הפרעות קשב על הרצף - סיפור חיים

[חיים נתן פרידמן]

אמא של הרחוב, כך הגדירה שפרה את עצמה. בחדרי חדרים יכלה שפרה להודות כי היא אמא של השכונה, לא רק הרחוב. אבל ענווה היא מידה טובה. מוטב להסתפק ברחוב.
אישה טובה הייתה שפרה, לא מהסוג המזניח עם מזגן מטפטף על שביל הכניסה, נורה שרופה בחדר המדרגות, ושם מחוק על תיבת הדואר. שפרה טיפוס אחראי. בבניין שלה יש גנן אחת לשבועיים. המעלית עולה ויורדת בלי להיתקע. הפחים ברחוב הוחלפו לטמונים בעקבות עשרות מיילים נזעמים לעירייה. ואפילו מכירה של משנת יוסף הצליחה לסדר ברחוב (בחניה הסמוכה לשלה, חשוב שתהיה מכירה, לא חשוב שזה יהיה דווקא מתחת לבית).
בהתארגנויות קהילתיות שפרה היא חוד החנית. היא פתחה את קבוצת המייל של נשות רמת הדרים. היא הרכזת של משמרת השלום ברחוב. היא הנציגה של קופת השכונה בבניין (כתבו את השם של בעלה, אבל כולם יודעים מי באמת מחליט). אמא של השכונה כבר אמרנו.
אין ספק ששפרה היא ועד הבית, ועד ההורים, ועד השכונה, ועוד כמה ועדים שקמו כרגע במוחה הפורה. טיפוס אחראי במלא מובן המילה.
שפרה היא "אמא הליקופטר" מגוננת ומחנכת בלי הפוגה. שולחת עוגות לכל לידה, ולא חוסכת את שבט לשונה במקומות נצרכים, אין אצלה ויתורים.
כמו כל אמא טובה יודעת שפרה בדיוק מה קורה בביתם של כל שכנותיה, מצוקות, קשיים, שמחות, שלום בית. שפרה יודעת ה-כ-ל. אי אפשר לומר שהשכנות טורחות לספר לה, אבל אפה של שפרה מחודד כדבעי ולשונה מחודדת לא פחות. לא ששפרה דוברת לשון הרע, הלא היא אחראית משמרת השלום. שפרה משקיעה הרבה ב"לתועלת", ומה יותר תועלת מאשר שפרה? מי יכולה להועיל יותר ממנה? אם מישהי שוקעת בדיכאון אחרי לידה, מאן דהיא צריכה לארגן עשרות שכנות שתיקושנה על דלתה עם מרקים מחזקים. אם אי מי מחזיקה מכשיר חכם בסתר "לצרכי פרנסה" מישהי צריכה לוודא עם בית הספר שלא יקבלו את ילדותיה. הכל לתועלת.
שפרה מנהלת את חייה בשובה ונחת, אך אויה! כמו בכל משפחה היו חריקות ודווקא קומה מעליה. משפחה נורמטיבית, שלשה ילדים, אם רואת חשבון, אב אברך, מלח הארץ. אבל... אם מזניחה.
נדיר למצוא אם מזניחה אמיתית. בדרך כלל מסתתר סיפור שובר לב מאחורי הזנחה. אבל שפרה ביררה ככל שידה מגעת והיא בהחלט מגעת, עד שהגיעה למסקנה. היא פשוט מזניחה. אם תשאלו איך אפשר לדעת? הנה לכם כלל אצבע: "סינדרלה". אם כל הילדים במשפחה מוזנחים הרי שיש מצוקה, אבל אם ילדה אחת מוזנחת והאחרים מטופחים לחלוטין, הרי שיש כאן אפליה והזנחה מזעזעת.
אז כן לשכנים המתוקים מלמעלה יש סינדרלה בת שבע (השם האמיתי שמור במערכת, בלי לשון הרע כבר אמרנו), ושפרה לא מסוגלת לראות מציאות כזו.
שמונה בבוקר, בכל הבתים יש צווחות פה ושם, גם שפרה חוטאת בזה לעיתים. אבל שם... פעם ביומיים או שלשה עולות צרחות של ילדה כאילו העלו אותה על מוקד כלשהו בספרד העתיקה, או הכריחו אותה לאכול שעועית ירוקה.
גם שעת היציאה של סינדרלה מחרידה, לא ששפרה בודקת ח"ו. אם שני ילדים יוצאים עד שמונה וחצי לכל המאוחר, בת השבע מרשה לעצמה להופיע בחדר המדרגות אי שם ברבע לעשר וצפונה. משל הייתה התפילה בבית הספר המלצה בלבד. אין כל היגיון שילדה בת שבע תארגן את כל הבית אחרי יציאת הילדים "היא רק בת שבע" כלשונו של י.ל.
והביגוד? שני ילדים מטופחים, המכנסיים של הבן תואמים לסרפן של הבת, וילדה אחת הולכת יום יום עם אותה שמלה דהויה. קיץ וחורף, יום ולילה לא ישבתו.
זה לפני הקוקו, אף תרנגול המכבד את עצמו לא היה מסכים ללכת עם כרבולת ממין זה. או הנעליים המגושמות, שרק איתם סינדרלה הולכת, פשוט ביזיון.
גם החינוך של סינדרלה נורא ואיום, כיאה למשרתת שכנראה ישנה במרתף לו היה להם מרתף (קשה להכניס מיטה בבוידם). שפרה נהגה לפתוח חרך צר בשעה שסינדרלה עוברת. לא במטרה לחטט כמובן, רק לוודא שהילדה אכן הולכת ולתת לה תחושות שייכות. אבל סינדרלה פנתה אליה פעם ושאלה מדוע היא בודקת מתי היא הולכת ואם אין לה דברים חשובים יותר לעשות עכשיו. אם היה רגע בו שפרה הצדיקה כל התעללות בילדה, היה זה אותו רגע.
ובצהריים המצב מתדרדר, קשה לשפרה לשכוח איך אחרי בוקר עמוס, שלחה את הילדים לחצר, הזהירה אותם לשמור על שקט מינימלי ופרשה למנוחה קלה. ואז, ברגע הדמדומים שבין שינה לשינה עמוקה יותר, דפיקות קצובות מעליה. שפרה חיכתה, נתנה לזה זמן אבל זה לא נגמר. היא עלתה, דפקה על הדלת, מרחה על פניה את החיוך הכי נחמד שלה וביקשה מאביה של סינדרלה להפסיק עם הדפיקות בבקשה. לא לקח לה יותר מדקה להבין את הטעות שעשתה. צרחותיה של סינדרלה מילאו את חלל הבניין, (הוא מצליף בה בשוט? מה הסיפור?) והדפיקות? המשיכו כאילו כלום. חסרת חינוך קיצונית. לא שהילדה אשמה, איך אמרו חז"ל? אין ילד רע יש ילד שרע לו.
שפרה זוכרת גם את המקרה בו עלתה לאוטובוס בשעת צהריים מיוזעת וסינדרלה ישבה לה דווקא במושב הבודד המבוקש כשאמה יושבת לה בספסל הנגדי. שפרה עמדה לידה בהפגנתיות גנחה מעט והחזיקה בעוז בעמוד הצהוב, אך הילדה התעלמה. שפרה שתקה כמובן אך כאשר עלתה לאוטובוס אישה במצב מיוחד לא יכלה לחשות. היא טפחה בנימוס על כתפה של הילדה "סינדי מתוקה יש כאן אישה שצריכה לשבת קומי בבקשה" סינדרלה אפילו לא הסתובבה, משיכה קלה בכתף הייתה התגובה היחידה לה זכתה. היא במקום אמה של הילדה הייתה מקבלת התקף לב, כנראה שאין לה לב.
שפרה חשה על סף הר געש, היא אגרה תסכולים יום אחר יום והלבה התכוננה לפיצוץ מכובד. היה זה סתם יום של חול בו הוגדשה הסאה ושפרה התפוצצה.
ישבה לה שפרה בסתם יום של חול במשרדה המפואר אי שם על ספסל בגינה הציבורית וארגנה במרץ מתנדבות לגולדשמידט מהבניין הסמוך. האמא שם בשמירה, אומרים שיש סוכרת במשפחה, לדעתה יש לרב גולדשמידט מונו, הוא לא נראה במיטבו. והיכן בוחרת סינדרלה לשבת? דווקא בספסל החסד שלה. שפרה ניסתה רמזים דקים כמו, "אולי תלכי לשחק במקום אחר? אני מדברת כאן על דברים חשובים מאוד". אבל סינדרלה בחרה לשאול את אמה בקול רם מה זה בדיוק שמירה ומה שפרה קשורה וסירבה לפנות את מקומה.
עד כאן! פגיעה במפעלות החסד שלה זהו קו אדום. שפרה נגשה בצעד נמרץ לאם שישבה לה בנחת על הספסל הסמוך והתעלמה מהנעשה. "תשמעי, את מכירה אותי, לא אכפת לי על עצמי, חבל על הילדה" פותחת שפרה. "אני מבינה בתחום, ואני אומרת לך, הילדה זועקת לעזרה, אי אפשר להזניח אותה, אלו דיני נפשות". מצד האם אין תגובה, ושפרה ממשיכה בכל המרץ, "אני לא טיפוס מתערב, אבל אתם צריכים להתייעץ, אפשר איתי, אפשר עם מישהו אחר, זה גדול עליכם".
האם ישבה בדממה אך שפרה ניחנה בעדינות של פיל אפריקני מגודל מאוד בחנות חרסינה קטנה מאוד. כך ששפרה לא תכננה לפרוש בשיא.
"היא על הרצף" פלטה האם. "למירי יש אוטיזם בתפקוד גבוה, היא לא ילדה רגילה, אנחנו משקיעים בה המון. לקח לנו הרבה זמן לעלות על זה, אצל בנות זה פחות ניכר לעין. מירי תגדל כמו כל ילדה בעז"ה, היא חכמה, מוכשרת, ומתקדמת לאט לאט, אבל זה לא קל".
שפרה ישבה הלומה, דמעות שקלו להיקוות בעיניה, "איך הסתרת דבר כזה?" תהתה. "ועוד ממני? יכולתי לעזור, יכולתי לייעץ, יכולתי..." "אני שמחה שסיפרת לי" התנערה שפרה ממקומה, "אולי עדיין לא פספסתם את הרכבת".
"????" שאלה האם ההמומה. "תראי מתוקה, את עדיין צעירה, זו ילדה בכורה וזו תגובה טבעית" פותחת שפרה. "אבל למה לשים תווית על הילדה? לא חבל? מי צריך את כל האבחונים והטיפולים, בזבוז זמן וכסף. הכל זה עניין של חינוך ותפילות, ה-כ-ל".

לא באתי לכתוב על שפרה. גם אם נחמד להתעצבן עליה זה פשוט לא יעזור. היא תופעת טבע, היא עובדה. כמו גלידה בטעם פיסטוק או הבג"צ. אפשר להתעצבן על זה שנים אבל הם לא ייעלמו לעולם. באתי להאיר דמות אפורה משהו, לספר על אמא של מירי.

"אמא של מירי" שהעבירה שעתיים בבוקר בהלבשה של ילדה בת שבע, כי היא מתעקשת דווקא על הסרפן ששוכן לו בכביסה, אפילו שהוא מלא בקטשופ ויש לה עוד שתיים בדיוק אותו הדבר.
שישבה לידה חצי לילה, אין לה מושג מה הסיבה הפעם. לאבא של מירי סיפרה שמירי נרדמה אחרי חצי שעה, למה לגרום לו ייסורי מצפון?
שהלב שלה נשבר מכל חברה שמגיעה לבקר. להסביר למירי שוב ושוב איך מתנהגים לחברות, לכרכר סביב החברה עם ממתקים כדי שתרצה להגיע שוב, והנסיכה שלה כמו הנסיך הקטן חייה על כוכב משלה ומתעלמת מהחברה לחלוטין. אבל המטפלת אומרת שחייבים להזמין חברות.
"אמא של מירי" שמשקיעה אלפי שקלים בחודש מהמשכורת הלא ממש קיימת שלה בטיפולים רגשיים, אבחונים פסיכולוגיים, הנחיית הורים, תרפיה במוזיקה, שלשת המימדים, פרחי באך, כל דבר שאולי יועיל למירי. בדגש על אולי, (למטפלים זה ודאי יועיל). אין לה אפשרות לשלם על זה, אין לה אפשרות להתחמק מזה.
שנוסעת איתה שלש פעמים בשבוע כל פעם למטפלת אחרת. הבוס רוצה לפטר אותה, חברות מזלזלות במוסר העבודה שלה. היא בחוסר אונים מוחלט, אבל לא מסוגלת לבקש מבעלה לצאת שוב מהכולל, פשוט לא מסוגלת.
שכל יום מחדש רוצה לעצום עיניים, לומר ש"זה יסתדר מעצמו ולמה להדביק תווית לילדה" ומתגברת על זה. לא מרשה לעצמה לוותר על חשבון העתיד של מירי.
"אמא של מירי" שלא מסוגלת להתארח אצל חמותה שעדיין משוכנעת שהכל זה שאלה של חינוך, לא חינוך של מירי כמובן, סבתא לא מתערבת בחינוך של הנכדים. במקום זה היא מחנכת את אמא של מירי. (למה הילדה ממלאת צלחת אם היא לא אוכלת כמעט כלום, מה עם בל תשחית? רק זה היה חסר כאן, להוסיף גיהינום לתמונה).
שנמאס לה פשוט נמאס לה מהשאלות הקטנוניות של האחיות, מחוסר ההבנה של הגיסות "למה שלא תתני ריטלין או מלטונין, זה עושה פלאים", מההתנשאות של הדודות ש"אצלן בבית הכל עובד טיפ טופ", מההמלצות התמימות לחלוטין על מנחת הורים מ-ה-מ-מ-ת, "היא עשתה פלאים אצלי בבית".
שלא מסוגלת לשאת את המבטים הדוקרים כשהיא בורחת באמצע האירוסין של האחיינית. ולא מסוגלת לדמיין את הבייביסיטר מנסה להשכיב את מירי לישון, זו תהיה הפעם האחרונה שהבייביסיטר תסכים להגיע אפילו שהיא משלמת לה ארבעים לשעה.
שנכנסת למגננה מכל דפיקה בדלת, אולי זו עוד שכנה שמתלוננת שמירי לקחה לבת שלה ממתק. קשה לדמיין כמה לא נעים היה לה מהשכנות אם היא לא הייתה מאבדת מזמן את המושג "לא נעים".
"אמא של מירי" שהיא אישה רגילה, אין לה כוחות נפש מיוחדים, היא לא "קנקן חזק ולכן הקב"ה דופק עליה". את הסיפורים האלה תמכרו למישהי אחרת, היא יודעת את האמת.
שבעלה שואל אותה כל יום אם להישאר סדר ב', והיא נושכת שפתיים. לא מטאפורה, באמת נושכת. היא רוצה שיישאר, אין לה טיפת כח, אבל לא מסוגלת לעשות לו את זה. ואחרי כל זה היא מלאה נקיפות מצפון כשהוא חוזר רבע שעה קודם כדי לעזור לה בהשכבה. לכו תספרו לה על הקרבה לתורה.
שמתפוצצת אחרי שעשתה ה-כ-ל לפי הכללים, אבל מסתבר שהילדה מכירה כללים אחרים. ואוכלת את עצמה אחר כך על ההתפרצות.
"אמא של מירי" שמגדלת ילדת שמש בבית. היא מאירה וזוהרת הילדה, אבל כל העולם סובב סביבה. כל החלטה, כל קניה, כל נסיעה, כל החיים, הכל סובב סביב הילדה.
שמצטערת לחצי רגע על כך שאין למירי איזו צליעה, כך במקום לשפוט אותה כולן היו מעריכות את ההתמודדות. ומאשימה את עצמה שעות על שחשבה על זה בכלל.
שחייבת לטפח את מירי פי ארבע משאר הילדים, אי אפשר שיזלזלו בה בגלל מראה גרוע. ועדיין מצקצקות בעלות כוונות טובות מספרות לה ש"יש מכירות מעולות של בגדי ילדות במחיר נמוך מאוד, לא צריך לחסוך על זה".
"אמא של מירי" שחוץ מכל כוחות הנפש שהיא משקיעה במירי, צריכה להשקיע כפול בזוגיות, בשאר הילדים, בתחזוקת הבית, כי אם היא לא תשקיע, הכל יתפרק. אין מי שישקיע במקומה. ואחרי הכל מרגישה כישלון.
שאין לה דקה לעצמה, אין לה דרך לצאת להליכה עם חברה, להיעלם למופע לערב. עזבו שטויות, אין לה איך להכין ארוחה שלא תעוף על הרצפה מאיזושהי סיבה. שאין לה דרך להגדיר מה היא מרגישה, כי היא לא מרגישה, היא מרוקנת.
"אמא של מירי" שאפילו את השם שלה אף אחת לא מכירה, כולן מכירות אותה כ"אמא של מירי".
"אמא של מירי" שהיא לביאה, לא כי היא נולדה ככה, אלא כי אין ברירה. שמנהלת בית למופת, שמנהלת חיים תקינים בלי לגרוס את העולם ובלי לגרוס את המציאות.
"אמא של מירי" שלא צריכה טובות מאף אחד. לא צריכה רחמים, לא צריכה עצות, לא צריכה הזדהות. היא רק צריכה שתבינו, תפסיקו לשפוט אותה. להסתכל בעין עקומה. היא עושה כל מה שאפשר, כל מה שנדרש, מתמודדת מספיק, לא חסר לה התמודדות אתכם.

 

[יעל זלמנוביץ]

וואו איזו כתיבה מהממת וסיפור כ"כ כואב ונוגע ללב, הלוואי וזה לא היה אמיתי