נושא החודש // סיוון תש"פ // ענווה

[תפוצת ספרים]

למדן העיירה התהלך כשהוא כעוס וזועף, הוא היה מתוסכל מלראות את ר' זושא, שעל אף שהיה קמצן ולבוש בבליי סחבות, שרוי תמיד בשמחה. במר לבו החליט לגשת לר' זושא בכדי שיגלה לו את סודו, כיצד הוא - שלא חסר לו דבר - כל הזמן בצער, בעוד שר' זושא - העני המרוד - תמיד בשמחה ובטוב לבב?
ר' זושא השיב לו בסיפור: כאשר גביר העיירה חיתן את בתו, הזמין הגביר את אחד מרבני העיירה החשובים וכיבד אותו גם בעריכת החופה. בין המוזמנים היה גם ר' זושא. אותו רב, שהחשיב את עצמו וחי בתחושה של "מגיע לי", כעס והתאכזב לראות שהוא מופיע רק במקום השמיני ברשימת המוזמנים. הרב, נעלב ופגוע, גמל בלבו להגיע לחתונה באיחור רציני. על אפו ועל חמתו הגביר יחכה לו עד שיגיע לערוך את החופה...
ר' זושא לעומת זאת, שמח והתרגש מעצם ההזמנה. "הגביר, מזמין אותי לחתונת בתו ?! כבוד כזה גדול הוא חולק לאדם דל וקטן כמוני ?! " , תמה ר' זושא, "ודאי שאם כך, ראוי שאקדים להגיע, בכדי לעזור לו בהכנות החתונה ככל הניתן!". ר' זושא הגיע מהראשונים לאולם השמחות, ועזר אפילו למלצרים לערוך את השולחנות. בינתיים, חיכו לרב שהתעכב במכוון, ולבסוף משלא הגיע, נתנו לר' זושא לערוך את החופה. בסופו של דבר, זכה גם ר' זושא לשבת בשולחן הכבוד. הרב לעומת זאת, הגיע לאחר שהסתיימה החופה, וקיבל מקום פינתי. הוא קיבל רק את שיירי הסעודה, ואף בשבע ברכות לבסוף לא כיבדו אותו...
כך הסביר ר' זושא לאותו למדן שבא אליו, את פתרון בעייתו. הדרך ליציאה ממשבר הגאווה, היא הבנה ש "לא מגיע לי". לראות את חצי הכוס המלאה, ולשמוח בחלק הטוב שה' מנחיל לכל אדם.

 

[דיונון]

למדן העיירה התהלך כשהוא כעוס וזועף, הוא היה מתוסכל מלראות את ר' זושא, שעל אף שהיה קמצן ולבוש בבליי סחבות, שרוי תמיד בשמחה. במר לבו החליט לגשת לר' זושא בכדי שיגלה לו את סודו, כיצד הוא - שלא חסר לו דבר - כל הזמן בצער, בעוד שר' זושא - העני המרוד - תמיד בשמחה ובטוב לבב?
ר' זושא השיב לו בסיפור: כאשר גביר העיירה חיתן את בתו, הזמין הגביר את אחד מרבני העיירה החשובים וכיבד אותו גם בעריכת החופה. בין המוזמנים היה גם ר' זושא. אותו רב, שהחשיב את עצמו וחי בתחושה של "מגיע לי", כעס והתאכזב לראות שהוא מופיע רק במקום השמיני ברשימת המוזמנים. הרב, נעלב ופגוע, גמל בלבו להגיע לחתונה באיחור רציני. על אפו ועל חמתו הגביר יחכה לו עד שיגיע לערוך את החופה...
ר' זושא לעומת זאת, שמח והתרגש מעצם ההזמנה. "הגביר, מזמין אותי לחתונת בתו ?! כבוד כזה גדול הוא חולק לאדם דל וקטן כמוני ?! " , תמה ר' זושא, "ודאי שאם כך, ראוי שאקדים להגיע, בכדי לעזור לו בהכנות החתונה ככל הניתן!". ר' זושא הגיע מהראשונים לאולם השמחות, ועזר אפילו למלצרים לערוך את השולחנות. בינתיים, חיכו לרב שהתעכב במכוון, ולבסוף משלא הגיע, נתנו לר' זושא לערוך את החופה. בסופו של דבר, זכה גם ר' זושא לשבת בשולחן הכבוד. הרב לעומת זאת, הגיע לאחר שהסתיימה החופה, וקיבל מקום פינתי. הוא קיבל רק את שיירי הסעודה, ואף בשבע ברכות לבסוף לא כיבדו אותו...
כך הסביר ר' זושא לאותו למדן שבא אליו, את פתרון בעייתו. הדרך ליציאה ממשבר הגאווה, היא הבנה ש "לא מגיע לי". לראות את חצי הכוס המלאה, ולשמוח בחלק הטוב שה' מנחיל לכל אדם.

רעיון הסיפור יפה מאד.
מבחינת כתיבה יש מקום לשיפור.
יותר מדי פעמים מופיע השם 'ר' זושא' - אחרי פעם אחת לא צריך להזכיר את שמו שוב אלא אם כן יש מקום לבלבול.
בנוסף -

שעל אף שהיה קמצן ולבוש בבליי סחבות

קמצן? אולי קבצן?
בנוסף, הפער בין המשל לנמשל מינורי.
חוצמזה אם יורשה לי לגבי התוכן - ישר מבית היוצר של 'המתנגדים העצובים והחסידים העליזים'.
זה פתטי, אולי הגיע הזמן לפקוח עינים ולראות שהמתנגדים כבר לא עצובים והחסידים יודעים לייבב היטב...
אמנם הדברים לא נכתבו בשם המפורש, אבל מושגים כמו 'למדן העיירה' מסגירים את המוצא. וד"ל.
זה בערך כמו לכתוב סיפור בן ימינו על ה'חלבן' שמחלק חלב.

 

[stars]

בלת"ק


בקוצק, כמנהג החסידים, התפרסו 'חבורות' 'חבורות' ע"פ פולין והסביבה, כשלכל 'חבורה' - 'ראש חבורה' משלה אשר היה אדם מורם מעם וכו'.

ויהי היום וראש אחת החבורות נטה למות. התאספו סביבו תלמידיו וציפו במתח ובכיליון למוצא פיו: "מה יאמר בשעה גורלית זו"?
והנה ראש החבורה מסב פניו אל הקיר, ואינו מדבר מאום. כך שעה וכך שעתיים.
ולפתע מסב הוא את פניו ומחייך.
הן ידוע כי "מת ופניו כלפי העם - סימן יפה לו", "מת מתוך השחוק - סימן יפה לו", אלא שראש החבורה טרם הלך בדרך כל הארץ.
לתמיהת תלמידיו "לחיוך מה זה עושה?", הגיב: "הן ידוע כי היצר אורב לפתחו של האדם עד יום מותו, כדרך שארז"ל "אל תאמן בעצמך עד יום מותך", וכאן עמד היצר משך שעה ושעתיים וניסה לפתות אותי בכל מיני דרכים ואמתלאות כי אספר את פרשת גדולתי, ואילו אנוכי נלחמתי, עד שהובס וחדל מלהטרידני בדבר, ועל כך שמחתי".

אמר על כך אחד מגדולי קוצק: "כאן תפס אותו היצר!"...

כחוט השערה.



נ.ב. יתכן כי פרטי הסיפור אינם מדויקים. כתבתי כפי שזכור לי שקראתי פעם.

 

[כּוֹתָר]

הרי זו הייתה דרכו של יעקב אבינו. ויירא יעקב מאוד ויצר לו, ויירא שמא יהרוג, ויצר לו שמא יהרוג אחרים...

כך גם לגבי הציטוט הראשון, "דרכו כי צלחה הוא דאג". גם זו דרכו של יעקב העניו (וכשמו, לשון עקב שהכל דורכים עליו). קטונתי מכל החסדים, כי במקלי עברתי, ועתה הייתי לשני מחנות - הצילני נא! ולפי כמה פירושים בזה. וראה בהרחבה בקו זה באגה"ק "קטונתי".

לציטוט האחרון טרם מצאתי חבר מפורש, אך הדברים משתלבים כמין חומר באותה תנועה של ענווה השמחה דווקא בהצלחת האחר, המתחרה. וכמקור הביטוי ושמח בלבו, באהרן הכהן כשנודע לו שהפך למספר 2 בלבד..

כך היא דרכו של איש עניו ושפל ברך.

ולכשתימצי לומר, שמא אכן על ענוותנותו של יעקב אבינו "איש תם" מדבר כל השיר. ויש לעיין.

החובת הלבבות וכן הרמב"ם בפיה"מ מספרים על חסיד שהיום המאושר היה כשביזו אותו עד מאוד, קשה לתאר את הביזיון וההשפלה.

 

[דיונון]

המתח.
המתח שיכול להרוג אחדים, תמיד הזרים בו חיים.
אמרו עליו שהוא חיית קרבות, שהוא מטורף, מצביא שהעולם טרם ראה, אמרו הרבה דברים.
סוסו כמו הבין את שלפניו ובטש בעצבנות באדמה היבשה, מחכה כבר לרגע ההסתערות.
הוא פרע את רעמתו בחיבה.
תמיד הסתדר טוב עם סוסים.
הסיכויים היו לרעתם, הפרסים התפרסו מולו עד קצה האופק, מתכוננים לכתר את צבאו הקטן.
הזהב והנחושת נצצו מולו כמו קו גבול בין תכול השמים לאדמה.
תמיד אהב את הרגעים האלו שלפני המלחמה, כשכל הגדודים מסודרים בשורות, יפים כל כך, מדים מפוארים.
ואז היתה מתחילה התופת והכל היה הופך לבליל צבעים סוער רצחני ואכזרי.
האריה שבו היה משתחרר, הוא היה נלחם בכל כוחו, בלי לדעת את מאזן הכוחות.
נלחם.
הורג, עורף, מכה, מפיל.
אלכסנדרוס ממוקודוניה.
אלכסנדר שהביס את דריוש באיסוס.
והנה הם נפגשים שוב.
הטקטיקה הפרסית היתה פשוטה וצפויה.
לא שיש הרבה מה לעשות נגדה בתנאים כאלו.
הקרקע המישורית כמו לעגה להם, מחכה לשתות את דמם.
לפניו, בלטו 'המפלצות הגדולות' - כך קראו להם חייליו - הפילים.
חיה מופלאה, מכונת מלחמה אמיתית.
חסרונה היחיד הוא בשדה קרב הררי או בקע בקרקע.
לא מה שהיה כאן.
כאן הכל נראה ברור, בלי הפתעות.
המוות חיכה להם.
הוא ידע על הפחד בין החיילים, פרמניון סיפר לו על כך אתמול.
הקצינים יודעים היטב לקרוא את המפה - אמר לו - בא נתקוף הלילה את הפרסים הארורים! נציל את חיינו ונצא מנצחים!
בתגובה, הוא רק שתק רגע, זקף ראש בגאווה, ואז לאט אל הדממה שהשתררה - פרמניון, לא באתי לגנוב נצחון בלילה!
מילים גדולות!
מילים השייכות רק למנצחים גדולים או לטיפשים גדולים.
אותו חינכו שעדיף למות כטיפש אמיץ, מאשר להיות חכם שנסוג.
מי האידיוט שהגה את זה?!
אבל לא זו היתה הסיבה בשלה דחה את הקרב להיום.
הוא חיכה לאות.
קסדת הזהב הציקה לו.
הזיעה סימאה את עיניו.
אבל הוא המתין.
רק הוא ידע את הסוד הגדול.
הסוד שאם יתגלה - כל תהלתו תנתן לאחר.
לסוד קראו 'סימון'.
בתחילה לא ידע את שמו.
חשב שהוא אל שירד אליו מהאולימפוס, מדריך אותו במלחמותיו, מנצח אותן עבורו.
אבל אז הוא פגש בו, בשר ודם.
את כהן היהודים.
סימון היה שמו.
הזכרון חלף בו בן רגע, דמותו האצילית, לבוש בבגדי התכלת והזהב, ריקוע זהב למצחו ופעמונים בשולי מעילו הארוך.
הוא זינק אז מסוסו, משתטח מלא קומתו לפניו...
***
נחרת סוס העירה אותו משרעפיו.
הנה הוא.
דמותו של סימון כבר עומדת לפניו בראש המערך הימני, מביט בו את מבטו העמוק, הנוקב.
ואז מרים את ידו אל על בתנופה.
לזה הוא חיכה.
ידו נשלחת מכאנית לניצב החרב העשוי שנהב מעוטר.
חרב נשלפת.
מונפת קדימה.
ושאגת אדירים בוקעת מגרונו -
אל הנצחווווון!
תקיעה נמוכה בקרן.
בום-בום-בם, בום-בום-בם, תופי מלחמה נותנים את קצבם לחיילים הצועדים.
שיר המוות, שיר התהילה.
***
גאוגמלה תרשם כנצחון דגול על שמו.
אבל אלכסנדר הגדול ידע שלא הוא המנצח.
הנצחון שייך לסימון מיהודה.

 

[כנפיים]

המתח.
המתח שיכול להרוג אחדים, תמיד הזרים בו חיים.
אמרו עליו שהוא חיית קרבות, שהוא מטורף, מצביא שהעולם טרם ראה, אמרו הרבה דברים.
סוסו כמו הבין את שלפניו ובטש בעצבנות באדמה היבשה, מחכה כבר לרגע ההסתערות.
הוא פרע את רעמתו בחיבה.
תמיד הסתדר טוב עם סוסים.
הסיכויים היו לרעתם, הפרסים התפרסו מולו עד קצה האופק, מתכוננים לכתר את צבאו הקטן.
הזהב והנחושת נצצו מולו כמו קו גבול בין תכול השמים לאדמה.
תמיד אהב את הרגעים האלו שלפני המלחמה, כשכל הגדודים מסודרים בשורות, יפים כל כך, מדים מפוארים.
ואז היתה מתחילה התופת והכל היה הופך לבליל צבעים סוער רצחני ואכזרי.
האריה שבו היה משתחרר, הוא היה נלחם בכל כוחו, בלי לדעת את מאזן הכוחות.
נלחם.
הורג, עורף, מכה, מפיל.
אלכסנדרוס ממוקודוניה.
אלכסנדר שהביס את דריוש באיסוס.
והנה הם נפגשים שוב.
הטקטיקה הפרסית היתה פשוטה וצפויה.
לא שיש הרבה מה לעשות נגדה בתנאים כאלו.
הקרקע המישורית כמו לעגה להם, מחכה לשתות את דמם.
לפניו, בלטו 'המפלצות הגדולות' - כך קראו להם חייליו - הפילים.
חיה מופלאה, מכונת מלחמה אמיתית.
חסרונה היחיד הוא בשדה קרב הררי או בקע בקרקע.
לא מה שהיה כאן.
כאן הכל נראה ברור, בלי הפתעות.
המוות חיכה להם.
הוא ידע על הפחד בין החיילים, פרמניון סיפר לו על כך אתמול.
הקצינים יודעים היטב לקרוא את המפה - אמר לו - בא נתקוף הלילה את הפרסים הארורים! נציל את חיינו ונצא מנצחים!
בתגובה, הוא רק שתק רגע, זקף ראש בגאווה, ואז לאט אל הדממה שהשתררה - פרמניון, לא באתי לגנוב נצחון בלילה!
מילים גדולות!
מילים השייכות רק למנצחים גדולים או לטיפשים גדולים.
אותו חינכו שעדיף למות כטיפש אמיץ, מאשר להיות חכם שנסוג.
מי האידיוט שהגה את זה?!
אבל לא זו היתה הסיבה בשלה דחה את הקרב להיום.
הוא חיכה לאות.
קסדת הזהב הציקה לו.
הזעה סימאה את עיניו.
אבל הוא המתין.
רק הוא ידע את הסוד הגדול.
הסוד שאם יתגלה - כל תהלתו תנתן לאחר.
לסוד קראו 'סימון'.
בתחילה לא ידע את שמו.
חשב שהוא אל שירד אליו מהאולימפוס, מדריך אותו במלחמותיו, מנצח אותן עבורו.
אבל אז הוא פגש בו, בשר ודם.
את כהן היהודים.
סימון היה שמו.
הזכרון חלף בו בן רגע, דמותו האצילית, לבוש בבגדי התכלת והזהב, ריקוע זהב למצחו ופעמונים בשולי מעילו הארוך.
הוא זינק אז מסוסו, משתטח מלא קומתו לפניו...
***
נחרת סוס העירה אותו משרעפיו.
הנה הוא.
דמותו של סימון כבר עומדת לפניו בראש המערך הימני, מביט בו את מבטו העמוק, הנוקב.
ואז מרים את ידו אל על בתנופה.
לזה הוא חיכה.
ידו נשלחת מכאנית לניצב החרב העשוי שנהב מעוטר.
חרב נשלפת.
מונפת קדימה.
ושאגת אדירים בוקעת מגרונו -
אל הנצחווווון!
תקיעה נמוכה בקרן.
בום-בום-בם, בום-בום-בם, תופי מלחמה נותנים את קצבם לחיילים הצועדים.
שיר המוות, שיר התהילה.
***
גאוגמלה תרשם כנצחון דגול על שמו.
אבל אלכסנדר הגדול ידע שלא הוא המנצח.
הנצחון שייך לסימון מיהודה.

מיוחד במינו!!!

 

[עכביש]

מיוחד לגמרי.

היטבת להמחיש.

אך התיאור (המצוטט מטה), אינו מתאר אריה, מלך עז וגאה, יש בו נגיעות הישרדותיות.
הייתי מצפה לתיאור מגעיל על ההנאה שלו מדם או עיניים מפלבלות.

כך גם הפואנטה של הענווה בנוגע לניצחונותיו של סימון מיהודה תקבל משנה עיזוז.

כשכל הגדודים מסודרים בשורות, יפים כל כך, מדים מפוארים.

ציפיתי לתיאור על עוצמה כבירה. לא על קומפוזיציה ואביזרי עזר לצילום.

ואז היתה מתחילה התופת והכל היה הופך לבליל צבעים סוער רצחני ואכזרי.

כמו שכתבתי, מרגיש לי רגשות של נער מלחמה, חייל צעיר כזה.
לא של המלך האביר הגדול והחזק.

האריה שבו היה משתחרר, הוא היה נלחם בכל כוחו, בלי לדעת את מאזן הכוחות.
נלחם.
הורג, עורף, מכה, מפיל.

כנ"ל.


לא אוהב לתת דוגמאות והצעות. רק מבטא הרגשתי.

 

[דיונון]

קודם כל - איזה כיף לקבל ביקורת אמיתית!
בדיוק רציתי לבקש הכוונה והערות מהסוג הנ"ל.
אז תודה רבה.

אך התיאור (המצוטט מטה), אינו מתאר אריה, מלך עז וגאה, יש בו נגיעות הישרדותיות.
הייתי מצפה לתיאור מגעיל על ההנאה שלו מדם או עיניים מפלבלות.

ציפיתי לתיאור על עוצמה כבירה. לא על קומפוזיציה ואביזרי עזר לצילום.

גוד פוינט.
אם אני מבין נכון את הדברים - תיאור ה'פילד' מנקודת מבט של ... צייר אולי?! - לא הכי מתאים, ומפספס את התחושה.
[אציין רק, כי מבחינה עובדתית, אלכסנדר הגדול לא היה רוצח המונים חובב דם.
הוא היה מלך הגון, ופוליטיקאי לא פחות ממה שהיה גנרל.
אחד הדברים החדשניים המאפיינים את כיבושיו - השארת המלכים איתם נלחם בחיים, ומינויים כמנהיגים תחתיו. (כך זכור לי, לא בדוק)]

כנ"ל.

כאן לא הבנתי, אשמח אם תוכל להסביר.

לא אוהב לתת דוגמאות והצעות. רק מבטא הרגשתי.

ועל זה נאמר - מי יתן כל עם ה'...

ולסיום,
האם חסר בסיפור תיאורים, רגשות, ובקיצור כל מה שצריך?
בנוסף, האם זוית המספר לענין, או שעדיף גוף ראשון או משו כזה?
כמו כן, האם הסיפור מעביר תחושה כלשהי, או שזה היה עוד טקסט שמורכב מ'מילים נטו'?

השתדלתי לא לטעות בעובדות, אם יש הערות עליהן אשמח לשמוע.

 

[מ"ם]

או שיש לי כבר סיבה להתרגש?

יאמר פעם מישהו:
אם המחמאה נכונה בעיניך, אמץ אותה בחום.
אל תבזבז רגע של מחשבה האם גם המחמיא מכיר בה.

וכ"ש במקרה שלנו שגם המחמיא מכיר בה וכו'.

מבלי להמעיט מהנאמר לעיל, הביאור שהגשת לשיר של צבי יאיר - מדהים.
לא ידוע לי עליו הרבה, כך שאני מתלבט האם יתכן שבאמת התכוון לרמיזות האלו, או שזה רק פירוש לאחר מעשה.
התוכל להעשיר את ידיעותינו עליו?

צבי יאיר הוא שם העט של הרב צבי מאיר שטיינמץ שנולד בבודפשט, הונגריה בה' בניסן תרע"ה, לאביו שלמה דב. את רוב חינוכו קיבל צבי יאיר ממורים בני גליציה שעברו בימי מלחמת העולם הראשונה בדרכם מערבה והשתקעו במרמורש. יותר מכולם הטביע עליו את חותמו ר' יוסלי וילנר מנדבורנה. תקופות קצרות למד בישיבות סלוטפינה, הלמין וגלנטה.

שלושת ספריו שיצאו לאור בהוצאת "היכל מנחם", הם הספרים היחידים בהוצאה זו שאין אותיות מוזהבות בכריכה שלהם. בכוונה לא כתבתי "שאינם ספרי קודש", כי לדידי לפחות, אלו השירים היחידים שאיני מרגיש "ביטול תורה" בקריאתם. עד שירי דיונון כמובן...

מומלץ לעיין בסוף הכרך השלישי של ספריו, שם ניתן למצוא המלצות מדהימות מרבנים ומחנכים, כמו גם מחנכות ורכזות דגולות בסמינר.

הנה ציטוט מאחת הסכמות הרבנים:
"דומה לעניות דעתי ששום ספר מוסר אינו מסוגל להשפיע כל כך על מוחו ולבו של אדם רגיל בדורנו . . כמו ספרי שיריו של צבי יאיר, עתירי השכל ועמוסי הרגש . . המבוססים על התורה שבכתב ושבעל פה. כל שיר ושיר משובץ ברעיונות תורניים עמוקים. עלינו ללמוד בעיון והעמקה את השירים, ואז נמצא בכל אחד מהם קטעים שמקורם בפסוקים, במאמרי חז"ל, ובשלל רעיונות מספרי מחשבת היהדות, קבלה, חסידות ומוסר. מעיד אני שמים וארץ כי שעות שלמות הקדשתי לקריאה ועיון בשירי צבי יאיר, ומצאתי בהם שלל רב של רמזי מקורות ורעיונות המעשירים את הנפש ומרוממים מוח ולב"...

לשאלתך, בספריו שיצאו לאור מחדש ישנה חלוקה מעניינת. בחלק "מכנף הארץ" נמצאים שירים פשוטים יותר יחסית, מובנים יותר לקריאה גם במבט ראשון. בחלק "מראש צורים", נמצאים שירים עמוקים שלפעמים קשה להבינם בקריאה ראשונה בלי שימת לב, העמקה ועיון.
השיר הנ"ל, "איש תם", למרות פשטותו לכאורה, נמצא בחלק "מראש צורים".

 

[תפוצת ספרים]

רעיון הסיפור יפה מאד.
מבחינת כתיבה יש מקום לשיפור.
יותר מדי פעמים מופיע השם 'ר' זושא' - אחרי פעם אחת לא צריך להזכיר את שמו שוב אלא אם כן יש מקום לבלבול.
בנוסף -
קמצן? אולי קבצן?
בנוסף, הפער בין המשל לנמשל מינורי.
חוצמזה אם יורשה לי לגבי התוכן - ישר מבית היוצר של 'המתנגדים העצובים והחסידים העליזים'.
זה פתטי, אולי הגיע הזמן לפקוח עינים ולראות שהמתנגדים כבר לא עצובים והחסידים יודעים לייבב היטב...
אמנם הדברים לא נכתבו בשם המפורש, אבל מושגים כמו 'למדן העיירה' מסגירים את המוצא. וד"ל.
זה בערך כמו לכתוב סיפור בן ימינו על ה'חלבן' שמחלק חלב.

קודם כל חן חן על הביקורות הם בונים ועוזרים להמשיך ולהשתפר
על הנושא של המתנגדים כו' לא היתה כאן ח"ו כוונה כל שהיא להכפיש ח"ו מגזר כזה או אחר, זה סיפור ישן ולא סיפור על זמנינו ולא היתה כאן ח"ו שום כוונת זדון...

 

[פסיק]

היכל הישיבה חשוך ברובו, למעט אור קלוש שמורח על הקיר המתקלף את צלם של שני הבחורים שיושבים בפינה המערבית מכונסים בעצמם.
"ובכן ירוחם" שבר המבוגר שבהם את הדממה, "אחרי שפשפשתי במעשיי, שוב הגעתי למסקנה שאני ממש גורנישט - אפס אפסים. אני לא שווה יותר מתולעת רימה''. המבט הרציני והעמוק שהסתנן מבין ריסי עיניו - העיד על טוהר כוונותיו וכנות דבריו.
"ואני" לחש ירוחם לעומתו, "אם אתה אומר כך מה אוכל להגיד אני. בוש אני מעצמי וכלימה פושטת בקרביי. גורנישט שבגורנישט. אוי. כמה עליי עוד לתקן. אוי, כמה העוויתי. כמה פשעתי. גורנישט. גורנישט גורנישט".

אם היה אחד ממכריהם מאזין לשיחתם הנוקבת - בוודאי שהיה מרים את גביו בתמיהה. הרי שני אריות אלו ממעטירי הישיבה כולה - יושבים על גבי הסטנדר שמונה עשרה שעות ביממה. עיניהם לא משות מדברי הגמרא, המהרש"א, הריטב"א והערוך לנר.
אך מי שמכיר את עבודת הענווה הנובהרדוקאית יבין גם ישכיל מאיפה הגיע אליהם השפלות, ולמה מכים שורשי ה"גורנישט" על סלעי ליבם הצעיר.

בעודם מצליפים בעצמם בשבט המוסר בנחישות, נכנס עלם צעיר להיכל. צעדיו הזהירים והמהוססים מעידים על היותו חדש עדיין בישיבה. הוא מתיישב על אחד הספסלים הרעועים, טומן את ראשו בין שתי ידיו ולאחר שתיקה ממושכת מתחיל למלמל לעצמו "אוי, הרי אני גורנישט. מה אני שווה? איזה ערך יש לי? גורנישט! אפס! גורנישט!" מקולו שנשנק נראה שגוש של בכי מאיים לפרוץ את סכר דמעותיו.

"אני רואה טוב?" שאל המבוגר בתמיהה ספק לעצמו ספק לחברו ירוחם שיושב לידו. "זה הבחור הצעיר שרק זה עתה נכנס לישיבה?! היתכן?! מגפיו עדיין בורקות מקרצופיה של אמא המלווה אותו לישיבה. בקושי הספיק להשתקם כאן וכבר אוחז את עצמו לגורנישט?!
איזה שפל".

אחרי שקט של חמש שניות נפגשים אישוניהם של שני האריות זה עם זה, כמו קוראים אחד את מחשבתו של חברו.
''אוי. איזה שפל'' אומרים הם יחדיו במקהלה של בושה...

נ.ב. אל תראו בדברים הנכתבים אפילו צל צלה של זלזול בתנועה הנובהרדוקאית.
תעיד על כך העובדה שמקור הדברים שמעתי מאת הרב אברהם מרדכי מלאך שליט"א - בן לתלמיד נובהרדקאי מובהק.​

 

[פירי]

"האלט זיך נישט אזוי קליין, דו ביסט נאכנישט אזוי גרויס".

[אל תחזיק את עצמך כה קטן, אתה עדיין לא כל כך גדול]

 

[קומפיוטרית]

רוח ואדמה,
יש בה עולם,
ותהום,
ודממה.

והיא כלי ,
היא משפך,
של תן וקבל,
בעד מה?

אם היא ריקה,
היא שממה, היא דממה,
לתת לא תוכל,
מאומה.

תרכיני הראש,
ותגידי, קדוש,
את כלום והכל,
השלמה.

את קצת מרמה,
בגאות משונה,
מותר לקבל,
נשמה.

 

[miri012]

קרני השמש המפזזות על רצפת השיש חודרות גם מבעד לכילה הכבדה. בן המלך פוקח עיניים ומתמתח בסבלנות. רגע נוסף חולף לפני שהוא נזכר בליל אמש, עת קיבל לידיו את הקלף המגולגל. היום, כך נמסר לו, לאחר ארוחת הבוקר, הוא מוזמן לשיחה עם אביו. היום ייוודע לו, סוף סוף, מהו האתגר שתוכנן עבורו ואיזו שליחות מייעד לו המלך. רטט של התרגשות חולף בו לקראת הרגע הגדול. אך לפני חודשים ספורים שב אל הארמון לאחר שלוש שנים ששהה במרחקים, וכעת הוא מלומד בכל החכמות ומוכשר בכל הכישורים. נכון לשרת את אביו בכל מאודו, באהבתו.
חיוך זחוח נמתח על פניו בצאתו מחדרו של אביו, והוא משתף את באי הארמון הסקרנים בתוכן השיחה. עליו לשאת את אבן הריחיים הישנה ולהעלותה במעלה ההר עד לשער הראשי של הארמון. הוא מדלג במורד הדרך, מבקש לבחון בעיניו את האבן ולתכנן את ביצוע המשימה, אך כאשר הוא מתקרב אל היעד נופלות פניו. האבן גדולה וכבדה. גדולה יותר ממה שזכר, כבדה הרבה יותר ממה שדמיין. ניסיון לדחוף את האבן ואף לבעוט בה מסתיים בכישלון חרוץ. האבן נותרת על עומדה והוא שב אל הארמון בבהונות כאובות.
הימים הבאים חולפים על בן המלך ברגשות מעורבים. בכל בוקר הוא מתעורר חדור תקווה, בטוח שהיום יעלה במוחו רעיון יצירתי כיצד לגלגל את האבן במעלה ההר. בכל ערב הוא אומד את מרחק האבן משער הכניסה המפואר וחוזר בפחי נפש. שנים של הכנה וכוונה, תורות רבות שלמד ואימונים גופניים מפרכים, כולם מתנקזים אל אבן ריחיים אחת. מחוספסת, עגולה, פשוטה כל כך. כבר הסכים בליבו להקדיש זמן רב יותר לביצוע המשימה, לפרוש את ההתקדמות על פני ימים ואפילו שבועות. אבל האבן נותרת בעקשנותה ומאמציו עולים בתוהו.
בצר לו מחליט בן המלך להתייעץ. אגרות קלף נשלחות לידידיו הקרובים והרחוקים. הוא כותב לבני משפחה ולמלומדים שהרביצו בו חכמה ודעת, שוטח בפניהם את ייאושו ומבקש את עצתם. מידי לילה הוא נזכר בשיחה עם אביו, בצעדים הבטוחים בהם יצא מן הטרקלין. דורות של בני מלכים לפניו קיבלו משימות ועמדו בהן. יש מהם שהתייגעו הרבה עד שהגיעו לתכלית, אך כישלון כמוהו, הוא מרגיש, עוד לא היה. מכתבי התשובה חוזרים אך אין עימם בשורה עבורו. את חלקן כבר ניסה ונכשל, חלקן אינן ברות ביצוע. נראה כי לפחות כמה מחבריו ללימודים היו מצליחים במשימה בפשטות. כמה חבל שדווקא בחלקו נפלה הזכות.
הקלף האחרון כתוב בכתב מוכר. "תנסה לשבור את האבן", מציע מלמדו הזקן, ולולא היה זה מי שאילפו בינה כל חייו, ודאי היה בן המלך מתעלם מהמלצה משונה זו. הוא הופך ברעיון, משחזר את מילותיו המדויקות של אביו ואת תוכן השליחות שקיבל ואור נדלק בעיניו. אם ינפץ את אבן הריחיים לשברים, יוכל לשאת אותם אחד אחד אל פתח הארמון ושם לחבר אותם לאבן אחת גדולה. בעיני רוחו הוא מצייר את דמותו שלו, צועד במעלה ההר, חלקי אבנים ממלאים את ידיו. אך למול מבטים דמיוניים, לחישות מבית ומחוץ, מתעמעם בעיניו האור.
האם כל מאמציו, כוונותיו וידיעותיו אינם עומדים לו לשאת אבן אחת גדולה ושלמה במעלה ההר? כיצד ייתכן שכל מה שחיזק את גופו אינו מספיק עבור משימה פשוטה שכזאת? ובכלל, מה ערך לה, לאבן הריחיים, בעיני המלך, אם תהיה מודבקת, חלקים חלקים? תחושת החמצה עולה בו. כל כך רוצה לעמוד באתגר, להוכיח שהוא ראוי לייחוס המפואר ולאמון שניתן בו. כל כך חפץ למלא את רצון המלך ולהביא את האבן ליעדה כפי שציווה עליו.
בפעם המי יודע כמה צועד בן המלך בדרכו אל האבן. פטיש בידיו, נחישות בעיניו. לא הדר או גבורה ילוו אותו בשובו אל הארמון. מבטי רחמים וביקורת יינעצו בו כאשר יפסע שוב ושוב ושברי אבנים בידיו.
ידידיו משכבר יילחמו בקרבות פאר, יזיזו הרים בקלילות מפתיעה, והוא יוסיף לשאת במאמץ את חלקי האבן הפזורים.
זו המשימה שנתן לו המלך, והוא יבצע אותה. לכבודו.

עפ"י רעיון ששמעתי מחיה הרצברג בעקבות סיפורו של רבי נחמן מברסלב.
"פַּעַם אַחַת דִּבֵּר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עִם רַבִּי יַעֲקב יוֹסֵף מֵעִנְיַן עֲבוֹדַת ה' כְּדַרְכּוֹ תָּמִיד וְסִפֵּר לוֹ מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁשָּׁלַח אֶת בְּנוֹ לַמֶּרְחַקִּים לִלְמד חָכְמוֹת. אַחַר כָּךְ בָּא הַבֵּן לְבֵית הַמֶּלֶךְ מְלֻמָּד בְּכָל הַחָכְמוֹת כָּרָאוּי. פַּעַם אַחַת צִוָּה הַמֶּלֶךְ עַל הַבֵּן לִקַּח אֵיזֶה אֶבֶן גָּדוֹל מְאד כְּמוֹ אֶבֶן הָרֵחַיִם וְלִטּל וְלִשָּׂא אוֹתוֹ עַל עֲלִיּוֹת בֵּיתוֹ. וּמִסְּתָמָא לא הָיָה יָכוֹל הַבֵּן הַנַּ"ל לִשָּׂא וְלָרוּם אֶת הָאֶבֶן כִּי הָיָה אֶבֶן גָּדוֹל וְכָבֵד מְאד וְנִצְטַעֵר הַבֵּן מְאד עַל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְמַלּאת רְצוֹן אָבִיו הַמֶּלֶךְ עַד שֶׁגִּלָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ דַּעְתּוֹ אַחַר כָּךְ וְאָמַר לוֹ הֲיַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁאֲנִי אֲצַוֶּה עָלֶיךָ דָּבָר כָּבֵד כָּזֶה לָקַחַת אֶת הָאֶבֶן כְּמוֹ שֶׁהוּא וְלִשָּׂא וְלָרוּם אוֹתוֹ הֲתוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר זֶה עַל פִּי חָכְמָתְךָ הַגְּדוֹלָה. אַךְ אֵין כַּוָּנָתִי לָזֶה כְּלָל רַק כַּוָּנָתִי הָיָה שֶׁתִּקַּח פַּטִּישׁ חָזָק וְתַכֶּה וּתְפוֹצֵץ אֶת הָאֶבֶן לַחֲתִיכוֹת קְטַנּוֹת וּבָזֶה תּוּכַל לְהַעֲלוֹת אוֹתוֹ עַל הָעֲלִיָּה." (חיי מוהר"ן תמ"א)