הנושאים החמים
הנושאים החמים
לא מצליחה להירדם.
הכל מתערבל סביבי. לפני שעתיים היו מעגלים מעגלים ופתאום דממה ורעש בלב.
הכל משתולל לי בִּפנים. מה, אני לא שמחה? אני כן. עצובה? גם.
הראש שלי כואב.
מורידה רגליים לרצפה. הן מצטמררות. תרה עם הרגל אחר נעלי הבית. אהה, נמרחתי על המיטה מהצד הקדמי. מדשדשת קדימה. הפרווה השעירה מנסה לנחם אותי קצת. אוי, לא הגזמת. נחמה. כאילו מישהו מת. כן, משהו מת בי.
העיניים שלי מנסות להתרגל לאור במטבח, חוטפת מכה מהשפיץ של הארון. אקורד-סיום מושלם ליום הזה.
הכאב הפיזי מצליח להוציא ממני את הדמעות הכלואות. רגע, חכו שניה. אני חוטפת את האופטלגין ורצה בשקט לחדר. לא רוצה את המבט המרחם של אף אחד. היו לי כבר מספיק בחתונה.
נזכרת למראה כל הדודות בלי הטקט: בקרוב אצלך; תראי, הופ ואת כלה גם כן; תפילה זו הסגולה הכי טובה...
בחיים אני לא אומר למישהו בקרוב אצלך!!! נודרת לעצמי.
אוף אין לי מים. לא נורא. נבלע ככה. כמובן שזה נתקע קצת בדרך והגרון כואב. יופי. נס שטישיו יש כאן. את זה דווקא יפי שמה. לפני שהלכה ונעלמה לה. לבית משלה.
מה, את לא מפרגנת? חשש מזדנב במעלה הבטן.
אני כן! קול חלוש זועק מתוכי. רצתי עם יפי לכלללל הקניות, ארגנתי איתה את הדירה, אפילו אפיתי להם עוגת גבינה חלומית בהפתעה ושמתי במקרר שלה!
החיים האלה לא פייר'ים! הדמעות נכנסות לי לפה, מלוחות, מרירות.
שתינו נולדו באותו הזמן, הכל עשינו יחד, מהגן ועד היום. לא, מה פתאום היום, עד שהיא התארסה... מאז היא טיפסה על איזה ענן ולא נחתה. ועכשיו נשארתי לבד...
בסוף כנראה איכשהו נרדמתי כי השעה אחת עשרה ועשרים בבוקר מקבלת את פניי בבהלה. לרגע לא זכרתי איפה אני ומה קורה לי. המיטה הריקה לידי מחזירה אותי מהר למציאות. אנחה בלתי רצונית פורצת לי מהריאות. אבל הדקירות החדות נעלמו. כנראה שבלילה הכל שחור יותר...
עוד מעט הזוג יגיע, כדאי שאני אעזור לאמא להכין משהו לאכול.
דפיקה מהוססת נשמעת ואז הידית יורדת. יפי מציצה. "שאאלום, אויש, שכחנו לדבר על זה אם מותר לי עדיין לפתוח לבד", היא צוחקת.
יוסי נכנס בעקבותיה. אמא מחייכת, מגישה להם מיץ תפוזים סחוט טרי. "הכנתי גם לך, אלישבע", היא אומרת. הלב שלי מחייך. מודה לה על המחווה הקטנה-גדולה הזו.
אבא מגיע מהסלון, וכולם יושבים יחד ליד השולחן. השקט תופס מקום אבל לאט לאט הוא מתפוגג. מעלים זכרונות מהחתונה. כאילו היא לא הייתה רק אתמול.
אני גומרת את המרק ומתלבטת אם ללכת לחדר או שאני עדיין צריכה להישאר... אולי שבי ואל תעשי עדיף? לא רוצה שיפרשנו כלום. בעצם הם במילא בענן.
"יאללה, הולכת להתארגן לשבע ברכות", זה אחלה פתרון.
***
וואו, לא מעכלת! מקודם יפי באה, סיפרה לי שאחיין/ית חדש/ה מתרקמ/ת. הלב שלי מנתר. שהכל ילך כשורה. והיא רק עייפה ועייפה. מסכנה - לא מסכנה שכמותה.
אני השליחה להביא להם ארוחות צהריים פעם ב(כמעט כל) יום. אני דואגת לה בימים וחושבת על עצמי בלילות. משוואה מעניינת. המורה לאלגברה תהיה גאה בי.
היא מתקדמת ואני נשארת באותו מקום. נופלת וקמה, נשרטת ושמה תחבושת, אבל עומדת באותה משבצת. יש פגישות פה ושם וזה לא זה. עוד יום עובר ועוד אחד. ובוקר מחליף לילה ולילה מחליף בוקר. ואני לא זזה.
***
כן, אני עדיין מחכה. יפי עם שני פיצקלך. אבל אני לא באותה משבצת. בכל יום שעובר אני גדלה, מפתחת את יכולת הציפייה, מרחיבה את שק הדמעות וממלאת את ארגז התפילות. כן, עדיין נופלת ולפעמים לוקח לי זמן לקום...
אז לא.
אין לי הפי אנד, אבל רוצה להאמין שהוא כתוב שם למעלה ויום אחד הוא יבוא.
הכל מתערבל סביבי. לפני שעתיים היו מעגלים מעגלים ופתאום דממה ורעש בלב.
הכל משתולל לי בִּפנים. מה, אני לא שמחה? אני כן. עצובה? גם.
הראש שלי כואב.
מורידה רגליים לרצפה. הן מצטמררות. תרה עם הרגל אחר נעלי הבית. אהה, נמרחתי על המיטה מהצד הקדמי. מדשדשת קדימה. הפרווה השעירה מנסה לנחם אותי קצת. אוי, לא הגזמת. נחמה. כאילו מישהו מת. כן, משהו מת בי.
העיניים שלי מנסות להתרגל לאור במטבח, חוטפת מכה מהשפיץ של הארון. אקורד-סיום מושלם ליום הזה.
הכאב הפיזי מצליח להוציא ממני את הדמעות הכלואות. רגע, חכו שניה. אני חוטפת את האופטלגין ורצה בשקט לחדר. לא רוצה את המבט המרחם של אף אחד. היו לי כבר מספיק בחתונה.
נזכרת למראה כל הדודות בלי הטקט: בקרוב אצלך; תראי, הופ ואת כלה גם כן; תפילה זו הסגולה הכי טובה...
בחיים אני לא אומר למישהו בקרוב אצלך!!! נודרת לעצמי.
אוף אין לי מים. לא נורא. נבלע ככה. כמובן שזה נתקע קצת בדרך והגרון כואב. יופי. נס שטישיו יש כאן. את זה דווקא יפי שמה. לפני שהלכה ונעלמה לה. לבית משלה.
מה, את לא מפרגנת? חשש מזדנב במעלה הבטן.
אני כן! קול חלוש זועק מתוכי. רצתי עם יפי לכלללל הקניות, ארגנתי איתה את הדירה, אפילו אפיתי להם עוגת גבינה חלומית בהפתעה ושמתי במקרר שלה!
החיים האלה לא פייר'ים! הדמעות נכנסות לי לפה, מלוחות, מרירות.
שתינו נולדו באותו הזמן, הכל עשינו יחד, מהגן ועד היום. לא, מה פתאום היום, עד שהיא התארסה... מאז היא טיפסה על איזה ענן ולא נחתה. ועכשיו נשארתי לבד...
בסוף כנראה איכשהו נרדמתי כי השעה אחת עשרה ועשרים בבוקר מקבלת את פניי בבהלה. לרגע לא זכרתי איפה אני ומה קורה לי. המיטה הריקה לידי מחזירה אותי מהר למציאות. אנחה בלתי רצונית פורצת לי מהריאות. אבל הדקירות החדות נעלמו. כנראה שבלילה הכל שחור יותר...
עוד מעט הזוג יגיע, כדאי שאני אעזור לאמא להכין משהו לאכול.
דפיקה מהוססת נשמעת ואז הידית יורדת. יפי מציצה. "שאאלום, אויש, שכחנו לדבר על זה אם מותר לי עדיין לפתוח לבד", היא צוחקת.
יוסי נכנס בעקבותיה. אמא מחייכת, מגישה להם מיץ תפוזים סחוט טרי. "הכנתי גם לך, אלישבע", היא אומרת. הלב שלי מחייך. מודה לה על המחווה הקטנה-גדולה הזו.
אבא מגיע מהסלון, וכולם יושבים יחד ליד השולחן. השקט תופס מקום אבל לאט לאט הוא מתפוגג. מעלים זכרונות מהחתונה. כאילו היא לא הייתה רק אתמול.
אני גומרת את המרק ומתלבטת אם ללכת לחדר או שאני עדיין צריכה להישאר... אולי שבי ואל תעשי עדיף? לא רוצה שיפרשנו כלום. בעצם הם במילא בענן.
"יאללה, הולכת להתארגן לשבע ברכות", זה אחלה פתרון.
***
וואו, לא מעכלת! מקודם יפי באה, סיפרה לי שאחיין/ית חדש/ה מתרקמ/ת. הלב שלי מנתר. שהכל ילך כשורה. והיא רק עייפה ועייפה. מסכנה - לא מסכנה שכמותה.
אני השליחה להביא להם ארוחות צהריים פעם ב(כמעט כל) יום. אני דואגת לה בימים וחושבת על עצמי בלילות. משוואה מעניינת. המורה לאלגברה תהיה גאה בי.
היא מתקדמת ואני נשארת באותו מקום. נופלת וקמה, נשרטת ושמה תחבושת, אבל עומדת באותה משבצת. יש פגישות פה ושם וזה לא זה. עוד יום עובר ועוד אחד. ובוקר מחליף לילה ולילה מחליף בוקר. ואני לא זזה.
***
כן, אני עדיין מחכה. יפי עם שני פיצקלך. אבל אני לא באותה משבצת. בכל יום שעובר אני גדלה, מפתחת את יכולת הציפייה, מרחיבה את שק הדמעות וממלאת את ארגז התפילות. כן, עדיין נופלת ולפעמים לוקח לי זמן לקום...
אז לא.
אין לי הפי אנד, אבל רוצה להאמין שהוא כתוב שם למעלה ויום אחד הוא יבוא.
נערך לאחרונה ב:
