הנושאים החמים
הנושאים החמים
למן הרגע הראשון שראיתיו, ידעתי - הוא יהיה שלי.
זה יהיה האתרוג שיפאר את החג שלי. כאילו הוא נועד לי מששת ימי בראשית. יפה וצהוב, הדור ונאה.
הוא קרץ אליי, ואני בחנתי אותו מכל הכיוונים בחיבה הגובלת בהערצה. הרגשתי כאילו הוא לוחש לי "אני שלך. קנה אותי".
"כמה זה?"
"זה?" הסוחר הממולח נטל את האתרוג בידיו. בשעה שכזו הסוחר עושה עצמו כמתבונן בשיפולי האתרוג, אך למעשה הוא זורק הצצות לפניו של הלקוח. התמחור מתבצע לפי רמת הברק בעיניים. ניסיתי להסוות את ההתלהבות.
"250".
"אין לי עליי מזומן, אתם מקבלים אשראי?"
"לא"
"טוב אבוא פעם אחרת".
למחרת חזרתי לאותו דוכן. האתרוג שלי חיכה רק לי. הרגשתי היטב שהוא התגעגע אליי ביום שחלף.
בחנתי אותו שוב מקרוב רגע לפני הקניה. אבל לפתע גיליתי נקודה חומה. ספק בשליש העליון, ספק אם תרד באמצעות מכשיר הפלאים של המו"צים - מקל אוזניים.
"אז אתה לוקח רבינו?"
"אממ, יש לכם פה איזה מו"ץ?"
"הרב הלך רגע להתפלל, אמר שיחזור תוך רבע שעה".
"וכמה זמן עבר?"
"שעתיים".
"טוב, אבוא פעם אחרת".
יום אחרי יום חזרתי אליו. הוא נשאר שם. חיכה רק לי. לא בגד באמוני.
מדי יום ערסלתי אותו, החמאתי לו, שקעתי במראהו המרהיב, אבל תמיד בסוף קפצה הנקודה הכעורה, והחזרתי אותו לעריסתו הצהבהבה.
"אז אתה לוקח, רבינו?"
"עדיין מתלבט".
"טוב, אם אתה לא רוצה, יש לי פה עוד מישהו שהתעניין".
"באתרוג הזה? שלי?!"
"הוא עוד לא שלך. אבל אם אתה רוצה אותו, נעשה לך ב-230. יאללה לכבוד החג".
הנקודה החומה צעקה.
"לא יודע. אבוא מחר ואחליט".
אבל כשחזרתי למחרת הוא כבר לא היה שם.
האתרוג שלי.
הלך לאיש אחר.
איש שלא מכיר אותו בכלל. אולי לא ידע להעריך אותו.
"איפה האתרוג?" נזעקתי.
"יש לנו פה עוד הרבה" אמר הסוחר. "להראות לך?"
"אני לא מסוגל".
"יש לנו גם סגורים אם אתה רוצה".
"קבלה בידיי מאבות אבותיי" זקרתי אצבע, "אתרוג, פאה וגעפילטע פיש - לא קונים מקופסה".
"הופה, מצאתי לך אותו. התערבב פה בארגז של החזונישים", הפתיע המוכר, "זה זה נכון?"
"כן. זה ולא אחר". התרפקתי על האתרוג שלי. "כבר חשבתי שהלכת למישהו אחר", לחשתי לו.
"אז לארוז?"
נקודה חומה.
"אממ, אני אבוא פעם אחרת".
זה יהיה האתרוג שיפאר את החג שלי. כאילו הוא נועד לי מששת ימי בראשית. יפה וצהוב, הדור ונאה.
הוא קרץ אליי, ואני בחנתי אותו מכל הכיוונים בחיבה הגובלת בהערצה. הרגשתי כאילו הוא לוחש לי "אני שלך. קנה אותי".
"כמה זה?"
"זה?" הסוחר הממולח נטל את האתרוג בידיו. בשעה שכזו הסוחר עושה עצמו כמתבונן בשיפולי האתרוג, אך למעשה הוא זורק הצצות לפניו של הלקוח. התמחור מתבצע לפי רמת הברק בעיניים. ניסיתי להסוות את ההתלהבות.
"250".
"אין לי עליי מזומן, אתם מקבלים אשראי?"
"לא"
"טוב אבוא פעם אחרת".
למחרת חזרתי לאותו דוכן. האתרוג שלי חיכה רק לי. הרגשתי היטב שהוא התגעגע אליי ביום שחלף.
בחנתי אותו שוב מקרוב רגע לפני הקניה. אבל לפתע גיליתי נקודה חומה. ספק בשליש העליון, ספק אם תרד באמצעות מכשיר הפלאים של המו"צים - מקל אוזניים.
"אז אתה לוקח רבינו?"
"אממ, יש לכם פה איזה מו"ץ?"
"הרב הלך רגע להתפלל, אמר שיחזור תוך רבע שעה".
"וכמה זמן עבר?"
"שעתיים".
"טוב, אבוא פעם אחרת".
יום אחרי יום חזרתי אליו. הוא נשאר שם. חיכה רק לי. לא בגד באמוני.
מדי יום ערסלתי אותו, החמאתי לו, שקעתי במראהו המרהיב, אבל תמיד בסוף קפצה הנקודה הכעורה, והחזרתי אותו לעריסתו הצהבהבה.
"אז אתה לוקח, רבינו?"
"עדיין מתלבט".
"טוב, אם אתה לא רוצה, יש לי פה עוד מישהו שהתעניין".
"באתרוג הזה? שלי?!"
"הוא עוד לא שלך. אבל אם אתה רוצה אותו, נעשה לך ב-230. יאללה לכבוד החג".
הנקודה החומה צעקה.
"לא יודע. אבוא מחר ואחליט".
אבל כשחזרתי למחרת הוא כבר לא היה שם.
האתרוג שלי.
הלך לאיש אחר.
איש שלא מכיר אותו בכלל. אולי לא ידע להעריך אותו.
"איפה האתרוג?" נזעקתי.
"יש לנו פה עוד הרבה" אמר הסוחר. "להראות לך?"
"אני לא מסוגל".
"יש לנו גם סגורים אם אתה רוצה".
"קבלה בידיי מאבות אבותיי" זקרתי אצבע, "אתרוג, פאה וגעפילטע פיש - לא קונים מקופסה".
"הופה, מצאתי לך אותו. התערבב פה בארגז של החזונישים", הפתיע המוכר, "זה זה נכון?"
"כן. זה ולא אחר". התרפקתי על האתרוג שלי. "כבר חשבתי שהלכת למישהו אחר", לחשתי לו.
"אז לארוז?"
נקודה חומה.
"אממ, אני אבוא פעם אחרת".
נערך לאחרונה ב:
