שיתוף - לביקורת נשארת אמא לתמיד.

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד


הבוקר שאחרי הרגיש מוזר. מוזר מדי בשביל להסביר את המיטה המסודרת של שירי.
מצמצה לקרן שמש שהתגנבה לחדר שלה, פסעה אל החדר של שירי. רק בשביל לוודא שהכל קרה באמת.

החדר היה ריק. הסדין מתוח. פירורי אבק הספיקו לאייש מקום על כיפת הפלסטיק של מנורת הלילה. לפני שבועיים שירי קראה לאורה ספרים בנושא הבית היהודי. אהבה לראות אותה רכונה אל המילים, לוגמת אושר.

הביטה בחדר הערום. הבינה שהכל קרה באמת. באמת הייתה חתונה בשבוע שעבר. באמת כולם שרו ורקדו ושמחו ושתו ואכלו. באמת היא פסעה עם שירי על השביל הלבן.

כל זה קרה באמת.

בפעם המי יודע כמה, פתחה את המגירה השלישית. הוציאה את המכתב של שירי. רפרפה על עשרים ושתיים שנים שהתקבצו לפתק אחד, ארוך.

"תודה על הכל, אימוש", כתבה לה שירי בכתב יד מסודר השמור רק לה. ולא יכלה להתעלם מהפרידה שנדבקה למילים הללו.

שירי היא בת. ותמשיך להיות כזו. לפני חופה ואחריה.

כעסה על עצמה בזמן שמחתה דמעות מול ציפורים מרחפות בשמים. ניסתה להילחם בגעגוע, אך ככל שהרהרה בו הוא רק התנפח בתוכה. המשיכה להיזכר בתמונות מהעבר: אמא ובת נשאבות לשיחת נפש ביוגרטיה: אמא ובת צוחקות בהליכה: אמא ובת קונות נדוניה לחתונה.

התמונה האחרונה הייתה שלה לבד: אמא מחכה לבת. מחכה לטלפון.


המשיכה בסדר יום שכפתה על עצמה. הלכה לעבודה, חזרה. העמידה סיר או שניים. הייתה עסוקה. והכי פנויה ביקום לשמוע את שירי.

ושירי לא התקשרה. גם לא ביום המחרת.

המתינה לערב. כל צלצול טלפון הניע מיתר בליבה. אף מספר לא היה מזוהה עם המספר של שירי.

וחיכתה לבוקר. ושוב הטלפון אכזב.

והמשיכה להיות אמא. המשיכה להתגעגע, המשיכה לאהוב.

- - - - -


זה קרה בשש עשרים ותשע בערב. המחוג המהיר נע בין שתיים עשרה לשלוש בזמן שהטלפון צלצל. שירי הייתה על הקו, אמרה: "אימוש התגעגעתי".

עפעפה אל הרחוב שהתכסה בשמיכת עלטה. לא אמרה 'גם אני'. לא רצתה לשתף פעולה עם קלישאות. אמרה רק "שירי נכון שלא שכחת אותי? אני נשארת אמא. לתמיד".
 
נערך לאחרונה ב:

סבתא חביבה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מדהים
נוגע
כמו תמיד!

ביקשת ביקורת, אז אני אכתוב את דעתי:
לא אמרה 'גם אני'. לא רצתה לשתף פעולה עם קלישאות.
אבל בסוף נאמרה הקלישאה:
אני נשארת אמא. לתמיד
וזה קצת הרס את הקטע הכל כך יפה. אולי תנסי לערוך שוב. לא יודעת מה להציע, אבל ככה זה פחות.
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מדהים
נוגע
כמו תמיד!

ביקשת ביקורת, אז אני אכתוב את דעתי:

אבל בסוף נאמרה הקלישאה:

וזה קצת הרס את הקטע הכל כך יפה. אולי תנסי לערוך שוב. לא יודעת מה להציע, אבל ככה זה פחות.
תודה רבה.

האמת שהיה משהו שהפריע לי בקטע ולא ידעתי לשים את האצבע מה בדיוק. יש סיכוי שזה בהחלט היה המשפט האחרון. ייתכן שגם הכותרת. מה גם שיותר מאוחר עשיתי חיפוש בגוגל וראיתי שיש ספר בשם הזה אולי בגלל זה זה הרגיש לי כך.

והאמת שכרגע אין לי רעיון לסיום אחר. אם יש לך רעיון אשמח : )
 

סיפור8

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בעז"ה


יש לך כישרון לעורר הזדהות, מבלי לדחוף אותה... רק לתאר ולפתוח את העיניים למצבים שיכולים להיות כל כך שונים משלנו.

הסוף באמת לא הרגיש לי סיום מוצלח לסיפור המוצלח הזה.
המסר ("נשארת אמא לתמיד") הועבר ממש טוב בסיפור עצמו, ולא היה צורך בהגשה שלו על מגש של כסף בסוף. אז אולי תשאלי את עצמך מה יכול הסיום להוסיף לסיפור.
היה טוב אם היה אפשר להשאיר אותנו עם התחושה הזו של הכמיהה לקשר על ידי סיום מרומז יותר.
 

וריטסרום

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד


הבוקר שאחרי הרגיש מוזר. מוזר מדי בשביל להסביר את המיטה המסודרת של שירי.
מצמצה לקרן שמש שהתגנבה לחדר שלה, פסעה אל החדר של שירי. רק בשביל לוודא שהכל קרה באמת.

החדר היה ריק. הסדין מתוח. פירורי אבק הספיקו לאייש מקום על כיפת הפלסטיק של מנורת הלילה. לפני שבועיים שירי קראה לאורה ספרים בנושא הבית היהודי. אהבה לראות אותה רכונה אל המילים, לוגמת אושר.

הביטה בחדר הערום. הבינה שהכל קרה באמת. באמת הייתה חתונה בשבוע שעבר. באמת כולם שרו ורקדו ושמחו ושתו ואכלו. באמת היא פסעה עם שירי על השביל הלבן.

כל זה קרה באמת.

בפעם המי יודע כמה, פתחה את המגירה השלישית. הוציאה את המכתב של שירי. רפרפה על עשרים ושתיים שנים שהתקבצו לפתק אחד, ארוך.

"תודה על הכל, אימוש", כתבה לה שירי בכתב יד מסודר השמור רק לה. ולא יכלה להתעלם מהפרידה שנדבקה למילים הללו.

שירי היא בת. ותמשיך להיות כזו. לפני חופה ואחריה.

כעסה על עצמה בזמן שמחתה דמעות מול ציפורים מרחפות בשמים. ניסתה להילחם בגעגוע, אך ככל שהרהרה בו הוא רק התנפח בתוכה. המשיכה להיזכר בתמונות מהעבר: אמא ובת נשאבות לשיחת נפש ביוגרטיה: אמא ובת צוחקות בהליכה: אמא ובת קונות נדוניה לחתונה.

התמונה האחרונה הייתה שלה לבד: אמא מחכה לבת. מחכה לטלפון.


המשיכה בסדר יום שכפתה על עצמה. הלכה לעבודה, חזרה. העמידה סיר או שניים. הייתה עסוקה. והכי פנויה ביקום לשמוע את שירי.

ושירי לא התקשרה. גם לא ביום המחרת.

המתינה לערב. כל צלצול טלפון הניע מיתר בליבה. אף מספר לא היה מזוהה עם המספר של שירי.

וחיכתה לבוקר. ושוב הטלפון אכזב.

והמשיכה להיות אמא. המשיכה להתגעגע, המשיכה לאהוב.

- - - - -


זה קרה בשש עשרים ותשע בערב. המחוג המהיר נע בין שתיים עשרה לשלוש בזמן שהטלפון צלצל. שירי הייתה על הקו, אמרה: "אימוש התגעגעתי".

עפעפה אל הרחוב שהתכסה בשמיכת עלטה. לא אמרה 'גם אני'. לא רצתה לשתף פעולה עם קלישאות. אמרה רק "שירי נכון שלא שכחת אותי? אני נשארת אמא. לתמיד".
סיפור יפה.
סתם נקודה שאני תוהה עליה

למה את מרגישה צורך לסיים ככה את הסיפור?
יכול להיות שאת יודעת מראש מה הולך להיות המסר שאת רוצה להעביר?

כי זה מקשה על ההזדהות.
אני קוראת ואני מרגישה כאילו מנסים להעביר לי מסר בצורה קצת דידקטית.
"את שומעת נועה, כשאת מתחתנת אל תזניחי את אמא שלך, היא מרגישה לבד. וזה לא יפה."

אני רוצה לקרוא על התחושות הללו, ולהסיק לבד את המסקנות הנדרשות.
לא שיגידו לי מראש מה אני אמורה לחשוב.

לכן לדעתי סיום טוב לסיפור
זה קרה בשש עשרים ותשע בערב. המחוג המהיר נע בין שתיים עשרה לשלוש בזמן שהטלפון צלצל. שירי הייתה על הקו, אמרה: "אימוש התגעגעתי".

עפעפה אל הרחוב שהתכסה בשמיכת עלטה. לא אמרה 'גם אני'. לא רצתה לשתף פעולה עם קלישאות. אמרה רק "שירי נכון שלא שכחת אותי? אני נשארת אמא. לתמיד".

להוריד את החלק הזה.
ולכתוב איכשהו את ההבנה שלה בצורת אפיזודה אחרת, לאו דווקא ששירי מתקשרת, כי זה באמת הופך את זה לקלישאתי.
אלא למקם אותה בחנות בגדים למשל, רואה בגד יפה וחושבת על כמה שהיא רוצה לקנות אותו לשירי.

כמו שסיפור8 הציעה:

להשאיר אותנו עם התחושה של הכמיהה לקשר על ידי סיום מרומז.
 
נערך לאחרונה ב:

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
בעז"ה


יש לך כישרון לעורר הזדהות, מבלי לדחוף אותה... רק לתאר ולפתוח את העיניים למצבים שיכולים להיות כל כך שונים משלנו.

הסוף באמת לא הרגיש לי סיום מוצלח לסיפור המוצלח הזה.
המסר ("נשארת אמא לתמיד") הועבר ממש טוב בסיפור עצמו, ולא היה צורך בהגשה שלו על מגש של כסף בסוף. אז אולי תשאלי את עצמך מה יכול הסיום להוסיף לסיפור.
היה טוב אם היה אפשר להשאיר אותנו עם התחושה הזו של הכמיהה לקשר על ידי סיום מרומז יותר.
תודה רבה.
האמת שלא רציתי להעביר מסר, אז בלי שום קשר לסוף, אם זה נראה שמטרת הסיפור היא להעביר מסר מסוים אולי הוא בהחלט טעון גניזה. בכללי אני מאוד לא אוהבת קטעים שבאים לחנך לדרך הישר. אפשר לומר שונאת קטעים כאלו.
לא רציתי להעביר מסר. רציתי לכתוב על התמודדות מסוימת. כתבתי בעקבות שיחה שהייתה לי עם מישהי שסיפרה לי פחות או יותר את הדברים המתוארים בקטע.

למה את מרגישה צורך לסיים ככה את הסיפור?
יכול להיות שאת יודעת מראש מה הולך להיות המסר שאת רוצה להעביר?

כי זה מקשה על ההזדהות.
אני קוראת ואני מרגישה כאילו מנסים להעביר לי מסר בצורה קצת דידקטית.
"את שומעת נועה, כשאת מתחתנת אל תזניחי את אמא שלך, היא מרגישה לבד. וזה לא יפה."

אני רוצה לקרוא על התחושות הללו, ולהסיק לבד את המסקנות הנדרשות.
לא שיגידו לי מראש מה אני אמורה לחשוב.
כנ"ל.
יכול להיות שאת יודעת מראש מה הולך להיות המסר שאת רוצה להעביר?
האמת שניראלי אף פעם לא ניגשתי לקטע ואמרתי לעצמי: "איזה מסר אני רוצה להעביר הפעם? בד"כ שאני ניגשת לכתוב זה יותר בכיוון של "על איזה התמודדות הייתי רוצה לכתוב הפעם?"
 

סיפור8

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
האמת שלא רציתי להעביר מסר, אז בלי שום קשר לסוף, אם זה נראה שמטרת הסיפור היא להעביר מסר מסוים אולי הוא בהחלט טעון גניזה. בכללי אני מאוד לא אוהבת קטעים שבאים לחנך לדרך הישר. אפשר לומר שונאת קטעים כאלו.
לא רציתי להעביר מסר. רציתי לכתוב על התמודדות מסוימת.
בעז"ה

גם להעביר על התמודדות זו מסר:) מסר זה לאו דווקא "נו נו נו" או "ככה צריך", זה כל תובנה שהכותב מבקש להעלות דרך הסיפור.
הסיפור בהחלט לא מרגיש "מחנך". אבל הסוף בעצם מסכם את ההתמודדות במשפט מפורש, שאולי היה כדאי לעמעם אותו קצת, כדי להשאיר יותר את הטעם של ההתמודדות עצמה.
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
גם להעביר על התמודדות זו מסר:) מסר זה לאו דווקא "נו נו נו" או "ככה צריך", זה כל תובנה שהכותב מבקש להעלות דרך הסיפור.
כתבתי בעבר את "הבריחה אל הלא נודע" שזה היה סיפור על הורים גרושים, וגם עכשיו אני כותבת את "סודות מן החדר" שעוסק בנוער מתמודד. והאמת שאם תגידי לי מהי התובנה או המסר או כל דבר אחר שעולה מן הסיפורים האלו אני לא ממש יידע להגיד לך. לא יודעת, אולי הקוראים כן.
בכל אופן לגבי סיפורים קצרים אני חושבת שבהחלט צריך להיזהר עם זה יותר כי המסר או התובנה או ההתמודדות או לא משנה מה זה יהיה הרבה יותר בולטים בקטע.

הסיפור בהחלט לא מרגיש "מחנך". אבל הסוף בעצם מסכם את ההתמודדות במשפט מפורש, שאולי היה כדאי לעמעם אותו קצת, כדי להשאיר יותר את הטעם של ההתמודדות עצמה.
ולגבי זה אני כמובן מסכימה : )
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכד

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל:ב לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם:ג אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ:ד אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ:ה אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים:ו בָּרוּךְ יְהוָה שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם:ז נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ:ח עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם יְהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:
נקרא  5  פעמים

לוח מודעות

למעלה