נשיאים ורוח ויחס אין...

[וו החיבור]

היא ישבה בפינת ר' עקיבא על כיסא כתר ישן שהמלוכה ממנו והלאה. רעש האוטובוסים נדמה בעינה כסופת רעמים והפיח השחור שהתנדף מאחור יצרו תגובות שרשרת בדמות שיעולים ממושכים.

המולת הרחוב סחררה אותה. מסתבר שמעבר לדיבור גנבו הנשים גם תשעה קבין של שופינג אחרת אין כל הסבר לכמות הגברות הנסחבות במעלה הרחוב על טפיהן ועולליהן.

מעניין, המהמה לעצמה, מתי מגיע גיל המעבר הזה בין האובססיה לקניות לבין המצב בו סודר הצמר שעליה חוגג קרוב ליובל , סובל באבירות את החורף ופרט לאלפי צ'יפים שצמחו בו הוא במצב די סביר,

קבוצת נערות קולנית חלפו על פניה.

'שלום' אימצה את כל שרירי הפה לכדי חיוך.

,ש,,מה?' רכנה אחת לעברה עם פרצוף שהביע נופת צופים בריכוז גבוה. גבוה מידי.

'יום טוב' ניסתה שנית מרחיבה את השרירים יותר ויותר.

'אה.. אמ..' פתחה ההיא את ארנקה ונברה שם שניות ארוכות, מתלבטת. בסופו של דבר דלתה משם- - -

שקל.

שקל ? ? ?

קפצה את פיה בחוזקה ובזעם עצור,

השרירים נתפסו סופית.

'תתביישי לך' סיננה לעצמה, ההיא נעלמה מהאופק, מותירה את ידה תלויה באוויר באופן מעורר רחמים למדי. היא, ר ח מ י ם ??

נטלה את מקלה ברטט והכתה מבלי משים על הקרקע כאות מחאה אך מלבד קול נקישה עמומה היא לא הסבה את תשומת לב האנשים. ניסתה לזעוק חמס אך הציבור למרבה ההלם לא הגיב, לא הביט,

אפס. גורנישט.

היא הרגישה שהגיבנת שהתארחה בשנים האחרונות על גבה, כמו מאשרת את הגיל התכופפה מעט והדבר הכאיב לה, הכאיב לא פחות מהדקירה שחשה למגע השקל, כן למרות שהוא עגול.

החמה החלה לנטות מערבה כשקול נמרץ חדר מבעד למעטפת מחשבותיה –

"כן, אני דברתי איתם והכל בסדר אל תדאגי, O.K תסמכי עלי, מילה שלי וזהו.. לא, עזבי לא, מה פתאום, תאמיני לי..."

הקול הלך והתרחק. היא ראתה בו את בבואתה שלה.

אותה אשליה שהעולם לא יוכל בלעדיך, התנפצה מולה והתנדפה לקצב העלים הנעים בשלכת

צללי ערב נראו ברקיע, היא התרוממה, אוחזת היטב במקל בידיה הרועדות. נשענת.

קבוצת ילדי חמד עטורי פאות חלפו על פניה בריצה מהירה.

'נו, שוין' צקצקה בלשונה ,

'הדור הזה...'