• משתמשים יקרים!

    בשל עבודות תחזוקה הערב, ייתכן שהאתר יהיה סגור לפרקי זמן שונים לצורכי תחזוקה.
    זוהי סגירה מכוונת, ונועדה לשפר את ביצועי האתר, לטובתכם.
    בתקווה להבנה. תודה על הסבלנות!

יוסף יצחק פ.

מנהל תוכן בקהילת כתיבה
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
זה היה באישון לילה סגרירי וקר. לרגע היה נדמה לי שאני היחידי שצועד בשביל הכורכר המאובק, אך כעבור כמה רגעים שמעתי רחשים מוזרים ושקטים, והבנתי שמישהו או משהו נמצא בסביבה.
מקור התאורה היחידי שהיה לי הוא הפנס שבפלאפון שלי, ואור הירח שהפציע מבין העננים. מלבד זאת נאסר עלי להביא חפצים נוספים.

התקדמתי בשתיקה אל עבר קצה השביל, הבניין הנטוש והחשוך נראה באופק. "אחחח", רטנתי לעצמי וכבר דמיינתי את הרגע בו אשב על כיסא נוח ואנוח מההליכה המאומצת הזו. כעבור כשתי דקות של הליכה מהירה עמדתי בשער המבנה. שער ברזל חלוד חסר עיטורים וסממנים.

דפקתי עשר פעמים ברציפות ולאחריהם עוד שלוש פעמים. כלום לא קרה. פתאום השער החל לחרוק ולזוז באיטיות גמלונית לצד השמאלי שלי, ונגלה לעיניי מסדרון מוזנח ומאובק. בפתח עמד אדם גברתן עם מעיל שחור ומסכה שחורה, בידו אחז מגנומטר. הוא הביט לעברי, כאילו חיכה שאומר משהו. "אה, נכון", מלמלתי ונתתי לו לסרוק את גופי ולחפש מה שיחשוב שיש לי כבר להביא. המכשיר התעורר לחיים וזמזם כשהגיע לכיס מכנסיי וגילה שם את הפלאפון שלי. המאבטח שלח את ידו לשם והוציא את המכשיר.

"אתה זוכר שלפי ההוראות המכשיר צריך להיות כבוי או לכל הפחות על מצב טיסה?", הוא שאל-נזף.
"כן", נענעתי בראשי, "אבל הדרך לפה הייתה חשוכה ממש, הייתי צריך איכשהו להאיר לעצמי את הדרך", נימקתי כנפגע. "למה אתם ממוקמים בסוף העולם? לא יכולתם לפחות לשים נרות בצד הדרך, לחלק עששיות?", הוספתי לאחר שתיקה קרירה מכיוון הגברתן.

"דלת שנייה משמאל", הוא אמר לבסוף ושחרר אותי אל חמשת המטרים שלפניי. צעדתי ופתחתי את הדלת המיועדת וגרם מדרגות נגלה לפניי. ירדתי במדרגות, שהיו נראות כאילו תחילתם בשמיים וסופם בארץ, ולבסוף נתקלתי בדלת עץ כהה וספסל מתכת אפור. התיישבתי על הספסל בשתיקה. אין לי כח להסתבך בעוד צרות.

הדלת נפתחה כעבור רגעים בודדים ושני אנשים לבושים בשחור עמדו בפתח. פניהם היו מכוסות במסכות השחורות והם אחזו עטים בידיהם. ליתר דיוק, הם סובבו והתעסקו עם העטים בעצבנות, דבר שלא ניבא לי טובות.
"מה הסיסמה?", שאל הימני.
"אני?", גמגמתי, "אהמ... הא לחמא עניא", אמרתי לבסוף. "כל דיכפין יתא ויבוא", השיב לי השמאלי והם הזמינו אותי להיכנס פנימה.

"מה עם האוכל?", שאלתי כשהם הושיבו אותי על כיסא מתכת מול שולחן ריק ומלבני. "אני לא אכלתי כל היום, אני גווע ברעב".
"שקט", צעק עלי השמאלי, "עכשיו אנחנו שואלים את השאלות, אתה עונה תשובות, ברור?". הוא הביט בי במבט מזרה אימה והתיישב באחד משני הכיסאות שמלפנים.
"בני, תירגע", קרא הימני והתיישב אף הוא, "אמרתי לך כבר שלא צריך להתחיל כל דבר בעצבים".
"תודה מאיר", קרא בני בציניות, "אני מסתדר. זה התפקיד שלי. אתה החוקר הטוב, ואני החוקר ה...", הוא נעצר, "אני החוקר היותר קשוח".
"בסדר, בסדר", מאיר מלמל והביט עליי.

"אז אתה יוסף יצחק, נכון?".
"כן, זה אני", אמרתי בקול שקט וחלוש. 'על מי נפלתי...', חשבתי בשקט. 'העיקר במקווה הוא אמר שזה יהיה אחלה מקום... ואני האמנתי לו...'.
"תוציא בבקשה את הפלאפון שלך", בני ביקש בטון יותר רגוע, ואני מיהרתי לציית. הוא לקח את המכשיר, הביט בו מכל הכיוונים ואז החל לפרק אותו.
"בעדינות", מיהרתי לומר, והוא רק הביט עלי בזוג עיניים בוחנות ושב להתעסק במכשיר באותה עוצמה בה פתח אותו. הוא הוציא את הבטרייה ממנו, ואז הניח אותו בקופסת מתכת ירוקה, לאחר מכן נעל אותה והושיט לי מפתח. "כשתצא מכאן, תציג את המפתח ותקבל את המכשיר".
הנהנתי בשקט ובלעתי את רוקי.

"אז, יוסף יצחק, אתה קראת את ההוראות ששלחנו לך?".
"כן", הנהנתי.
"ובדקת היטב שלא עוקבים אחריך?".
"כן". כבר עמדתי לפצות את פי ולספר על הרחשים החשודים ששמעתי בחדר, אך קול פנימי לחש לי לא להרגיז את הדוב.
"אני מקווה שאתה זוכר מה העונש למי שמפר את הכללים, או "שוכח" אותם בטעות?", בני חייך חיוך שטני ורכן לעברי.
אני הנהנתי בשתיקה, מתחיל להצטער שהגעתי לכאן.
"אתה לא רוצה שנבוא לביקור בית אצלך, ואולי נזמן את הקרובים שלך ונספר להם כמה דברים, נכון?".
"רשעים. הם יודעים הכל עליי. יש להם מאגרי מידע עצומים והמון סוכנים חשאיים. לא פלא שהארגון הזה קיים כבר שלושים שנה. מח"ש", גלגלתי את המילה הזו במחשבתי, "איזה מן שם הם בחרו לעצמם?".

"טוב, מבחינתנו אתה יכול להמשיך הלאה, יוסף", הבטתי על שניהם.
"מעולה", אמרתי.
"כן, מעולה", בני בעיקר דיבר. "אבל בשביל זה אנחנו צריכים את הכרטיס שלך, את השם של מי שסיפר לך עלינו, וכמובן את הכסף".
נאנחתי ושלפתי מכיס חליפתי מעטפה שמנה וגדושה בשטרות תכולים. וזו עוד הלוואה שלקחתי מהשוק האפור. אח. אני שונא את העולמות התחתונים האלו, אתה לוקח הלוואה היום ופושטים לך את העור ואת הבגדים מחר.

"צבי קליימן המליץ לי עליכם במקווה, הוא אמר שאתם היחידים שנותנים שירותים כאלו בימים כאלו".
"כן, כן, זה נכון", מאיר הסכים, "אצלנו במחתרת דואגים להכל מהמסד ועד הטפחות".
"אבל בשביל זה אנחנו צריכים לפקח שהתנאים שלנו יאכפו, כדי שהארגון הזה יוכל להתקיים ולבסס את עצמו גם בשנים הבאות", אמר בני, "כרטיס?".
הושטתי לו את הכרטיס שהייתי צריך להדפיס במיוחד, "מח"ש" נכתב עליו באותיות שחורות סתמיות. מאיר שלף מדבקת-צמיד בצבע סגול וענד לי על הזרוע.
"אתה יכול להיכנס", הם אמרו, ואז הפתיעו אותי כשהמראה שעל הקיר הייתה בעצם מעבר סודי.

נכנסתי בו ונגלה לעיניי אולם ענק ושוקק חיים, רוב הקהילה הייתה פה. אנשים שבחיים לא האמנתי שהם עושים דברים כאלו בבית. אפילו הרב היה כאן, אוכל בראש השולחן ותוך כדי מספר ווארטים.

"יוסף יצחק", שמעתי את שמי ואיתרתי את קליימן, "איזה יופי שבאת". הענקתי לו חיבוק ידידותי והוא הניח יד על כתפי והחל לערוך לי סיור משל הוא הברון רוטשילד. הוא החל לספר לי על ההיסטוריה של הבניין ("הם התייעצו עם המהנדס שבנה את 'הבור' בקרייה ואת הכור בדימונה"), תהליך ההקמה החשאי ("מח"ש זה בעצם ראשי תיבות "מחתרת חמץ שופע""), חברת האבטחה שברגעים אלו עומדת על המשמר ("יש להם ציוד שבנתב"ג אין"), ועל הדינמיקות הקטנות שמתרחשות בכל רגע נתון.

"המרוקאים, לדוגמא, נמצאים באגף ההוא".
"יש לזה סיבה?", שאלתי.
"כן", צבי אוהב להסביר ולחלוק מהידע הרחב שלו, "לפני כמה שנים היו איתם וויכוחים איומים, נוצר משבר ממש חמור, עד שהנהלת המחתרת החליטה להקצות להם שטח משלהם".
"אה, אני מבין".
"אבל טכנית אתה יכול לגשת אליהם, זה לא שצריך להוסיף כסף או משהו כזה".

"אגב כסף", אמרתי, "למה הייתי צריך לשלם אלף שקלים דמי כניסה? באירועים אני לא משלם סכומים כאלו".
"זה כי אתה חדש פה", צבי אמר לי וגרר אותי למניין שלנו, "אני ממליץ לך לעשות מנוי שנתי, זה יוזיל לך את העלויות וייתן לך הנחות חבר מועדון".
"זה באמת משתלם?".
"ברור, הם כל פעם מפתיעים אותך. זה גם האינטרס שלהם שיהיה להם כמה שיותר מנויים". צבי ממש הושיב אותי על כיסא מרופד ליד שולחן עגול מלא במאכלים ומגדנות כסעודת שלמה בשעתה. "אבל בא תאכל קצת, אתה נראה כאילו יתקוף אותך בולמוס בכל רגע".
"לא רחוק מהמציאות", אמרתי והתחלתי עם מנת פתיחה.
"שם יש עמדות לנטילת ידיים, שירותים, וקפטריה", צבי הצביע על המקומות השונים, "בנוסף אם אתה לוחץ על הכפתור הזה, מגיע דייל או מלצר שניתן לבקש ממנו תוספות אישיות".

התחלתי לאכול, לשם שמיים כמובן, שיהיה כח לעזור בניקיונות לפסח ובסיומי מסכתות. צבי ממש דאג לכל מחסורי. פגשתי גם כמה רעים וטובים וניהלנו שיחות עמוקות. המוזיקה ברקע הייתה מרגיעה ומשרה אווירה נינוחה, מעין קריאת תיגר ותזכורת אומללה לימי ספיר העומר שיתחילו בעוד ימים אחדים.

"סועדים יקרים, שימו לב, כל מי שעונד צמיד סגול מתבקש להתחיל לברך ברכת המזון ולהתכונן ליציאה, זמן הביקור שלכם תם. שאר חברי המועדון יכולים להמשיך כרגיל, אין לכם הגבלת זמן".
צבי הביט עלי במבט של 'אתה רואה?' או 'אתה מבין על מה דיברתי?'. הבנתי שהטוב הגיע לסיומו, והתחלתי לברך ברכת המזון, היה גם זימון ב"ה.

"יוסף יצחק, שמחנו ממש לראות אותך. אני מקווה לראות אותך כאן יותר".
"גם אני, בעז"ה".

"זוהי קריאה אחרונה לבעלי צמידים בצבע סגול, זמנכם תם", נשמע קול הקריין מהדהד מהרמקולים הקבועים בתקרה ובקירות, "שאר חברי המועדון ובלי צמידים בצבע צהוב יכולים להמשיך לסעוד כרגיל". לאחר מכן ההודעה תורגמה לאידיש ולאנגלית לפני שהנעימות השקטות שבו להתנגן.


עברתי לאולם ההמתנה שמחוץ לאולם הסועדים. נציג צעיר עם אוזנייה וחבילת דפים בידו ניגש אלי עם חיוך חלקלק. "כבר נכנסת לאגפי הניקיונות?", שאל.
"לא", עניתי, "אני חדש כאן, זו פעם ראשונה שלי פה".
"אה, מה אתה אומר?".
"כן".
"אכפת לך לדרג אותנו?", הוא דחף לידיי דף לבן ועט, ומילאתי את הסקר בזריזות. השעה מתאחרת.
"מעולה", הוא היה נראה מבסוט, "תוכל להראות לי את המפתח שלך?".
הצגתי לו את המפתח, והוא הביט בו בקצרה. "מפתח 14, תיכנס לחדר 14, תתקלח ותשאיר את הבגדים שלך במכונה, הם יעברו כביסה זריזה וייבוש מהיר במיוחד. תוך פחות מרבע שעה תוכל להתקדם הלאה".

התכוונתי לשאול אותו מיד למה הוא התכוון, אך הלה כבר נעלם, והבנתי שעליי לציית לחוקי המקום וניגשתי לתא מספר 14. לאחר מקלחת חמה, ולבישת בגדיי המגוהצים ומדיפי ניחוח מרכך הכביסה ראיתי את הצעיר מחוץ לתא, ממתין לי. הוא גרר אותי לחדרון קטן והחל לירות לעברי משפטים שונים.

"אם מישהו שואל, אתה בסך הכל הלכת למכולת כדי לקנות מגבונים".
"כן"
"אם הוא מברר למה לקח לך כל כך הרבה זמן, אתה אומר שהיו תורים ארוכים במיוחד, כיאה לימים שלפני חג הפסח, ושהמתנת עד שהעובדים יביאו את המגבונים מהמשאית שבדיוק הגיעה לפרוק סחורה".
"כן".
הצעיר הציג לי תמונה שלו במדי עובד. "זה שמואלי, הוא העובד שהביא לך אישית את המגבונים והוא זה ששאלת אותו מה מתקדם עם הבאת הסחורה, כי אתה ממהר לחזור לבית".
"תגיד, זה באמת נחוץ כל ההמצאות האלו?", תהיתי בקול.
"נחוץ? אתה שואל ברצינות?", הוא נראה מבודח.
"כן?".
"ברור שזה נחוץ", הוא דפק בידו על השולחן, "אצלנו במח"ש נותנים את סיפור הכיסוי האמין ביותר. אתה הרי לא רוצה שיגלו אצלך בבית שאכלת חמץ במקום לעזור בניקיונות לפסח, נכון?".
"אהממ... כן, זה נכון". נזכרתי איך בתחילת הערב גוועתי מרעב. שהרי את מאכלי פסח ואת המצות אסור עדיין לאכול, אך בשל הניקיונות גם חמץ אסור לאכול, כי אני רוצה להישאר חי בביתי, אז אני בלית ברירה צם, ומחפש באובססיביות סעודות מצווה ובריתות מילה.
"אז תשנן היטב את הפרטים שלך, קח את דלי המגבונים הזה, ולך תעשה חיל".

"וואו. אוקי. תודה. אני לא יודע איך להודות לך על כל העזרה הזו", הודיתי באמת וניסיתי לסיים את השיחה בטוב.
"שטויות", הוא ביטל את דבריי בהינף יד לכיוון הצמיד שלי, "זו הייתה רק הדגמה של שירותי ה-VIP שלנו".
"מה?".
"כן, אם תבחר להצטרף למועדון שלנו תקבל הנחות על 'חבילת 'צאתך לשלום' ועל חבילת 'לשנה הבאה בירושלים' בכל חודש".
"אוהב כסף לא ישבע כסף".
"אני אשקול את זה", השבתי לבסוף.


כעבור שעתיים, בבית, במרפסת יכולתי לשחרר אנחת רווחה. זה מאחוריי. אולי באמת כדאי לי לעשות מנוי למועדון חברים שם... פתאום אני שומע את מנחם בוקרמן, מהדירה מתחתיי. אני לא נוהג לצוטט לשיחות בדרך כלל, אך הפעם זה מעניין:
"איפה היית?", הוא נשמע עייף כששאל את אשתו, "אני ניקיתי כאן כמה שעות רצופות...".
"אל תשאל", היא השיבה לו, "המתנתי בסופר למשלוח מגבונים שהיה אמור להגיע. היו תורים ארוכים, משאית, סיפור ארוך...".

(כל הזכויות שמורות)
 

יוסף יצחק פ.

מנהל תוכן בקהילת כתיבה
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
(מה שכן, הוא קצת יותר-מדי ארוך. אולי היה אפשר לקצר טיפה...)
כתבתי את זה על בטן ריקה. רק רגע לפני שפרסמתי את זה אני קולט שזה 1700 מילים, לא תכננתי. הלוואי עלי לכתוב כך כל יום.
 

חסיד הנודד

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
עריכה תורנית
זה גם מותח וגם מצחיק, וגם הפסקת התרעננות מהניקיונות לפסח... סליחה .. לא! הלכתי במכולת לקנות מגבונים...
שרק הנשים לא ייוודעו לזה
אולי זה גובל בהדרת נשים :unsure::)
הערה קטנה טעות. וייכל ...
 

יוסף יצחק פ.

מנהל תוכן בקהילת כתיבה
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
(מה שכן, הוא קצת יותר-מדי ארוך. אולי היה אפשר לקצר טיפה...)
גם לטעמי טיפטיפה ארוך, לא קריטי.
שאלה חשובה:
שמתי לב למעין 'הרגל מולד' שיש לי לפעמים בכתיבה: אני בא עם רעיון ראשוני, אך אם הטקסט ואני זורמים, אני מוצא את עצמי נסחף לעוד מקומות. אז כאן זה היה ארוך, אבל בכתיבת ספר לדוגמא (שאני רוצה יותר טקסט רב מאשר טקסט דל/מועט), זה טוב או לא טוב?
בקצרה: האריכות לא טובה כשזה בפורמט אינטרנטי בלבד? או שאם זה היה כחלק מפרק בספר זה היה מתקבל על הדעת?

תודה מראש, אשמח לתגובות.
 

סבתא חביבה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
שאלה חשובה:
שמתי לב למעין 'הרגל מולד' שיש לי לפעמים בכתיבה: אני בא עם רעיון ראשוני, אך אם הטקסט ואני זורמים, אני מוצא את עצמי נסחף לעוד מקומות. אז כאן זה היה ארוך, אבל בכתיבת ספר לדוגמא (שאני רוצה יותר טקסט רב מאשר טקסט דל/מועט), זה טוב או לא טוב?
בקצרה: האריכות לא טובה כשזה בפורמט אינטרנטי בלבד? או שאם זה היה כחלק מפרק בספר זה היה מתקבל על הדעת?

תודה מראש, אשמח לתגובות.
לדעתי בפורמט אינטרנטי זה בוודאי יותר מייגע.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
לדעתי בפורמט אינטרנטי זה בוודאי יותר מייגע.
מסכים.

אבל גם בספר צריך לדעת איה להאריך ואיפה לא. (אם ניקח לדוגמה את רולינג, אחד הדברים שמאפיינים אותה זה ההארכה בתיאורים. אומנם זה נותן לספרים שלה להיות יותר בהירים, אבל זה גם מה שגורם להם להיות בחלק מהקטעים טיפה מיגעים...)
 

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

סתם, עלה לי רעיון, אמרתי "נחמד", זהו, פרסמתי.

אי שם במטה השב"כ, בחדר המבצעי של המחלקה החרדית בשב"כ, האווירה הפכה ממתוחה למתוחה מאוד. התאורה הייתה עמומה וכמה אורות שהיו כבויים שיוו למקום מראה מאיים ומפחיד, ולא בכדי... הטכנאי מזמן היה אמור להחליף את הנורות...

עשרות מסכי מחשב הבהבו לסירוגין והציגו הודעות שונות ונתונים מתחלפים במהירות מסחררת. האנליסטים והסוכנים בחדר מיהרו לרכז את החשובות שבהם ולמהר לעדכן את המפקד שישב בראש שולחן עץ בצבע חום כהה, אחז בכוס נייר ובה שאריות קפה ותופף באצבעותיו בעצבנות על גבי השולחן.

"לא ייתכן שמיטב המוחות והכלים של מדינת ישראל נמצאים כאן, ועדיין לא מצאנו אותו", הוא צועק בפתאומיות, וכמה סוכנים מנתרים בבהלה. "ע' הוא סוכן מעולה, יש לו מקורות מהימנים, הוא עושה עבודה לא פחות ממושלמת, אבל דווקא ברגעים כאלו שאני צריך אותו", הוא נעצר לרגע וממשיך, "שאנחנו צריכים אותו", הוא תיקן את עצמו," דווקא אז הוא נעלם לבין הצללים, מפר בבוטות את הפקודות ואת הנהלים, וכל המוסד והארגון שלנו צריך לפנות מזמנו כדי לאתר אותו ולפנות אליו כמו שפונים לילד קטן שיואיל להירגע מרעיונותיו הילדותיים".

"המפקד כועס", סינן אחד הסוכנים לעמיתו בלחש.

"שמעתי את זה", המפקד פנה אליהם בקול ומצמץ בעיניו פעם או פעמיים, "ואני בהחלט כועס", הוא המשיך לכעוס, "יותר מדי זמן אני ממתין", הוא התרומם מכיסאו וניגש אל שני הסוכנים שהחלו לעצור את נשימתם (השיא שלהם זה שבע דקות ושלושים ואחת שניות, אם התעניינתם).

"אם עד השקיעה הוא לא מופיע כאן, האישור שלכם נשלל, ואנחנו לעולם לא נקיים את זה יותר", הוא ממש צרח וגלי קולו חלחלו בגבותיהם של כל הנוכחים בחדר. בפרט בגבו של מוטי שיזם את המאורע, שלילה זה הדבר האחרון שהוא צריך עכשיו, בפרט שהוא קצר בזמן.

"המפקד", נשמע קול צעיר מקצה החדר, "נראה לי שיש לנו איתור שלו".

"נראה לך או שאתה בטוח?", המפקד נע לכיוונו בצעדים מדודים.

"א-אני בטוח, ה- CCTV רץ במחשב, אנחנו בתהליך השוואה עם מסד הנתונים, התוצאות יופיעו תוך רגע... הופ, הנה הם", הוא לחץ על הקובץ, המחשב ביקש מהם להמתין חמישים שניות. המפקד דפק על המחשב, "אין לי את כל היום, קדימה", ניכר היה שהמחשב בעצמו הבין את הרמז, ועד מהרה המסמך נפתח.

"זה הוא. וודאות של תשעים ושבע אחוז", האנליסט אומר ומתנשף תוך כדי.

"זה מספיק?", המפקד לא ממהר לחגוג.

"זה תוצאה די גבוהה, בדרך כלל הסריקות מתחת לתשעים".

"תעלו לי בקשר את היחידה".

הוא מיטיב את האוזנייה שלו ומתרחק למקום צדדי. הוא לוגם את שאריות הקפה ומניח את הכוס על שולחן מזדמן. "כן, זה אני", הוא אומר ללא הקדמות, "אני רוצה שתכתרו אותו ותביאו אותו לכאן במהירות האפשרית, אם צריך אזוק, אבל אני צריך אותו בהכרה מלאה", הוא מביט במסך המרכזי בו מופיעים שני שעונים, השעה המדויקת ושעון ספירה לאחור, "תזדרזו", הוא מצווה, "יופי, ידעתי שאפשר לסמוך עליכם", הוא מחייך לרגע ומיד מרצין.

"המפקד, יש לנו רחפן באוויר", הצעיר קורא בקול שוב, המפקד התקרב לכיסא שלו תוך שהוא אומר בקול קר ומחושב, "תעלה לי את התמונה למסך". עד מהרה נראה עין יושב על כורסא בביתו, הווילון הסגול שבביתו מעט הסתיר אותו והרחפן זז מעט הצידה כדי לספק תמונה טובה יותר.

"שאנן, פחחח", המפקד ירק לצד וכיסה את הרוק בנעלו, "ציפיתי ממך לקצת יותר", הוא מלמל לעצמו.

"המפקד, החוליה צריכה אישור לפעולה", אנליסט עם אוזניות ומיקרופון מחובר וטלפון נייד בידו עמד מולו עם אגלי זיעה מבצבצים.

"מאושר, מאושר מלפני שעה כבר, למה הם מחכים?".

"הוא אמר שהוא מאשר", האנליסט לוחש לנייד וחוזר למקומו.



"בני, כמה זמן אני צריך להמתין?", קול בס נשמע מפתח הדלת, והמפקד הרכין את ראשו באכזבה. הוא זיהה את הדובר מבלי להסתובב – ראש המחלקה.

"אני עובד על זה, אנחנו מביאים אותו לכאן בדקות הקרובות", הוא אמר והתחיל לגמגם תירוצים נוספים, והשתתק כשראה את מפקדו מסמן לו בידו לעצור.

"בני", עצם הפנייה אליו בשמו הפרטי הוכיחה על הכעס המבצבץ מהאדם השלו שמולו, ""עובדים על זה", "בדקות הקרובות"", הוא חיקה את קולו של בני, "זה לא מעניין אותי", הוא בז לו והתיישב בראש השולחן, "אתה יודע שהפעולה חייבת להסתיים לפני השקיעה".

"אני יודע", בני מלמל וכבש את פניו בקרקע.

"נו? אז למה אתה מחכה? למה אני מחכה? מי זה העי"ן הזה, בכלל? מה הוא קשור 'לעסק'?", טון דיבורו נהיה תקיף יותר.

"הוא... אתה יודע".

"לא, אני לא יודע".

"הוא העשירי למניין שלנו, אל תדאג אנחנו נספיק להתפלל מנחה לפני השקיעה".




וכמנהגו של הניק הדוויג היקר נצטט את הנוסח:
"עוד שתי שורות לא קשורות, בשביל אלה שמציצים תמיד לסוף".

אח! תמיד עובד.
בפרשת משפטים יש בה מקדושת חג ראש השנה כי משפטים זה גם דינים. (חידושי הרי"ם בפרשת בא)


האלשיך הקדוש, בפרשת השבוע, כותב שארבע אבות הנזיקין,
הם כנגד ארבעת הגלויות שעם ישראל גלה:
השור-כנגד גלות בבל.
הבור - כנגד גלות מדי.
מבעה - כנגד גלות יוון.
הבער - כנגד גלות אדום.
השל"ה הקדוש מבאר: שארבעת אבות הנזיקין, הם כנגד ארבעה
דינים, שעובר אדם לאחר מותו.
הדין ראשון - קוברים אותו - זורקים אותו לתוך הבור.
הדין השני - הוא עובר דינים, לגבי מה שהוא אכל, זה כנגד
המבעה. הדין השלישי - זה כנגד שור, זהו הנזק של שֶן...
קרן, זה מה ששור מזיק בקרניו... ורגל קרן שן – ראשי תיבות שקר.
בעולם האמת - דנים אותך על שקר.
הדין הרביעי, זו אש של גיהינום כנגד ההבער.
מבאר ה'יערות דבש' )חלק ב, דרוש ט"ז, עמוד שס"ב(. ארבע אבות
נזיקין: השור הבור המבעה וההבער, אלו ארבעת האבות
שהביאו את כל הצרות לעולם.
השור - חטא העגל.
הבור - חטא מכירת יוסף, שנזרק בתוך הבור.
המבעה - האכילה מעץ הדעת.
ההבער - הוצאת דיבה על ארץ ישראל, של המרגלים, שגרמה
לשריפת שתי בתי המקדש.


ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ו'חייב א'דם ה'ודיה ל'ד', ה'כל מ'ה ש'עושה י' פ'שוט ט'וב מ'אוד, הנה זה אשר תשים לפניהם, שכל יהודי שידע נאמנה שהכל לטובה, וכמו שזוהר הק' מבאר שהכל בענין הגלגול, א"כ הכל לטובה. והנה עבודתינו בזה העולם הוא לעבוןד בשמחה, המשפטים בגמטריא "כי בו ישמח לבנו" וזהו המשפטים אשר תשים לפניהם שהכל מה שאתה צריך לעבור כבר מוסכם למעלה, ולפני שבאת לעולם, ועלינו זה רק לעבוד את ד' עד שנגיע לסוף ימינו


הרב לוינשטיין באחד משיעוריו בליל שישי [תשעט]: בשם אחד המפרשים, בעל המצער את זוג' עובר על כל אלמנה לא תענון, כי היא נחשבת לאלמנה שאין לה למי ליפנות רק בתפילה.



רבי יהונתן אייבשיץ אומר, "אם כסף תלוה"? האם הכסף ילווה אותך כשאתה יוצא מהעולם הזה. "את העני עמך", רק את המעשים הטובים שתעשה תיקח איתך, את הצדקה שנתת בחייך לעני.



נעשה ונישמע: כשהולכים עם אמונת חכמים כפשוטו: נכנס חסיד אל רבו ושאל על טיפול מסוים, והורה לו רבו לטוס לחו'ל לכתובת מסוימת אל איש מקצוע מסוים, בבואו למקום אל איש המקצוע שאינו יהודי, נעשו בדיקות והודיע בעל המקצוע, "סיכוי קטן לעבור ניתוח כזה בשלום ואינני רוצה שירשם עלי כישלון, ולכן איני רוצה לנתח", הגיב לו החסיד: "אני מגיע בשליחות רב גדול מישראל ואני בטוח שהטיפול יצליח מתחילתו עד סופו וכעת רק נשארה לך הברירה האם ההצלחה תהיה על שימך או על שם חברך", בעל המקצוע ביקש כמה שעות לחשוב, וחזר והודיע שהוא מוכן, לאחר הניתוח יצא הרופא אל המלווה והגיב "אומנם היה ניתוח, אבל לא אני ניתחתי, אני הרגשתי שמישהו עזר לי פה בכל המהלך", חזר החסיד לארץ ונכנס אל רבו להתברך ושיתף אותו בדברי הרופא, ונענה: "יֳא יֳא" [בעיברית כן כן]. - בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה.


רמז לסיום השובבי"ם: ימי השובבים מתחילים באות ש' שמשמעותה 2 כניסות, וסיומה באות ם' שמשמעותה "אתה בִּפנים", אבל תמיד אפשר להתפלל ולבקש "והחזירינו בתשובה שלימה לפניך".


חינוך - זהירות: ראה הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך זי"ע שמשחקים בביתו עם ילד קטן, ומפחידים אותו כמו שמפחידים את הקטנים, העיר הגאון ושאל "מה עם לא תונו איש את עמיתו". ועוד: רבי אליהו דסלר זי"ע אמר בשיחתו, "כשילד משחק במשחק בְּנִיָיה, הרי הוא כקברניט, ואצלו הדמיון הוא כמציאות, והוסיף בשם רבי ישראל מסלנט זי"ע שהגוזל צעצוע מילד, הרי הוא כמטביע ספינות ומחריב בתי חרושת של מבוגר. ועוד: ה"לב שמחה" מגור זי"ע כששלח ילד ליקנות לו בחנות, בשובו אליו, לא ספר את העודף לידו כדי לא לביישו, ושלא יחשוב שלא מאמינים לו, וחלילה יִפַּגַע.


היה רופא שיניים מומחה שלא היו לו לקוחות והמרפאה היתה ריקה. הלך הרופא ליועץ להתייעץ איך לקדם את המרפאה ולקבל לקוחות. אמר לו: הראשון שמתקשר, תן לו תור בעוד שבועיים... השני בעוד שלושה.... תיצור תחושה שאתה "מלא".... אכן כך היה. תוך כמה חודשים באמת היה היומן מלא. לימים, היועץ עצמו נצרך לטיפול בשיניים. והתקשר לרופא לקבוע תור, אומר לו הרופא יש לי תור רק בעוד שבועיים... אומר לו היועץ, חבר, אל תשכח מי עשה אותך עסוק. אם לפעמים אנו חושבים אין לי זמן לתפילה במניין. אני עסוק. יש לי עסק, ילדים, סידורים דחופים וכו' אומר הקב"ה בני היקר אל תשכח מי עשה אותך עסוק.
שאלה שהגיעה בזמנה אל הגראי"ל שטינמן זי"ע האם ליתרום לספרי חפץ חיים שמירת הלשון או לניידת הצלה כאמבולנס וכדו', והשיב: "עדיף לספרים כי אם לא ידברו לשון הרע לא יצטרכו רכבים אלו.
(אזֵי חיים בלעוּנוּ=פוליטיקה.)

לקראת מגביות חודש אדר: דרגות בתרומות: 1. זה"ב זה הנותן בריא, 2. כס"ף כשיש סכנה פותח/פודה, 3. נחֹש"ת נתינת חולה שאמר תנו.


ונשמרתם: ראוי להיזהר לא להתעטש לתוך כפות הידיים אלא רק לתוך טישו או מגבת וכדו', (או בדיעבד לשים את המרפק של היד רק אם יש עליו לבוש).


אל תחשוש לעזור ולתרום מעצמך ומהונך למוסדות תורה וחסד, כי אינך מחסיר מעצמך מאומה, אדרבה, כל שקל שאתה מוציא לצורך קדושה, הינך חוסך מעצמך הוצאה זהה לדברים אחרים חברי משמעות כדו"חות ובעיות אחרות, כי מה שנגזר שיצא ממך, יצא בכל מצב. רק נשכיל להשקיעו כראוי!.

(התבקשתי לא לצרף סיפורים ארוכים)

נביא כאן זיכרון להולכים:

מביט ומאזין מקשיב ומבין - אומר ועושה

וקנה לך חבר - טו"ב שנים לזכרו של חבר אב ומחנך

ר' יצחק יוסקוביץ ז"ל

שנים טובות חלפו עלי בהיותי תלמיד בישיבות חידושי הרי"ם בתל אביב, חז"ל אומרים גזירה על המת שישתכח מהלב אבל צדיקים במיתתם קרואים חיים וכזה גם ידידי ר' יצחק יוסקוביץ ז"ל שיום פטירתו הוא כ"ג שבט, זכיתי לילמוד בשנות נעורי במוסדות התורה וליקנות בהם ידיעות תורניות רבות ויחד עימם ידיעות חברה רבות, ידיעות חברה הם בעיקר לחיות עם האחר עם דעתו השונה משלי ולהשוות את עצמי אליו ולהסכים לדעתו ולחיות עימו ולבצע עימו את תוכנייותיו למרות שהם לא כדעותי, בנביא במשפט שלמה המלך זי"ע מלמד אותנו מהי שמיעה ומהי השתתפות בהקשבה, להראות לשני דיברת ושמעתי ואני איתך בכך שאני מראה לך שאני חוזר על דבריך, ואתה מסכים שאכן שמעתי נכון והקשבתי טוב, "וככתוב שם "זו אומרת וזו אומרת" ורק אח"כ מגיע פסק הדין לקראת ביצוע, וכיום בשיחות והרצאות נותנים דגש על חזרתו של שלמה המלך המראה על הקשבתו והשתתפותו המלאה עם מה שאמרו לו, ואת אלו -שמיעה והקשבה- למדתי בישיבה הנ"ל מידידי הטוב ר' יצחק ז"ל שתמיד ידע להשוות עצמו לאחר ולהסכים לדעותיו - גם ובפרט כשהיו שונים מדעתו, במשך השנים לא זכוּר לי אפי' פעם אחת ששמעתי ממנו דחיה או ביקורת כלשהי ואם היה צורך דחוף באיזושהי ביקורת היו לפניה ואחריה מחמאות לרוב, וגם כשהיה מדובר בשעות שבשבילו לא היו נוחות אבל המשפט המוכר לי ביותר הוא "יֳא אִיך הֶעְרֶעְן", הוא זכר כל הזמן שאני תושב חו"ל ולא כ"כ מסתדר עם השפה העברית, ואצלו תמיד קיבלתי וחשתי באוזן קשבת, והשנים שכבר עברו ועוד לא נסגרו האוזניים שעד היום שומעות "יא איך הערען", כשאני מדליק נר או לומד משנה או עושה מעשה לע"נ אני חש את ר' יצחק אומר לי "יא איך הערען" מילים שליוו אותי בשנים אלו ועדיין מלוות אותי. (במלאות שנה ו)במלאות 5 שנים לפטירתו זכינו יחד עם חבר נוסף להעלות זכרונות בבמה מכובדת "המודיע" וידידֵי שהיו בתקופה זו בישראל כדי ליפקוד את קיברו של ר' יצחק היו נרגשים לראות את הנכתב לע"נ תחת הכותרת "כל זמן שהנר דולק", ובשובו לחו"ל הביאו עימם העתק ויחד הודינו ל-ה'. המושג "איך הערען" [-אני שומע] היה בסדר יומו של ר' יצחק השמיעה וההקשבה שהם יחד נתינת תשומת לב לעומד מול או למקשיב מעברו השני של הקו, למבקש את גובה העיניים, למצפה לקשר המיוחל, לתחושה שיש מישהו עימי בדיבור וברגש, ששומע ומקשיב וגם חי אותי, ואצל ר' יצחק שהיה גם אדם של "תכלית" היה מתרגם את הדברים למעשה והיו הדברים בצד המעשה טל תחיה לכל נפש באשר היא, ערב חג הפסח בֶשנה שבין תש"נ לתשנ"ה איחרתי את מועד הזמנת מקום בטיסה מוקדמת לחו"ל, וכהרגלי לגשת לאנשים מעשיים ניגשתי לר' יצחק ולא הסתפק בתגובת "שמעתי", אלא מיד בהגיבו "אני שומע" הרים טלפונים ועשה את השתדלותו למעני ועוד באותו יום קיבלתי אישור לטיסה בתאריך שקיויתי לטוס בו, בעוד שורות אלו נכתבות מצאתי דף שנכתב בזמן השבעה ובו מעשה טוב ועם כל הכוחות הנדרשים בו שנעשה ע"י ר' יצחק ואחותו [מ ז] ע"ה, היה זה בשבת שבה היתה בישיבה שבת חופשה, ואני ניסיתי להתארח אצל חבר קרוב משפחה וביום חמישי בערב בשעה מאוחרת נודע לי שיש לי בית לאירוח אבל לא עם סעודות כי המארח מוזמן לשמחה משפחתית, בשיחת טלפון אחת לר' יצחק אירגן לי את סעודות השבת וביקש כתובת, ולמחרת ר' יצחק ואחותו מופיעים אצלי בצהרים עם כל ה4 סעודות וכל הנדרש לכל סעודה, ככה זה כשמדובר ב2 לבבות כשכל מעשיהם למען הזולת, הם עם כל האחריות למען להשיג את הסיפוק הנדרש למבקש. באחד הימים נשלחתי ע"י בחור שביקש עזרה ולא מצא אוזן קשבת והשׂחתי את הדברים באוזני ר' יצחק, אני דיברתי אולי 2 דקות ור' יצחק נכנס לפעילות שארכה כמעט שבוע ורק כעבור שבוע ביקש שאברר אצל הבחור על תחושתו, לפליאתי למה הוא לא ניגש בעצמו, והשיב לי "בשביל התחושה הטובה שלא יחוש נבוך וגם שהוא שלח אותך ועדיף שיהיה לך עוד חלק בזה", ואני הרגשתי "מתן בסתר כפשוטו". היה יום מסוים שבו נודע לבחור בישיבה שהמצב במשפחתו משתנה (בזמנינו אז זה לא היה נפוץ כמו היום...) ונודע לר' יצחק על המצב והוא בכל יום מיוזמתו האיר פנים לבחור והתעניין בשלומו, [דבר שגם פורסם בהלווייתו בישיבת חידושי הרי"מ ע"י הרב מאיר פלקסר שר' יצחק היה עושה בגשמיות את תפקיד הצוות הרוחני.] והביא עמו מיני מזונות וכדו' להשיב את נפשו הכואבת, וכאשר נודע תוצאות המצב המשיך ר' יצחק ביתר שאת להחזיק את הבחור, ורק לאחר נישואי הבחור פרסם את הדבר בבואו לישיבה להודות לר' יצחק. [המילים "יֳא איך הערען" נשמעות מפי אנשים רבים אבל לא תמיד השמיעה היא טבעית ואמיתית, פעמים רבות השמיעה היא רק שהאוזניים אצל המשמיע אבל השומע אינו עימו כלל,] בימי השבעה סיפרתי סיפור זה כי הייתי בארץ [ודחיתי את טיסתי לחו"ל עד אחרי השבעה כי הרגשתי צורך לעלות לקיברו כי הוא היה לי כאב טבעי] וקיבלתי תגובה מיידית, אברך שישב באותו זמן שיתף אותי בסיפורו האישי ביושבו ליד הבנים, הייתה לי פעם התראה קצרה מהצבא ולא קיבלו שום בקשת חנינה, ניגשתי לר' יצחק כי אמרו לי שיש לו יחסים טובים עם אחד מהבכירים, יצחק קיבלני כהרגלו במאור פנים ומיד בסיום דברי הרים טלפונים ודיבר כשאני שומע את כל השיחות, ולא עברו 10 דקות ומגיע פקס עם אישור חנינה להביא דיחוי במועד מסוים, וכמובן שלהפתעתי לא היה גבול בראותי ביום הנסיעה את ידידי ר' יצחק נוסע עימי באוטובוס לכיוון בני ברק ומשם לתל השומר לראות מקרוב שהכל מסודר, וזאת חוויתי על בשרי את התחושה בעזרתו ונתינת הרגשה של "בן יחיד", וידוע בחז"ל כל מי שיש לו חן בידוע שהוא ירא שמים, ויצחק היה עושה הכל עם חן ובזהירות עם יראת שמים, וכמו שאנו בטוחים ומאמינים ששומעים אותנו בתפילה כן אנו צריכים במצב של "הדבק במידותיו" לשמוע ולהקשיב היטב ולתת תחושת שותפות גם במעשים טובים לע"נ ר' יצחק בן ר' ישראל ז"ל. דורשי רשימות מצאו 4 משפטים ולהם אותם מס' אותיות זהה, יצחק יוסקוביץ בן ישראל - כ"ג שבט תשפה שמיעה ועשִיָה - מביט ומאזין מקשיב מבין - רבי יצחק ז"ל יֳא איך הערען. ואלו היו כל מהותו כל חייו, ו4 המילים העוצמתיות הם "מביט ומאזין מקשיב ומבין - תחושת שותפות - והן מעידות על 4 המילים המעשיות
"אומר ועושה מדבר ומקיים" - תחושת וילכו שניהם יחדיו. ת.נ.צ.ב.ה.

ספירת העומר

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

אתגר AI

תספרו 50... תזכורת • אתגר 252

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק צה

א לְכוּ נְרַנְּנָה לַיי נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ:ב נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ:ג כִּי אֵל גָּדוֹל יי וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים:ד אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ:ה אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ:ו בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יי עֹשֵׂנוּ:ז כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ:ח אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר:ט אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי:י אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי:יא אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי:
נקרא  7  פעמים

לוח מודעות

למעלה