ממלכת השינה
בלילה, אחרי שכולם נרדמים, בשקט בשקט קורה משהו נפלא.
העולם לא נשאר אותו עולם, החדר בכלל לא חדר, והשמיים כבר לא ממש חשוכים.
כי בלילה, קצת אחרי שכולם נרדמים ודממה משתררת, מתמזג לו השקט לשיר חרישי וקסום, מנגינה בת אלף הדים שקטים, וצוהר נפתח לעולם אחר, חדש, מופלא.
אחריי שכולם נרדמים, בלילה, נעשות המיטות לערסלים לבנים ורכים, קשורים לעמודי שיש מבריקים בתוך עמק דשא ענקי, תחום בעצי דקל. עננים משייטים שם הלוך וחזור, מנענעים את הערסלים חרישית. ממעל כבר אין תקרה, רק שמיים, כחולים בכחול עמוק וזוהר.
מעל לעמק הדשא של ממלכת הלילה, על גבעות נמוכות, מתנשאים ארמונות ומגדלי שיש גבוהים, הם שייכים לכל מי שחלם עליהם פעם. הוא יכול לחצות את המרחב בדאיה, ופשוט לבוא לבקר או לגור שם, מה שייבחר.
בממלכת הלילה לובשים כולם גלימות ורדרדות וארוכות, הן משוחררות, רכות ונישאות עם הרוח. בכלל, לממלכת הלילה כח סגולי, הכובד הרגיל מאבד מערכו, והכל סביב קליל כנוצה.
בממלכת הלילה כולם מחייכים זה לזה. הם לא מדברים, אין בממלכת הלילה מילים. יש בה רק מה שרואים, ותפיסה והבנה.
בממלכת הלילה אין צורך דווקא ללכת כדי להגיע, או לעבור כברת דרך כדי לכבוש יעד. אפשר לדאות, לדלג או פשוט להיות שם.
בלילה אחריי שכולם נרדמים, ושיר חרישי משתרר, עננים מנידים ברכות ערסלים תחת שמיים זוהרים, ללילה הזה אין שום היגיון, יש בו רצון, הרגשה וקיום.
בממלכת הלילה אין "צריך" או "אפשר" יש רק אופק שאיננו נגמר וחלומות שמתגשמים, בלי חומר או הסבר.
בלילה בלילה, קורים דברים קסומים, כמה חבל שכולם ישנים.
כמה חבל שכשכולם קמים, הם שוכחים את ממלכת הלילה.
כמה חבל שאם הם כן קצת זוכרים הם לא מאמינים בממלכה הזו. הם לא מבינים שאכן יש כזו. והם היו בה.
ומחר יהיו שוב. גם.
הם חושבים, כולם, שסתם חלמו חלום.
אבל ממלכת הלילה אוהבת את זה. היא אוהבת להיות מסתורית.
בלילה, אחרי שכולם נרדמים, בשקט בשקט קורה משהו נפלא.
העולם לא נשאר אותו עולם, החדר בכלל לא חדר, והשמיים כבר לא ממש חשוכים.
כי בלילה, קצת אחרי שכולם נרדמים ודממה משתררת, מתמזג לו השקט לשיר חרישי וקסום, מנגינה בת אלף הדים שקטים, וצוהר נפתח לעולם אחר, חדש, מופלא.
אחריי שכולם נרדמים, בלילה, נעשות המיטות לערסלים לבנים ורכים, קשורים לעמודי שיש מבריקים בתוך עמק דשא ענקי, תחום בעצי דקל. עננים משייטים שם הלוך וחזור, מנענעים את הערסלים חרישית. ממעל כבר אין תקרה, רק שמיים, כחולים בכחול עמוק וזוהר.
מעל לעמק הדשא של ממלכת הלילה, על גבעות נמוכות, מתנשאים ארמונות ומגדלי שיש גבוהים, הם שייכים לכל מי שחלם עליהם פעם. הוא יכול לחצות את המרחב בדאיה, ופשוט לבוא לבקר או לגור שם, מה שייבחר.
בממלכת הלילה לובשים כולם גלימות ורדרדות וארוכות, הן משוחררות, רכות ונישאות עם הרוח. בכלל, לממלכת הלילה כח סגולי, הכובד הרגיל מאבד מערכו, והכל סביב קליל כנוצה.
בממלכת הלילה כולם מחייכים זה לזה. הם לא מדברים, אין בממלכת הלילה מילים. יש בה רק מה שרואים, ותפיסה והבנה.
בממלכת הלילה אין צורך דווקא ללכת כדי להגיע, או לעבור כברת דרך כדי לכבוש יעד. אפשר לדאות, לדלג או פשוט להיות שם.
בלילה אחריי שכולם נרדמים, ושיר חרישי משתרר, עננים מנידים ברכות ערסלים תחת שמיים זוהרים, ללילה הזה אין שום היגיון, יש בו רצון, הרגשה וקיום.
בממלכת הלילה אין "צריך" או "אפשר" יש רק אופק שאיננו נגמר וחלומות שמתגשמים, בלי חומר או הסבר.
בלילה בלילה, קורים דברים קסומים, כמה חבל שכולם ישנים.
כמה חבל שכשכולם קמים, הם שוכחים את ממלכת הלילה.
כמה חבל שאם הם כן קצת זוכרים הם לא מאמינים בממלכה הזו. הם לא מבינים שאכן יש כזו. והם היו בה.
ומחר יהיו שוב. גם.
הם חושבים, כולם, שסתם חלמו חלום.
אבל ממלכת הלילה אוהבת את זה. היא אוהבת להיות מסתורית.