, למשל.

דבר שני והכי חשוב- אלישמע בלי גזר אליצפן בלי תפוא ואייל..

"שלום בית", אייל נכנס לבית הממוזג בצעדים נמרצים.

"היי אייל", ענתה לו ה'בית' מהמטבח.

"מה אפרת? מה את עושה פה?" הוא נכנס למטבח מופתע. "חשבתי שיצאת כבר לאסוף את אלישמע!"

"וואי נכון! איך שכחתי?! יאו איך אני אצא ככה?!" היא בחנה את עצמה מהקרוקסים הוורדים של חגלת עד למטפחת שהייתה קשורה ברישול סביב ראשה. אייל גיחך.

"עזבי אני אצא. אבל אל תשכחי מרק בלי קישוא והמסריח שלו, כן?" הוא וידא ליתר ביטחון לפני שיצא.

"ברור". ואייל בלי קישוא.

אייל יצא מהבית והתניע את הרכב במהירות. מבט על צג השעון בפלאפון הבהיר לו שהוא כבר באיחור של חצי שעה. איך לא התקשרו אליו עד עכשיו?

אחרי נסיעה מהירה וקצרה הוא חנה בזהירות מול השער של בית הספר.

"אהלן אורן, מה נשמע?" התקרב לשומר שהיה באמצע לנעול את השער.

"בסדר, מה איתך?" הוא מכניס בחזרה את המפתח לכיסו. "אייל, כן? אבא של אלישמע?" אורן וידא.

"בול. מה זה, איפה הבן שלי?" אייל הביט בתמיהה על השער הנעול. על הבית ספר הריק.

"אה הוא כבר יצא", אמר תכול העניים. "הוא יצא הראשון מהבית ספר, כמו תמיד. אתם גרים קרוב לפה, לא?"

"כן", תסריטים מדאיגים החלו לצוץ בירכתי מוחו.

"אל תדאג, אלישמע ילד בוגר. הוא בטח עכשיו כבר הגיע לבית בזמן שנסעת לכאן".

וואלה. "צודק. יאלה נתראה", אייל נפנף לו בקלילות מזויפת ונכנס לרכב כשהרגשה רעה במרכז ביטנו.

אייל החנה את הרכב בחריקה צורמנית ורץ לבית.

"אפרת?" קרא לה כשנכנס הביתה.

"אבא!" אליצפן צץ מהחדר עם ספר הקריאה החדש שקנו לו. אייל חייך אליו חיוך חפוז ומיהר לחדר ההורים.

הוא ראה אותה מעבירה את שילה מהידיים שלה ללול. לוקחת שמיכה קטנה מהארון לכסות אותו. הוא נמס לרגע.

"אפרת, יכול להיות שאלישמע הלך היום לחבר?" הוא חזר מהר לעניין.

אפרת עצרה והסתובבה אליו. "מה זאת אומרת אייל, הוא לא היה בבית ספר?"

"לא. אולי הוא אצל רועי?" החבר הכי טוב שלו. זה שתמיד נגרר אחריו לכל מקום והרפתקה.

"אייל אני פוחדת. הוא לא אצל רועי. אנחנו אמורים ללכת היום לבחור איתו מתנה ליום הולדת, הוא אמר לי שיגיע הכי מהר שיוכל!"

"אל תדאגי", אייל הרגיע אותה. "אני אבדוק את זה, יכול להיות שהוא שכח".

אייל ראה שהיא נרגעת קצת ופנה במהירות לחדר העבודה שלו. כמה טלפונים קצרים הבהירו לו שהמורה של אלישמע הוציא אותו בתחילת שיעור אחרון בגלל שהפריע ומאז החברים שלו לא ראו אותו. כנראה באמת חיכה לרגע של הצלצול ויצא הראשון מהבית ספר, כדברי אורן. לא רצה לאכזב את אפרת אחרי שהבטיח לה שלא יברח יותר. ילד טוב.

'טוב איפה הוא עוד יכול להיות?' אייל הרהר. הוא מאבד זמן יקר. השמש שקעה לאיטה והשמיים נצבעו כתום מהמם שבזמן אחר היה אייל נהנה לראות. בינתיים עשה שוב סבב טלפונים והפעם אצל מואב, שהעלה חרס בידו לאחר שיטוטים קצרים במצלמה המותקנת ברחוב הבית ספר.

המצלמה טושטשה. אפילו לא ניסו להסתיר שקרה כאן פשע.

אייל נכנס שוב לחדר כשכבר היה חושך בחוץ. "אפרת אני יוצא לחפש אותו, אוקי?" הוא הביט באפרת שישבה על המיטה שלה עם ספר תהילים ביד אבל שפתיה לא נעו. אפרת סובבה את ראשה באיטיות לכיוונו.

"לא, אייל.." היא התחילה לבכות. "תגיד לאלי שילך לחפש אותו, טוב? אני דואגת. אני רוצה שתהיה בבית". הדמעות נהפכו לנחלים על לחייה.

אייל הביט בה חסר אונים. בלתי אפשרי להגיד לאלי שיצא לחיפושים אחרי ילד בימיו הראשונים כנשוי.

אייל העיף מבט לשעון היד שלו. שמונה. אפרת כבר הרדימה את כל הילדים בשבע שבעים ורחוצים ועכשיו זה רק הוא שעומד נבוך מול אפרת הבוכייה. אבוד.

"אפרת אני חייב ללכת לחפש אותו. כבר מאוחר. תלכי לישון בינתיים אוקי?" לא הייה לו ברירה.

אפרת ניגבה את הדמעות באומץ. "טוב, אבל תחזור איתו מהר". היא הישירה אליו עיניים אדומות מבכי. אייל השפיל את עיניו. היא כל כך בטוחה שאמצא אותו. רק שלא תתאכזב. בשבילה, השם.

אייל יצא מהחדר וצעד לדלת הסלון. כשבא לפתוח אותה עצר אותו צלצול טלפון. מספר חסוי. אייל ענה.

"אל תצא, הוא מגיע", ציווה עליו החסוי. "אם תפתח את הדלת תוכל לראות את הגופה שלו בעיתון המודיע שאביך אוהב. תראה את זה עם קפסולת הוניל החביבה עליך בקפה", וניתק.

'הוא עשה עליי עבודת תחקיר מדהימה', הרהר אייל בחרדה.

אייל רצה לפתוח את הדלת למרות זאת, הוא פחד שאלישמע לא יגיע כל כך מהר, אבל אז הדלת נפתחה חרישית.

הילד שעמד שם, כלל לא דמה לאלישמע הסוער, הבטוח בעצמו. הילד שהיה שם רעד כולו והסב את מבטו ממנו.

"אלישמע!" אייל בא לחבק אותו בהקלה, אבל אלישמע רק הסתכל עליו במבט שזעזע את אייל מחמת הכאב שבו.

הוא דחה את ידיו בזעם ורץ לחדר שלו. קליק של מפתח מסתובב נשמע. אייל עוד הספיק לשמוע רעש של הקאה ולאחריו חבטה של עצם כבד.

אייל רץ בחרדה לחדר של אלישמע. פרץ את הדלת הדקה תוך שניות. הוא פלט צווחה קצרה, כשראה את אלישמע.

בגדיו של אלישמע היו מגועלים בקיא, והוא שכב על הרצפה בתנוחה בלתי טבעית בעליל.

אזהרת קריאה: שוב קטע על מ"ל.

יש לי זיכרון מעניין. הוא אוהב נוסטלגיה, במיוחד בזמנים רגועים ופנויים כמו ימי חמישי, כשהבית נוצץ.
כלומר- נוצץ מהנצנצים של היצירות והיצירתיות. וכשריח של אוכל של שבת (שעברה. הסיר של הטשולנט עדיין לא נשטף. אין כניסה לזרים) נישא באוויר.
בקיצור- נזכרתי באשכול ישן ואהוב, וברוח ההשראה שסביבי- להמשיך אותו קצת.
עד כאן הקדמה.

טוווובבב....
אחרי החלטת כתיבה נחושה וקריאת הסדרה שוב ושוב למען יצירת אייל אוטנטי, זה הגיע...
אייל כמו אייל, לא יוצב לשירות מילואים פשוט, אלא יקבל משימה רצינית. הוא גויס למילואים במוסד, אגב מכירה מישהו שגויס למילואים בשב''כ, ככה שהבנתי שיש כזה דבר ושם עמלים על פריצות סייבר רועי , ועבודה מסביב לשעון בחסימת פורצים לאתרים משמעותיים כמו דואר ישראל, מערכת יירוט ריח קלמנטינות, וכו'.
זהו ניסיון ראשון בכתיבת סגנון זה, ראו הוזהרתם!

לא ארוך, אני יודעת, אבל מי שמצא השראה אשמח לקבלה על פי סימנים....

אורי הרים עיניים עייפות ממסך המחשב, מביט בדלת הנפתחת בלאות שהומרה בחיוך מידי כשראה את הנכנס ''אייל!''
''כן, זה אני''. הוא סקר את המקום שהיה לו לבית, מתיישב על הכיסא הריק מול מפקדו לשעבר.
''מה אתך? עם המשפחה?'' אורי הזיז את הניירת האינסופית שהצטברה בדממה על השולחן הגדול, רוכן לעבר הסוכן שלו.
''משתדלים להיות בסדר.'' במבטו ניצוצות זעם, כאב ורצון לנקמה מתחרים על המקום הראשון. ''אורי... מה... מה קרה? איך?''
הרמס''ד השפיל את עיניו לרגע, ואז הישיר אותם חזרה, סמכותיות בקולו ''נדלג על זה עכשיו. יקומו וועדות חקירה, יעופו ראשים, אבל זה לא יהיה קשור אליך בשום צורה. הייתה פאשלה רצינית, ואין ספק שיש יותר מבוגד אחד מתוך המערכת שהעדיף להתעלם מההערכות הברורות.'' הוא דמם לרגע ''ממך נבקש משהו אחר.'' רגע ארוך הוא גישש במגירת השולחן, ואז שלף תיקייה, תמונה נעוצה בראשה ''יחיא סינוואר. מכיר?''
אייל הנהן, דומם.
''תרכיב לך צוות. יש לך יד חופשית ממני לכל מה שתצטרך.''
''אלי.'' הוא ירה, מתרומם, לוקח את תיקיית הקרטון הדקה.
''תקבל.''



תגובות, בבקשה.

אז סוף סוף, כאמור, קיבלתי אישור מהצנזורה לחשוף את הסיפור המלא מאחורי מותו של סינוואר. אייל, הבמה שלך.

"אפרת?" מופתעת, הסתובבה, סוקרת במבט בלתי מפוענח את מדיו המלוכלכים, מלאי הבוץ והאבק "אייל!! אתה... חשבתי שתחזור לשבת!"
"ביקשתי מאורי אישור חריג. לא שהייתי צריך אישור, אבל טוב להיצמד לנהלים מדי פעם. מה... מה איתך? איפה כולם?" השתוקקות בקולו הלאה, העייף.
"לאלישמע נמאס להרוס את הבית, הוא עבר לטפל בבית של אבא שלך. חוגלת יצאה לסיבוב עם שילה, ואליצפן אצל חבר. להכין לך משהו לשתות? לאכול?" חרדה עמומה בקולה. הוא לא חזר סתם. אייל רוצה לומר לה משהו, להכין אותה למשהו.
"שבי, אני אכין." נעליו הכבדות הותירו שאריות בוץ יבשות על הרצפה שסיימה לשטוף כמה דקות לפני שהגיח בפתאומיות. "קפה?"
"מה פתאום. תחליף בגדים קודם" אפרת סקרה בביקורתיות שוב את בגדיו המרובבים.
אייל הצדיע, נעלם בכיוון האמבטיה.
היא החלה לקצוץ ירקות לסל
נשיקה אחרונה לשילה, נשיקה למזוזה, מבט אחרון לאפרת, ו...שוב המבט הזה.

"אפרת בניגוד להרבה פעמים אחרות, לא אני הבאתי את הסיפור הזה עלי" הוא נשען על המשקוף לרגע.

"אז למה אתה מדבר בנימה מתנצלת כזו?" אפרת העבירה יד על עיניה הטרוטות "לך כבר עם ישראל צריך אותך"

הוא פסע החוצה, סגר את הדלת מאחוריו, התחיל לפסוע לכיוון היציאה מהחצר בוחן אותה אולי לאחרונה בחייו, הוא שמע את שילה בוכה.

פסע פסיעה וספת לכיוון השער, אבל משהו נשבר בו, הלב לא נתן לו ללכת. הבן שלו בוכה, וזה אולי פעם אחרונה שהוא שומע את זה.

הוא הסתובב סיבוב מהיר, ורץ הביתה, הוא רק ירגיע אותו ויצא.

היד על הידית, והלב בבית. הטלפון מצלצל – אורי.

"אנסוור" הוא לחש לאוזניה.

"אייל אס או אס, יש לנו את נובמבר השחור"

סיבוב מהיר ודהירה לאופנוע הלב היה בבית, והמוח הלאה משם, אלף תרחישים רצו במוחו.

נובמבר השחור.

+++

"שלום אורי לאן אני?, הוא פתח את הדלת בלי לדפוק.

אורי הרים אליו עיניים שנראו כמו גוש שחור מעופל וענה בקול צרוד "חדר ישיבות ממתינים לך שם שבע חברה?"

"לא הגזמתם עם כמות?"

ארון הוריד עיניים ולא הגיב ומשוה נראה לו חשוד.

שבע חברה קשוחים הפנו ליו את מבטיהם באחת.

הוא נגש לראש השולחן והחל מיד לדבר.

"וצפי אל תל, היה איש צבא פוליטיקאי ירדני בולט כיהן במספר קדנציות כראש ממשלת ירדן, נרצח על ידי ארגון ספטמבר השחור, נובמבר השחור הוא אחד מהרוצחים, הכינוי הודבק לו משום שנעלם מיד לאחר האירוע בנובמבר וגם משום שלא ידוע שמו. רצח זה גרם לבעיות בהסכם השלום עם ישראל, האיש ידוע כאכזר מאוד, וראינו זאת גם בעת הרצח של
וספי אל תל"/

"וספי או וצפי" שאל שחרחר אחד וקטע אותו מהדיבור הרציף.

"בלי קריאות ביניים, ושאלות טפשיות" עקד אותו איל בעיניו, "שגרם לו להיות ראוותני ומרושע, האיש אחרי שסיים עם הירדנים נגש לסגור עניין אעם ישראל, אחראי על פיגועים רבים, ביניהם הפיגוע בהר נוף, הפיגוע בכניסה לעימנואל, פיגוע הדריסה ברמות, פיצוץ קו האוטובוס ארבע מאות וחמש, וכעת היה קשור גם לעשירי בנובמבר, הוא המוח מאחורי הטירוף שהולך פה. הוא כתב את החוברת שהסבירה למחבלים כיצד להתעלל בגופות, לחטוף נשים ותינוקות, ועוד. הוא גם המציא את יכולת התקשורת עליה לא עלה אגף המודיעין שלנו."

שקט בקהל אף אחד לא דיבר ולא שאל.

"ואותו," הנמיך אייל את קולו, "אנחנו צריכים לתפוס חי".

"שאלות?"

"למה חי? המפקד" שאל בחור בהיר עיניים ושיער.

ארון נאנח לידו.

"לא הבנתי, הפילו לי פה חברה מצה"ל? הם לא כולם בעזה עכשיו?" זה מה שחסר לו.

"זה פעולה בשיתוף פעולה, הוראות מגבוה".

אשר יגורתי בא לי.
פרק א'

לֵאלי

הפעם הראשונה שהבנתי מה זו כמיהה, היתה בפגישה הראשונה שלי עם מלי.
היא הביטה בי במבט הרך שלה. הממיס. ושאלה: "את מחכה להיות אמא?"
הנהנתי. בכיתי.
פתאום הרגשתי את הכמיהה הזו, את הלב שמתכווץ ברצון חזק. עמוק.

עד עכשיו עלו בי רק רגשות של אכזבה או ציפיה.
כשהפנמתי שאולי יקח עוד זמן, היה מתאים לי להישבר או לשקוע.
אבל דווקא ליהודה היה קשה יותר ממני.
אני התגברתי. המשכתי הלאה. חיכיתי שוב, לא נכנעת לאכזבה.
ועכשיו, אחרי שהבנתי מה זו כמיהה, כשהרגשתי אותה, לא יכולה רק לצפות...

שמחתי שהלכתי למלי, הרגשתי שהגעתי למקום הנכון, לאישה המדויקת. הלכתי אליה כי הרגשתי שזהו. הרגשות מידי מציפים, האירועים מידי גדולים ואני כבר לא מצליחה להתמודד עם עצמי. לבד.

התירוץ היה הלימודים שלי, שדרשו זאת בתוקף, נגיד. כי אמא כמעט התעלפה כששמעה על זה.
למה סיפרתי לה? בעצמי לא יודעת.

"ואת בטח גומרת שם חבילות ממחטות" צחקה, אצבעותיה ממשיכות לתקתק במרץ על המקלדת.
לא רואה אותי.
עפעפתי. הרגשתי איך הלב שלי שוקע. פחדתי שלא אצליח להרים אותו, ויותר הוא לא יהיה.
לא עניתי. לא רציתי לומר דברים שאסור. שאתחרט שנאמרו.
פתאום נזכרתי בשעה, קפצתי. "אמא, סורי, אבל אני חייבת לזוז, יהודה עוד מעט מגיע ואני רוצה להספיק להכין לו אוכל."

אמא התרוממה מהכיסא, הודפת אותו לאחור. מביטה בי במבט חודר, חותך.
"לֵאלי, אל תגידי לאף אחד שאת הולכת לטיפול, אפילו לא לחמותך. אוקי?"

***

אסתר החלה להוריד את הסלטים, לאלי התלבטה אם לקום לעזור, בחרה בכן.
לקחה בידיה את צלחת הדגים, נכנסת למטבח. אסתר עמדה ליד השיש, מסדרת את הסלטים בקופסאות.

לאלי נעמדה מאחוריה, אוחזת בצלחת הדגים.
"אמא?" לחשה.
גם אחרי שנתיים וחצי, המילה הזאת לא זורמת לה בטבעיות. למרות הכל. אולי בגלל.
"אפשר לעזור לך?" הגישה לה לאלי את הדגים.
אסתר חייכה, לוקחת את הדגים ומגישה לה את הקופסא של הטחינה: "איזה כיף שיש לנו אתכם כל השבת!" היא ניסתה לתפוס את מבטה של לאלי, לא הצליחה.
"גם לנו." לאלי מיקדה את מבטה בקופסאות הסלטים, מעבירה יד על הפאה.
חמותה עצרה. מסתכלת עליה. רוצה לשאול, מפחדת להתערב.

לאלי ממשיכה בשקדנות להעביר את החצילים לקופסא. היא חשה במבט של חמותה, הבינה שהיא מתעניינת, אך אולי חוששת.
נכנעה: "סתם אין לי מצב רוח..."
חמותה טפחה לה על הגב "אל תדאגי, אחרי שבת שלמה איתנו, יהיה לך יותר מידי"
"לא הייתי צריכה לומר לך את זה?" לאלי נשכה את שפתיה, לא בטוחה שאמרה מה שכדאי.
"היית צריכה" קיבלה עוד טפיחה "את יכולה להגיד לי הכל. תמיד"
לאלי חייכה באהבה לאישה שגידלה לה בעל: "אז אפשר לספר לך משהו?"
אסתר נדרכה, הביטה בלאלי, מחכה.
"לא, זה לא מה שאת חושבת, הלוואי. בקרוב... רק רציתי לשתף אותך שהתחלתי ללכת למישהי, לטיפול."
אסתר חייכה "אני כל כך שמחה בשבילך! את נהנית?"
"מאוד."

לאלי יצאה מהמטבח. הרגישה איך הכל מתערבב בתוכה:
אמא שהיא לא, ושוויגער שהיא כן.
יש ואין. טוב ורע.

***

לֵאלי

אחרי הסעודה, ישבתי ופטפטתי עם חיה'לה ורותי, היה נחמד. היה קשה.
נחמד להיות איתן, לצחוק, לשמוע. להיות גיסה.
קשה לי להיות עם אחרים, לפעמים. צריכה את הלבד. להיות קשובה לעצמי, לבודד מה מרגישה.
למה כל דבר אצלי, תמיד, הוא גם וגם???

יהודה נכנס אל החדר, מתיישב על המיטה.
"לאלי"
מביט בי בְּרוֹך, מחכה לשמוע, רוצה לתת.
אוף. אוף אוף.
דמעות לכו! אסור בכלל לבכות בשבת.
יהודה מגיש לי טישיו. מחכה בסבלנות שאצליח לדבר.

"היה לי קצת עמוס." הגשתי לו חצי אמת.
עיניו סוקרות אותי. חומלות. מכירות. מחכות.

"זה בגלל שאני שמחה שלא הלכנו להורים שלי..."
שכחתי שאסור לבכות בשבת...

אני מכווצת במיטה, רועדת, בוכה.
לא יכולה עוד, מרימה אליו עיניים. רואה את המבט שלו, לא סר ממני. נמצא, מבין וחומל.
הלב שלי מתרכך. מרגיש עטוף יותר.

ההצפה שוכחת קצת, מעיקה פחות, נותנת מרווח נשימה.
אני מרגישה פתאום שאני יכולה לחייך את החיוך הרגיל שלי, הכובש. לתת ליהודה אישה כמו שאני יודעת ויכולה להיות. כמו שמגיע לו.
 תגובה אחרונה 

ספירת העומר

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

אתגר AI

תספרו 50... תזכורת • אתגר 252

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק צה

א לְכוּ נְרַנְּנָה לַיי נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ:ב נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ:ג כִּי אֵל גָּדוֹל יי וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים:ד אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ:ה אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ:ו בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יי עֹשֵׂנוּ:ז כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ:ח אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר:ט אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי:י אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי:יא אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי:
נקרא  7  פעמים

לוח מודעות

למעלה