הנושאים החמים
זה היה באישון לילה סגרירי וקר. לרגע היה נדמה לי שאני היחידי שצועד בשביל הכורכר המאובק, אך כעבור כמה רגעים שמעתי רחשים מוזרים ושקטים, והבנתי שמישהו או משהו נמצא בסביבה.
מקור התאורה היחידי שהיה לי הוא הפנס שבפלאפון שלי, ואור הירח שהפציע מבין העננים. מלבד זאת נאסר עלי להביא חפצים נוספים.
התקדמתי בשתיקה אל עבר קצה השביל, הבניין הנטוש והחשוך נראה באופק. "אחחח", רטנתי לעצמי וכבר דמיינתי את הרגע בו אשב על כיסא נוח ואנוח מההליכה המאומצת הזו. כעבור כשתי דקות של הליכה מהירה עמדתי בשער המבנה. שער ברזל חלוד חסר עיטורים וסממנים.
דפקתי עשר פעמים ברציפות ולאחריהם עוד שלוש פעמים. כלום לא קרה. פתאום השער החל לחרוק ולזוז באיטיות גמלונית לצד השמאלי שלי, ונגלה לעיניי מסדרון מוזנח ומאובק. בפתח עמד אדם גברתן עם מעיל שחור ומסכה שחורה, בידו אחז מגנומטר. הוא הביט לעברי, כאילו חיכה שאומר משהו. "אה, נכון", מלמלתי ונתתי לו לסרוק את גופי ולחפש מה שיחשוב שיש לי כבר להביא. המכשיר התעורר לחיים וזמזם כשהגיע לכיס מכנסיי וגילה שם את הפלאפון שלי. המאבטח שלח את ידו לשם והוציא את המכשיר.
"אתה זוכר שלפי ההוראות המכשיר צריך להיות כבוי או לכל הפחות על מצב טיסה?", הוא שאל-נזף.
"כן", נענעתי בראשי, "אבל הדרך לפה הייתה חשוכה ממש, הייתי צריך איכשהו להאיר לעצמי את הדרך", נימקתי כנפגע. "למה אתם ממוקמים בסוף העולם? לא יכולתם לפחות לשים נרות בצד הדרך, לחלק עששיות?", הוספתי לאחר שתיקה קרירה מכיוון הגברתן.
"דלת שנייה משמאל", הוא אמר לבסוף ושחרר אותי אל חמשת המטרים שלפניי. צעדתי ופתחתי את הדלת המיועדת וגרם מדרגות נגלה לפניי. ירדתי במדרגות, שהיו נראות כאילו תחילתם בשמיים וסופם בארץ, ולבסוף נתקלתי בדלת עץ כהה וספסל מתכת אפור. התיישבתי על הספסל בשתיקה. אין לי כח להסתבך בעוד צרות.
הדלת נפתחה כעבור רגעים בודדים ושני אנשים לבושים בשחור עמדו בפתח. פניהם היו מכוסות במסכות השחורות והם אחזו עטים בידיהם. ליתר דיוק, הם סובבו והתעסקו עם העטים בעצבנות, דבר שלא ניבא לי טובות.
"מה הסיסמה?", שאל הימני.
"אני?", גמגמתי, "אהמ... הא לחמא עניא", אמרתי לבסוף. "כל דיכפין יתא ויבוא", השיב לי השמאלי והם הזמינו אותי להיכנס פנימה.
"מה עם האוכל?", שאלתי כשהם הושיבו אותי על כיסא מתכת מול שולחן ריק ומלבני. "אני לא אכלתי כל היום, אני גווע ברעב".
"שקט", צעק עלי השמאלי, "עכשיו אנחנו שואלים את השאלות, אתה עונה תשובות, ברור?". הוא הביט בי במבט מזרה אימה והתיישב באחד משני הכיסאות שמלפנים.
"בני, תירגע", קרא הימני והתיישב אף הוא, "אמרתי לך כבר שלא צריך להתחיל כל דבר בעצבים".
"תודה מאיר", קרא בני בציניות, "אני מסתדר. זה התפקיד שלי. אתה החוקר הטוב, ואני החוקר ה...", הוא נעצר, "אני החוקר היותר קשוח".
"בסדר, בסדר", מאיר מלמל והביט עליי.
"אז אתה יוסף יצחק, נכון?".
"כן, זה אני", אמרתי בקול שקט וחלוש. 'על מי נפלתי...', חשבתי בשקט. 'העיקר במקווה הוא אמר שזה יהיה אחלה מקום... ואני האמנתי לו...'.
"תוציא בבקשה את הפלאפון שלך", בני ביקש בטון יותר רגוע, ואני מיהרתי לציית. הוא לקח את המכשיר, הביט בו מכל הכיוונים ואז החל לפרק אותו.
"בעדינות", מיהרתי לומר, והוא רק הביט עלי בזוג עיניים בוחנות ושב להתעסק במכשיר באותה עוצמה בה פתח אותו. הוא הוציא את הבטרייה ממנו, ואז הניח אותו בקופסת מתכת ירוקה, לאחר מכן נעל אותה והושיט לי מפתח. "כשתצא מכאן, תציג את המפתח ותקבל את המכשיר".
הנהנתי בשקט ובלעתי את רוקי.
"אז, יוסף יצחק, אתה קראת את ההוראות ששלחנו לך?".
"כן", הנהנתי.
"ובדקת היטב שלא עוקבים אחריך?".
"כן". כבר עמדתי לפצות את פי ולספר על הרחשים החשודים ששמעתי בחדר, אך קול פנימי לחש לי לא להרגיז את הדוב.
"אני מקווה שאתה זוכר מה העונש למי שמפר את הכללים, או "שוכח" אותם בטעות?", בני חייך חיוך שטני ורכן לעברי.
אני הנהנתי בשתיקה, מתחיל להצטער שהגעתי לכאן.
"אתה לא רוצה שנבוא לביקור בית אצלך, ואולי נזמן את הקרובים שלך ונספר להם כמה דברים, נכון?".
"רשעים. הם יודעים הכל עליי. יש להם מאגרי מידע עצומים והמון סוכנים חשאיים. לא פלא שהארגון הזה קיים כבר שלושים שנה. מח"ש", גלגלתי את המילה הזו במחשבתי, "איזה מן שם הם בחרו לעצמם?".
"טוב, מבחינתנו אתה יכול להמשיך הלאה, יוסף", הבטתי על שניהם.
"מעולה", אמרתי.
"כן, מעולה", בני בעיקר דיבר. "אבל בשביל זה אנחנו צריכים את הכרטיס שלך, את השם של מי שסיפר לך עלינו, וכמובן את הכסף".
נאנחתי ושלפתי מכיס חליפתי מעטפה שמנה וגדושה בשטרות תכולים. וזו עוד הלוואה שלקחתי מהשוק האפור. אח. אני שונא את העולמות התחתונים האלו, אתה לוקח הלוואה היום ופושטים לך את העור ואת הבגדים מחר.
"צבי קליימן המליץ לי עליכם במקווה, הוא אמר שאתם היחידים שנותנים שירותים כאלו בימים כאלו".
"כן, כן, זה נכון", מאיר הסכים, "אצלנו במחתרת דואגים להכל מהמסד ועד הטפחות".
"אבל בשביל זה אנחנו צריכים לפקח שהתנאים שלנו יאכפו, כדי שהארגון הזה יוכל להתקיים ולבסס את עצמו גם בשנים הבאות", אמר בני, "כרטיס?".
הושטתי לו את הכרטיס שהייתי צריך להדפיס במיוחד, "מח"ש" נכתב עליו באותיות שחורות סתמיות. מאיר שלף מדבקת-צמיד בצבע סגול וענד לי על הזרוע.
"אתה יכול להיכנס", הם אמרו, ואז הפתיעו אותי כשהמראה שעל הקיר הייתה בעצם מעבר סודי.
נכנסתי בו ונגלה לעיניי אולם ענק ושוקק חיים, רוב הקהילה הייתה פה. אנשים שבחיים לא האמנתי שהם עושים דברים כאלו בבית. אפילו הרב היה כאן, אוכל בראש השולחן ותוך כדי מספר ווארטים.
"יוסף יצחק", שמעתי את שמי ואיתרתי את קליימן, "איזה יופי שבאת". הענקתי לו חיבוק ידידותי והוא הניח יד על כתפי והחל לערוך לי סיור משל הוא הברון רוטשילד. הוא החל לספר לי על ההיסטוריה של הבניין ("הם התייעצו עם המהנדס שבנה את 'הבור' בקרייה ואת הכור בדימונה"), תהליך ההקמה החשאי ("מח"ש זה בעצם ראשי תיבות "מחתרת חמץ שופע""), חברת האבטחה שברגעים אלו עומדת על המשמר ("יש להם ציוד שבנתב"ג אין"), ועל הדינמיקות הקטנות שמתרחשות בכל רגע נתון.
"המרוקאים, לדוגמא, נמצאים באגף ההוא".
"יש לזה סיבה?", שאלתי.
"כן", צבי אוהב להסביר ולחלוק מהידע הרחב שלו, "לפני כמה שנים היו איתם וויכוחים איומים, נוצר משבר ממש חמור, עד שהנהלת המחתרת החליטה להקצות להם שטח משלהם".
"אה, אני מבין".
"אבל טכנית אתה יכול לגשת אליהם, זה לא שצריך להוסיף כסף או משהו כזה".
"אגב כסף", אמרתי, "למה הייתי צריך לשלם אלף שקלים דמי כניסה? באירועים אני לא משלם סכומים כאלו".
"זה כי אתה חדש פה", צבי אמר לי וגרר אותי למניין שלנו, "אני ממליץ לך לעשות מנוי שנתי, זה יוזיל לך את העלויות וייתן לך הנחות חבר מועדון".
"זה באמת משתלם?".
"ברור, הם כל פעם מפתיעים אותך. זה גם האינטרס שלהם שיהיה להם כמה שיותר מנויים". צבי ממש הושיב אותי על כיסא מרופד ליד שולחן עגול מלא במאכלים ומגדנות כסעודת שלמה בשעתה. "אבל בא תאכל קצת, אתה נראה כאילו יתקוף אותך בולמוס בכל רגע".
"לא רחוק מהמציאות", אמרתי והתחלתי עם מנת פתיחה.
"שם יש עמדות לנטילת ידיים, שירותים, וקפטריה", צבי הצביע על המקומות השונים, "בנוסף אם אתה לוחץ על הכפתור הזה, מגיע דייל או מלצר שניתן לבקש ממנו תוספות אישיות".
התחלתי לאכול, לשם שמיים כמובן, שיהיה כח לעזור בניקיונות לפסח ובסיומי מסכתות. צבי ממש דאג לכל מחסורי. פגשתי גם כמה רעים וטובים וניהלנו שיחות עמוקות. המוזיקה ברקע הייתה מרגיעה ומשרה אווירה נינוחה, מעין קריאת תיגר ותזכורת אומללה לימי ספיר העומר שיתחילו בעוד ימים אחדים.
"סועדים יקרים, שימו לב, כל מי שעונד צמיד סגול מתבקש להתחיל לברך ברכת המזון ולהתכונן ליציאה, זמן הביקור שלכם תם. שאר חברי המועדון יכולים להמשיך כרגיל, אין לכם הגבלת זמן".
צבי הביט עלי במבט של 'אתה רואה?' או 'אתה מבין על מה דיברתי?'. הבנתי שהטוב הגיע לסיומו, והתחלתי לברך ברכת המזון, היה גם זימון ב"ה.
"יוסף יצחק, שמחנו ממש לראות אותך. אני מקווה לראות אותך כאן יותר".
"גם אני, בעז"ה".
"זוהי קריאה אחרונה לבעלי צמידים בצבע סגול, זמנכם תם", נשמע קול הקריין מהדהד מהרמקולים הקבועים בתקרה ובקירות, "שאר חברי המועדון ובלי צמידים בצבע צהוב יכולים להמשיך לסעוד כרגיל". לאחר מכן ההודעה תורגמה לאידיש ולאנגלית לפני שהנעימות השקטות שבו להתנגן.
עברתי לאולם ההמתנה שמחוץ לאולם הסועדים. נציג צעיר עם אוזנייה וחבילת דפים בידו ניגש אלי עם חיוך חלקלק. "כבר נכנסת לאגפי הניקיונות?", שאל.
"לא", עניתי, "אני חדש כאן, זו פעם ראשונה שלי פה".
"אה, מה אתה אומר?".
"כן".
"אכפת לך לדרג אותנו?", הוא דחף לידיי דף לבן ועט, ומילאתי את הסקר בזריזות. השעה מתאחרת.
"מעולה", הוא היה נראה מבסוט, "תוכל להראות לי את המפתח שלך?".
הצגתי לו את המפתח, והוא הביט בו בקצרה. "מפתח 14, תיכנס לחדר 14, תתקלח ותשאיר את הבגדים שלך במכונה, הם יעברו כביסה זריזה וייבוש מהיר במיוחד. תוך פחות מרבע שעה תוכל להתקדם הלאה".
התכוונתי לשאול אותו מיד למה הוא התכוון, אך הלה כבר נעלם, והבנתי שעליי לציית לחוקי המקום וניגשתי לתא מספר 14. לאחר מקלחת חמה, ולבישת בגדיי המגוהצים ומדיפי ניחוח מרכך הכביסה ראיתי את הצעיר מחוץ לתא, ממתין לי. הוא גרר אותי לחדרון קטן והחל לירות לעברי משפטים שונים.
"אם מישהו שואל, אתה בסך הכל הלכת למכולת כדי לקנות מגבונים".
"כן"
"אם הוא מברר למה לקח לך כל כך הרבה זמן, אתה אומר שהיו תורים ארוכים במיוחד, כיאה לימים שלפני חג הפסח, ושהמתנת עד שהעובדים יביאו את המגבונים מהמשאית שבדיוק הגיעה לפרוק סחורה".
"כן".
הצעיר הציג לי תמונה שלו במדי עובד. "זה שמואלי, הוא העובד שהביא לך אישית את המגבונים והוא זה ששאלת אותו מה מתקדם עם הבאת הסחורה, כי אתה ממהר לחזור לבית".
"תגיד, זה באמת נחוץ כל ההמצאות האלו?", תהיתי בקול.
"נחוץ? אתה שואל ברצינות?", הוא נראה מבודח.
"כן?".
"ברור שזה נחוץ", הוא דפק בידו על השולחן, "אצלנו במח"ש נותנים את סיפור הכיסוי האמין ביותר. אתה הרי לא רוצה שיגלו אצלך בבית שאכלת חמץ במקום לעזור בניקיונות לפסח, נכון?".
"אהממ... כן, זה נכון". נזכרתי איך בתחילת הערב גוועתי מרעב. שהרי את מאכלי פסח ואת המצות אסור עדיין לאכול, אך בשל הניקיונות גם חמץ אסור לאכול, כי אני רוצה להישאר חי בביתי, אז אני בלית ברירה צם, ומחפש באובססיביות סעודות מצווה ובריתות מילה.
"אז תשנן היטב את הפרטים שלך, קח את דלי המגבונים הזה, ולך תעשה חיל".
"וואו. אוקי. תודה. אני לא יודע איך להודות לך על כל העזרה הזו", הודיתי באמת וניסיתי לסיים את השיחה בטוב.
"שטויות", הוא ביטל את דבריי בהינף יד לכיוון הצמיד שלי, "זו הייתה רק הדגמה של שירותי ה-VIP שלנו".
"מה?".
"כן, אם תבחר להצטרף למועדון שלנו תקבל הנחות על 'חבילת 'צאתך לשלום' ועל חבילת 'לשנה הבאה בירושלים' בכל חודש".
"אוהב כסף לא ישבע כסף".
"אני אשקול את זה", השבתי לבסוף.
כעבור שעתיים, בבית, במרפסת יכולתי לשחרר אנחת רווחה. זה מאחוריי. אולי באמת כדאי לי לעשות מנוי למועדון חברים שם... פתאום אני שומע את מנחם בוקרמן, מהדירה מתחתיי. אני לא נוהג לצוטט לשיחות בדרך כלל, אך הפעם זה מעניין:
"איפה היית?", הוא נשמע עייף כששאל את אשתו, "אני ניקיתי כאן כמה שעות רצופות...".
"אל תשאל", היא השיבה לו, "המתנתי בסופר למשלוח מגבונים שהיה אמור להגיע. היו תורים ארוכים, משאית, סיפור ארוך...".
(כל הזכויות שמורות)
מקור התאורה היחידי שהיה לי הוא הפנס שבפלאפון שלי, ואור הירח שהפציע מבין העננים. מלבד זאת נאסר עלי להביא חפצים נוספים.
התקדמתי בשתיקה אל עבר קצה השביל, הבניין הנטוש והחשוך נראה באופק. "אחחח", רטנתי לעצמי וכבר דמיינתי את הרגע בו אשב על כיסא נוח ואנוח מההליכה המאומצת הזו. כעבור כשתי דקות של הליכה מהירה עמדתי בשער המבנה. שער ברזל חלוד חסר עיטורים וסממנים.
דפקתי עשר פעמים ברציפות ולאחריהם עוד שלוש פעמים. כלום לא קרה. פתאום השער החל לחרוק ולזוז באיטיות גמלונית לצד השמאלי שלי, ונגלה לעיניי מסדרון מוזנח ומאובק. בפתח עמד אדם גברתן עם מעיל שחור ומסכה שחורה, בידו אחז מגנומטר. הוא הביט לעברי, כאילו חיכה שאומר משהו. "אה, נכון", מלמלתי ונתתי לו לסרוק את גופי ולחפש מה שיחשוב שיש לי כבר להביא. המכשיר התעורר לחיים וזמזם כשהגיע לכיס מכנסיי וגילה שם את הפלאפון שלי. המאבטח שלח את ידו לשם והוציא את המכשיר.
"אתה זוכר שלפי ההוראות המכשיר צריך להיות כבוי או לכל הפחות על מצב טיסה?", הוא שאל-נזף.
"כן", נענעתי בראשי, "אבל הדרך לפה הייתה חשוכה ממש, הייתי צריך איכשהו להאיר לעצמי את הדרך", נימקתי כנפגע. "למה אתם ממוקמים בסוף העולם? לא יכולתם לפחות לשים נרות בצד הדרך, לחלק עששיות?", הוספתי לאחר שתיקה קרירה מכיוון הגברתן.
"דלת שנייה משמאל", הוא אמר לבסוף ושחרר אותי אל חמשת המטרים שלפניי. צעדתי ופתחתי את הדלת המיועדת וגרם מדרגות נגלה לפניי. ירדתי במדרגות, שהיו נראות כאילו תחילתם בשמיים וסופם בארץ, ולבסוף נתקלתי בדלת עץ כהה וספסל מתכת אפור. התיישבתי על הספסל בשתיקה. אין לי כח להסתבך בעוד צרות.
הדלת נפתחה כעבור רגעים בודדים ושני אנשים לבושים בשחור עמדו בפתח. פניהם היו מכוסות במסכות השחורות והם אחזו עטים בידיהם. ליתר דיוק, הם סובבו והתעסקו עם העטים בעצבנות, דבר שלא ניבא לי טובות.
"מה הסיסמה?", שאל הימני.
"אני?", גמגמתי, "אהמ... הא לחמא עניא", אמרתי לבסוף. "כל דיכפין יתא ויבוא", השיב לי השמאלי והם הזמינו אותי להיכנס פנימה.
"מה עם האוכל?", שאלתי כשהם הושיבו אותי על כיסא מתכת מול שולחן ריק ומלבני. "אני לא אכלתי כל היום, אני גווע ברעב".
"שקט", צעק עלי השמאלי, "עכשיו אנחנו שואלים את השאלות, אתה עונה תשובות, ברור?". הוא הביט בי במבט מזרה אימה והתיישב באחד משני הכיסאות שמלפנים.
"בני, תירגע", קרא הימני והתיישב אף הוא, "אמרתי לך כבר שלא צריך להתחיל כל דבר בעצבים".
"תודה מאיר", קרא בני בציניות, "אני מסתדר. זה התפקיד שלי. אתה החוקר הטוב, ואני החוקר ה...", הוא נעצר, "אני החוקר היותר קשוח".
"בסדר, בסדר", מאיר מלמל והביט עליי.
"אז אתה יוסף יצחק, נכון?".
"כן, זה אני", אמרתי בקול שקט וחלוש. 'על מי נפלתי...', חשבתי בשקט. 'העיקר במקווה הוא אמר שזה יהיה אחלה מקום... ואני האמנתי לו...'.
"תוציא בבקשה את הפלאפון שלך", בני ביקש בטון יותר רגוע, ואני מיהרתי לציית. הוא לקח את המכשיר, הביט בו מכל הכיוונים ואז החל לפרק אותו.
"בעדינות", מיהרתי לומר, והוא רק הביט עלי בזוג עיניים בוחנות ושב להתעסק במכשיר באותה עוצמה בה פתח אותו. הוא הוציא את הבטרייה ממנו, ואז הניח אותו בקופסת מתכת ירוקה, לאחר מכן נעל אותה והושיט לי מפתח. "כשתצא מכאן, תציג את המפתח ותקבל את המכשיר".
הנהנתי בשקט ובלעתי את רוקי.
"אז, יוסף יצחק, אתה קראת את ההוראות ששלחנו לך?".
"כן", הנהנתי.
"ובדקת היטב שלא עוקבים אחריך?".
"כן". כבר עמדתי לפצות את פי ולספר על הרחשים החשודים ששמעתי בחדר, אך קול פנימי לחש לי לא להרגיז את הדוב.
"אני מקווה שאתה זוכר מה העונש למי שמפר את הכללים, או "שוכח" אותם בטעות?", בני חייך חיוך שטני ורכן לעברי.
אני הנהנתי בשתיקה, מתחיל להצטער שהגעתי לכאן.
"אתה לא רוצה שנבוא לביקור בית אצלך, ואולי נזמן את הקרובים שלך ונספר להם כמה דברים, נכון?".
"רשעים. הם יודעים הכל עליי. יש להם מאגרי מידע עצומים והמון סוכנים חשאיים. לא פלא שהארגון הזה קיים כבר שלושים שנה. מח"ש", גלגלתי את המילה הזו במחשבתי, "איזה מן שם הם בחרו לעצמם?".
"טוב, מבחינתנו אתה יכול להמשיך הלאה, יוסף", הבטתי על שניהם.
"מעולה", אמרתי.
"כן, מעולה", בני בעיקר דיבר. "אבל בשביל זה אנחנו צריכים את הכרטיס שלך, את השם של מי שסיפר לך עלינו, וכמובן את הכסף".
נאנחתי ושלפתי מכיס חליפתי מעטפה שמנה וגדושה בשטרות תכולים. וזו עוד הלוואה שלקחתי מהשוק האפור. אח. אני שונא את העולמות התחתונים האלו, אתה לוקח הלוואה היום ופושטים לך את העור ואת הבגדים מחר.
"צבי קליימן המליץ לי עליכם במקווה, הוא אמר שאתם היחידים שנותנים שירותים כאלו בימים כאלו".
"כן, כן, זה נכון", מאיר הסכים, "אצלנו במחתרת דואגים להכל מהמסד ועד הטפחות".
"אבל בשביל זה אנחנו צריכים לפקח שהתנאים שלנו יאכפו, כדי שהארגון הזה יוכל להתקיים ולבסס את עצמו גם בשנים הבאות", אמר בני, "כרטיס?".
הושטתי לו את הכרטיס שהייתי צריך להדפיס במיוחד, "מח"ש" נכתב עליו באותיות שחורות סתמיות. מאיר שלף מדבקת-צמיד בצבע סגול וענד לי על הזרוע.
"אתה יכול להיכנס", הם אמרו, ואז הפתיעו אותי כשהמראה שעל הקיר הייתה בעצם מעבר סודי.
נכנסתי בו ונגלה לעיניי אולם ענק ושוקק חיים, רוב הקהילה הייתה פה. אנשים שבחיים לא האמנתי שהם עושים דברים כאלו בבית. אפילו הרב היה כאן, אוכל בראש השולחן ותוך כדי מספר ווארטים.
"יוסף יצחק", שמעתי את שמי ואיתרתי את קליימן, "איזה יופי שבאת". הענקתי לו חיבוק ידידותי והוא הניח יד על כתפי והחל לערוך לי סיור משל הוא הברון רוטשילד. הוא החל לספר לי על ההיסטוריה של הבניין ("הם התייעצו עם המהנדס שבנה את 'הבור' בקרייה ואת הכור בדימונה"), תהליך ההקמה החשאי ("מח"ש זה בעצם ראשי תיבות "מחתרת חמץ שופע""), חברת האבטחה שברגעים אלו עומדת על המשמר ("יש להם ציוד שבנתב"ג אין"), ועל הדינמיקות הקטנות שמתרחשות בכל רגע נתון.
"המרוקאים, לדוגמא, נמצאים באגף ההוא".
"יש לזה סיבה?", שאלתי.
"כן", צבי אוהב להסביר ולחלוק מהידע הרחב שלו, "לפני כמה שנים היו איתם וויכוחים איומים, נוצר משבר ממש חמור, עד שהנהלת המחתרת החליטה להקצות להם שטח משלהם".
"אה, אני מבין".
"אבל טכנית אתה יכול לגשת אליהם, זה לא שצריך להוסיף כסף או משהו כזה".
"אגב כסף", אמרתי, "למה הייתי צריך לשלם אלף שקלים דמי כניסה? באירועים אני לא משלם סכומים כאלו".
"זה כי אתה חדש פה", צבי אמר לי וגרר אותי למניין שלנו, "אני ממליץ לך לעשות מנוי שנתי, זה יוזיל לך את העלויות וייתן לך הנחות חבר מועדון".
"זה באמת משתלם?".
"ברור, הם כל פעם מפתיעים אותך. זה גם האינטרס שלהם שיהיה להם כמה שיותר מנויים". צבי ממש הושיב אותי על כיסא מרופד ליד שולחן עגול מלא במאכלים ומגדנות כסעודת שלמה בשעתה. "אבל בא תאכל קצת, אתה נראה כאילו יתקוף אותך בולמוס בכל רגע".
"לא רחוק מהמציאות", אמרתי והתחלתי עם מנת פתיחה.
"שם יש עמדות לנטילת ידיים, שירותים, וקפטריה", צבי הצביע על המקומות השונים, "בנוסף אם אתה לוחץ על הכפתור הזה, מגיע דייל או מלצר שניתן לבקש ממנו תוספות אישיות".
התחלתי לאכול, לשם שמיים כמובן, שיהיה כח לעזור בניקיונות לפסח ובסיומי מסכתות. צבי ממש דאג לכל מחסורי. פגשתי גם כמה רעים וטובים וניהלנו שיחות עמוקות. המוזיקה ברקע הייתה מרגיעה ומשרה אווירה נינוחה, מעין קריאת תיגר ותזכורת אומללה לימי ספיר העומר שיתחילו בעוד ימים אחדים.
"סועדים יקרים, שימו לב, כל מי שעונד צמיד סגול מתבקש להתחיל לברך ברכת המזון ולהתכונן ליציאה, זמן הביקור שלכם תם. שאר חברי המועדון יכולים להמשיך כרגיל, אין לכם הגבלת זמן".
צבי הביט עלי במבט של 'אתה רואה?' או 'אתה מבין על מה דיברתי?'. הבנתי שהטוב הגיע לסיומו, והתחלתי לברך ברכת המזון, היה גם זימון ב"ה.
"יוסף יצחק, שמחנו ממש לראות אותך. אני מקווה לראות אותך כאן יותר".
"גם אני, בעז"ה".
"זוהי קריאה אחרונה לבעלי צמידים בצבע סגול, זמנכם תם", נשמע קול הקריין מהדהד מהרמקולים הקבועים בתקרה ובקירות, "שאר חברי המועדון ובלי צמידים בצבע צהוב יכולים להמשיך לסעוד כרגיל". לאחר מכן ההודעה תורגמה לאידיש ולאנגלית לפני שהנעימות השקטות שבו להתנגן.
עברתי לאולם ההמתנה שמחוץ לאולם הסועדים. נציג צעיר עם אוזנייה וחבילת דפים בידו ניגש אלי עם חיוך חלקלק. "כבר נכנסת לאגפי הניקיונות?", שאל.
"לא", עניתי, "אני חדש כאן, זו פעם ראשונה שלי פה".
"אה, מה אתה אומר?".
"כן".
"אכפת לך לדרג אותנו?", הוא דחף לידיי דף לבן ועט, ומילאתי את הסקר בזריזות. השעה מתאחרת.
"מעולה", הוא היה נראה מבסוט, "תוכל להראות לי את המפתח שלך?".
הצגתי לו את המפתח, והוא הביט בו בקצרה. "מפתח 14, תיכנס לחדר 14, תתקלח ותשאיר את הבגדים שלך במכונה, הם יעברו כביסה זריזה וייבוש מהיר במיוחד. תוך פחות מרבע שעה תוכל להתקדם הלאה".
התכוונתי לשאול אותו מיד למה הוא התכוון, אך הלה כבר נעלם, והבנתי שעליי לציית לחוקי המקום וניגשתי לתא מספר 14. לאחר מקלחת חמה, ולבישת בגדיי המגוהצים ומדיפי ניחוח מרכך הכביסה ראיתי את הצעיר מחוץ לתא, ממתין לי. הוא גרר אותי לחדרון קטן והחל לירות לעברי משפטים שונים.
"אם מישהו שואל, אתה בסך הכל הלכת למכולת כדי לקנות מגבונים".
"כן"
"אם הוא מברר למה לקח לך כל כך הרבה זמן, אתה אומר שהיו תורים ארוכים במיוחד, כיאה לימים שלפני חג הפסח, ושהמתנת עד שהעובדים יביאו את המגבונים מהמשאית שבדיוק הגיעה לפרוק סחורה".
"כן".
הצעיר הציג לי תמונה שלו במדי עובד. "זה שמואלי, הוא העובד שהביא לך אישית את המגבונים והוא זה ששאלת אותו מה מתקדם עם הבאת הסחורה, כי אתה ממהר לחזור לבית".
"תגיד, זה באמת נחוץ כל ההמצאות האלו?", תהיתי בקול.
"נחוץ? אתה שואל ברצינות?", הוא נראה מבודח.
"כן?".
"ברור שזה נחוץ", הוא דפק בידו על השולחן, "אצלנו במח"ש נותנים את סיפור הכיסוי האמין ביותר. אתה הרי לא רוצה שיגלו אצלך בבית שאכלת חמץ במקום לעזור בניקיונות לפסח, נכון?".
"אהממ... כן, זה נכון". נזכרתי איך בתחילת הערב גוועתי מרעב. שהרי את מאכלי פסח ואת המצות אסור עדיין לאכול, אך בשל הניקיונות גם חמץ אסור לאכול, כי אני רוצה להישאר חי בביתי, אז אני בלית ברירה צם, ומחפש באובססיביות סעודות מצווה ובריתות מילה.
"אז תשנן היטב את הפרטים שלך, קח את דלי המגבונים הזה, ולך תעשה חיל".
"וואו. אוקי. תודה. אני לא יודע איך להודות לך על כל העזרה הזו", הודיתי באמת וניסיתי לסיים את השיחה בטוב.
"שטויות", הוא ביטל את דבריי בהינף יד לכיוון הצמיד שלי, "זו הייתה רק הדגמה של שירותי ה-VIP שלנו".
"מה?".
"כן, אם תבחר להצטרף למועדון שלנו תקבל הנחות על 'חבילת 'צאתך לשלום' ועל חבילת 'לשנה הבאה בירושלים' בכל חודש".
"אוהב כסף לא ישבע כסף".
"אני אשקול את זה", השבתי לבסוף.
כעבור שעתיים, בבית, במרפסת יכולתי לשחרר אנחת רווחה. זה מאחוריי. אולי באמת כדאי לי לעשות מנוי למועדון חברים שם... פתאום אני שומע את מנחם בוקרמן, מהדירה מתחתיי. אני לא נוהג לצוטט לשיחות בדרך כלל, אך הפעם זה מעניין:
"איפה היית?", הוא נשמע עייף כששאל את אשתו, "אני ניקיתי כאן כמה שעות רצופות...".
"אל תשאל", היא השיבה לו, "המתנתי בסופר למשלוח מגבונים שהיה אמור להגיע. היו תורים ארוכים, משאית, סיפור ארוך...".
(כל הזכויות שמורות)
Reactions: כתב עט, ספריה בהכחדה12, ברכי שטיין ועוד 47 משתמשים50 //