תוהה על איך רואים גברים חרדים שכותבים שירה
הם נתפסים כ'נשיים' קצת.
האם יש מקום לזה מנקודת מבט חרדית
שומר את זה לסוף. סבלנות.
האם יש פה ז'אנר שיש מה לקדם
ואיך,
יש מה לקדם כאן, ועושים את זה על ידי העלאת המודעות והנגשה לקהל רחב ככל היותר.
האם יהיה ניתן לעשות מזה גם כסף בעתיד
לא מסתבר.
ישנו פתגם סיני עתיק שאומר: כל מי שבחר לפרנסתו את הכתיבה, יסיים בתפרנות.
ואם לטקסטים פשוטים שמיועדים לאוכלוסיה הרחבה - כך,
'שירה' שמכוונת לתדר של אניני הטעם בלבד - על אחת כמה וכמה.
אמר מר:
האם יש מקום לזה מנקודת מבט חרדית
תיאולוגית - למה לא?! ואפילו כל התפילות והפיוטים וכו'. נכון.
אבל מבחינה חרדית זה... איך נאמר - פחות.
הסיבה שזה 'פחות' היא לא בגלל שהציבור החרדי לא צורך שירה דווקא, אלא כי הוא לא צורך בכלל כל מה שמכונה 'תרבות'.
כשיטה.
החרדי הקלאסי לא מחונך על מתן ערך ל'אמנות' לענפיה השונים - ציור, שירה, נגינה ועוד (נגינה יוצאת דופן בכך שקיבלה במה מכובדת במתודה החסידית כשפת הנשמה).
ה'תרבות' אותה אנו מחונכים לצרוך ולהעריך היא אחת - לימוד התורה.
במתן ערך ל'יופי' כמו שירה או ציור, כשרים ככל שיהיו - נדחק מקומו של הערך הנעלה הצידה כדי שעוד דבר 'חשוב מאד' יתפוס מקום לצדו במזרח.
ולכן, מתוך הכרה בבלעדיות של ערך לימוד התורה - הכל נדחה הצידה.
אז לא נותנים פוקוס לערכים אחרים!
זה מתבטא בהרבה תחומים חשובים שאין בהם שום פסול חלילה, אלא שעצם העיסוק והבאז סביבם יוצר בתודעה כביכול ישנו עוד ערך מלבד לימוד התורה.
דוגמה לדבר - חיים ירוקים, נקיון הרחובות (מה לעשות...), 'ונשמרתם' (זו מצוה! אך האם חונכנו לערכי שמירת הגוף כמו שחונכנו להערצת התורה ולומדיה?) ועוד.
בזהירות אפשר להרחיק ולומר שגם הפיוטים לא תפסו מקום 'לצד' התורה, אלא היוו מדיה מקובלת בסטנדרטים של אותן תקופות, ולכן כשרצו להעביר מסר או לכתוב תפילה - זה נעשה בצורה כזו.
אבל לא כנישה נפרדת מהערך המרכזי.