הנושאים החמים
הנושאים החמים
"איך הגעתי לכאן?" זו הייתה המחשבה הראשונה שהלמה בו כשהתעורר. גישש את דרכו באפלה אל המתג. שלח את ידו, מחכה לאור שיציף את החדר. בזזזזזזז. הבזק קטן כתמתם. צרור ניצוצות וזרם חשמלי קצר אך מדויק ששלח אותו חזרה אל המיטה. ברזליה המסורגים חבטו בו. מזרן לא היה מלכתחילה, הבחין כעת. מבאר למפרע את כאבי הפסים-פסים שחש בכל גופו.
ניסה להניף יד, כאב חד מפלח את הגב, תופס, מצמית. יד שנייה – הצוואר. כדרר את עצמו לפינת החדר. יניח לגוף להסתגל, אולי תבוא אחריו גם נשמה.
יומיים עד שהסכין לצאת אל הרחוב, מבולבל תוהה. הכביש כולו מהמורות. האם הוא מוביל בכלל? מוליך? אם כן – לאן?
זיהה פתאום את הרכב "שלו". ניצוץ קטן של געגוע היכה בו פתאום, מרטש בעליבותו. דמעות צצו בעיניו. תחושת שייכות, כאן? כנראה רק צל של חלום רחוק.
הקורולה לא התניעה, מאשרת את תחושותיו. ניסה שוב בשאריות אכפתיות. המנוע השתעל, נבח רגע באזהרה לפני שהזניק את הרכב ישירות על אלמנט מדרכה עגול עשוי חצץ דחוס. השאסי השמיע צליל קריעה צורמני. מנגינת זוועה לאוזן אדם. ערבה לאוזן פחח.
יצא מהרכב. זה הצמח לא יוציא קמח. התחיל לצעוד בין הדמויות. צללי האדם שנעו ברחוב, מתעלמים זה מזה. אפס קשר. פתאום הבין לאן נעלמה ו' החיבור מאז שהגיע. ניסה לשבור את הקללה. הגמגום השבור שיצא במקום קולו הצלול, הבהיר מכבר - שכנע אותו לסגת.
השמש קפחה על הראש, שואבת שאריות חיות. רגלו ניגפה בשקית אשפה מצחינה שעמדה במרכז הכביש. הביט בה בעיניים קמות. החזירה לו מבט בשלווה. לא היה דבר מוזר בה. זה היה מקומה הכי ראוי. כאן.
קרס לפינה. החליט להתבונן לפני שממשיך. להבין עד הסוף. זו הייתה דרכו גם "שם", אמרו שזה עוזר. אז אמרו. הנה, בכל זאת הגיע ל"כאן". קיבל להתבונן בכל זאת, יבין מי נגד מי מה נגד מה. אולי ימצא גם משהו בעד, אשרי המאמין.
בסוף זיהה את הוותיקים. לפי צורת ההליכה שלהם. אקראית, מזדמנת. באמונה תפלה, כך נוח לה להליכה לחמוק מיד הגורל להט המתהפכת. לבושיהם אוסף, תחבורתם גבבא. מי יכול לפגוע בהם כך. כאשר יפגע, כמה יזיק. כאשר יזיק, גרוע יותר כבר לא יהיה. אולי.
הם מביטים ברחמים בחדשים הנקלעים. קוראים את ההלם על הפנים; מזהים את הבושה הטרייה שבעליה עדיין מנסים להסתיר בלי להבין שכאן זה כבר לא רלוונטי לאף אחד; יודעים שהם עוד יבינו את זה. ככל שמוקדם טוב יותר. או – שהם ייצאו משם.
כי לקשיים יש כניסות רבות מספור. יציאה - רק אחת.
ניסה להניף יד, כאב חד מפלח את הגב, תופס, מצמית. יד שנייה – הצוואר. כדרר את עצמו לפינת החדר. יניח לגוף להסתגל, אולי תבוא אחריו גם נשמה.
יומיים עד שהסכין לצאת אל הרחוב, מבולבל תוהה. הכביש כולו מהמורות. האם הוא מוביל בכלל? מוליך? אם כן – לאן?
זיהה פתאום את הרכב "שלו". ניצוץ קטן של געגוע היכה בו פתאום, מרטש בעליבותו. דמעות צצו בעיניו. תחושת שייכות, כאן? כנראה רק צל של חלום רחוק.
הקורולה לא התניעה, מאשרת את תחושותיו. ניסה שוב בשאריות אכפתיות. המנוע השתעל, נבח רגע באזהרה לפני שהזניק את הרכב ישירות על אלמנט מדרכה עגול עשוי חצץ דחוס. השאסי השמיע צליל קריעה צורמני. מנגינת זוועה לאוזן אדם. ערבה לאוזן פחח.
יצא מהרכב. זה הצמח לא יוציא קמח. התחיל לצעוד בין הדמויות. צללי האדם שנעו ברחוב, מתעלמים זה מזה. אפס קשר. פתאום הבין לאן נעלמה ו' החיבור מאז שהגיע. ניסה לשבור את הקללה. הגמגום השבור שיצא במקום קולו הצלול, הבהיר מכבר - שכנע אותו לסגת.
השמש קפחה על הראש, שואבת שאריות חיות. רגלו ניגפה בשקית אשפה מצחינה שעמדה במרכז הכביש. הביט בה בעיניים קמות. החזירה לו מבט בשלווה. לא היה דבר מוזר בה. זה היה מקומה הכי ראוי. כאן.
קרס לפינה. החליט להתבונן לפני שממשיך. להבין עד הסוף. זו הייתה דרכו גם "שם", אמרו שזה עוזר. אז אמרו. הנה, בכל זאת הגיע ל"כאן". קיבל להתבונן בכל זאת, יבין מי נגד מי מה נגד מה. אולי ימצא גם משהו בעד, אשרי המאמין.
בסוף זיהה את הוותיקים. לפי צורת ההליכה שלהם. אקראית, מזדמנת. באמונה תפלה, כך נוח לה להליכה לחמוק מיד הגורל להט המתהפכת. לבושיהם אוסף, תחבורתם גבבא. מי יכול לפגוע בהם כך. כאשר יפגע, כמה יזיק. כאשר יזיק, גרוע יותר כבר לא יהיה. אולי.
הם מביטים ברחמים בחדשים הנקלעים. קוראים את ההלם על הפנים; מזהים את הבושה הטרייה שבעליה עדיין מנסים להסתיר בלי להבין שכאן זה כבר לא רלוונטי לאף אחד; יודעים שהם עוד יבינו את זה. ככל שמוקדם טוב יותר. או – שהם ייצאו משם.
כי לקשיים יש כניסות רבות מספור. יציאה - רק אחת.
