הנושאים החמים
הנושאים החמים
מוצאי שמחת תורה תש"ף.
מכתב גלוי לאברך אחד.אל תחשוב שאף אחד לא ראה אותך במעשיך הנלוזים בעת ההקפות ביום שמחת תורה. היית בטוח שכולם עסוקים בשמחת התורה ולאף אחד אין פנאי לעקוב אחר מהלכיך הלא בדיוק ישרים. זהו שלא. אני ישבתי שם על ספסל בקצה בית המדרש, מאחורי שורות הספסלים המקופלים וצפיתי בך במשך שעות ארוכות. החל מהקראת הפסוקים של אתה הראת ועד לסיום הצלפת אחרון הטופי הדביקי, המעוך והדוחה, לעבר עוד ילד בן ארבע וחצי שאביו התעקש שהוא צריך לעלות לתורה בעצמו וללא עזרה מן הקהל בקריאת הברכות.
ראיתי אותך עומד ברוב הזמן מחוץ למעגלי הריקודים בנקודה מאד מסוימת בצפון בית המדרש. לא הבנתי למה בדיוק אתה נטוע דווקא שם. עד שהרמתי את עיני והבחנתי במזגן העצמתי, שתיים וחצי כוח סוס, דלוק על שש עשרה מעלות, שבמקום לאוורר ולקרר את פרצופיהם המיוזעים של הרוקדים הנלהבים - נעו וזעו התריסים היישר ממך אליך, מעצמך עליך. סידרת את עצמך עם המזגן והיה לך נעים. לא הבנת את כל הללו המתלוננים על אוזלת היד וחוסר סיפוק הסחורה המבוקשת על ידי מזגני בית הכנסת.
ראיתי אותך מתגנב בשעות ההקפות שוב ושוב לשטיבל החיצוני וטועם שוב ושוב מהקוגעל העסיסי והעהרינג המשובח, בזמן שכל בני גילך אוחזים בידיהם ספרי תורה לוהטים, מרכיבים על כתפיהם ילדים רכים בשנים האחוזים בדגלוני קרטון מצוירים ובבובות פרווה המגלמות ספרי תורות צבעוניים, מפזזים ומכרכרים בכל עוז לפני האלוקים.
ראיתי אותך ממקד מבט, מצדד גוף, מכוון מטרה, וגולש כטיל שלוח אל הארץ, משתוחח ומתכופף, שולח יד ותופס בטופי בודד שנשלח מעזרת הנשים. גוזל את חלומם של הילדים, חומס את פרנסתם, מחרים את המתוק המתוק הזה. ואז לגודל פליאתי אני רואה אותך מרים ראש, לוקח תנופה ושולח את הטופי בחזרה לעזרת הנשים בטיסה ישירה ובעצמה אדירה. רק אני שמעתי צווחת "אייי" שנפלטה מנפש מבוהלת. הבחנתי בקצהו של חיוך שטני הבוקע מבין שפתיך.
ראיתי אותך מקנח את מצחך בנייר טישו, כביכול מוחה אתה זיעה נעלמת מעל פניך, בעוד אפילו נטיף קטן לא זלג ממך. שבעה הקפות ישבת על מקומך ופזממת לעצמך שירי עם עממיים. לא הנעת יד, לא הקפצת רגל, לא חיבקת ספר, לא הרכבת ילד, לא שאגת בשיר, לא ענית פזמון, לא געית כצאן קדוש.
אך משום מה, בדיוק ברגע בו קרב הספר בחזרה אל ארון הקודש, מתכונן להיכנס פנימה בסיום ההקפות. לפתע זינקת ממקומך, נעמדת בין הספר לארון הקודש, מנעת בגופך את כניסת הספר אל הארון, נופפת בידיך ככרוכיה ושאגת במלוא גרונך "ואאאנותן לנו את תוירואאוסוי". יוצא משם גדול בפוזת ה'משתגעים ומתלהטים אחריה', מקבל את התדמית של הדבקות המתקשה להיפרד מן התורה.
התעצבנתי עליך. התחרפנתי מהפרוסטריות שלך. אבל במחשבה שנייה, אני מעריץ אותך.
כי אני הוא זה שרואה אותך מגיע לכוילל באיחור אופנתי בכל שני וחמישי, לאחר ששוב שני ילדים קמו עם כאב גרון ואתה הוא זה שצריך לקחת אותם לרופא. אני הוא שהבחנתי בך מתיישב על יד הסטנדר, פותח את הגמרא, מתנדנד בחוזקה, מנגן בעוצמה, מנסה להתחבר, מנסה להתרכז, ולא מצליח.
אני ראיתי את הקושי שלך, את הנפילות שלך, את חוסר הסיפוק, את הררי הטרדות, את אינסוף הדאגות, את שחיקת היום יום. אבל ראו גם ראיתי את הניסיונות שלך להתחבר, את המלחמה שלך להתקדם, את הרצון שלך למצוא סוף סוף את החלק שלך בתורת ה'.
אז הגיע יום שמחת תורה, וקצת קשה לך לרקוד, וחם לך, ואתה רוצה עוד מנת קוגעל, וממש בא לך עוד עהרינג אפילו שכבר תמו הקרקרים מן המגש, והניצוץ התזזיתי שלך פורץ כשאתה חושב על צליפה חוזרת של טופי אומלל לעזר הנשים. אבל אז אתה מבחין בספר המתקדם לכיוון ארון הקודש, ובשנייה אחת אתה מבין שעוד שנייה וזה נגמר. לא יהיה לך הזדמנות בעוד חודש או שבועיים לרקוד ככה עם התורה, לגלות בפומבי את האהבה האמיתית שלך בעולם הזה. בלי מחיצות, בלי מסכים, בלי הסתרות, ככה פשוט לקחת את ספר התורה ולהודיע קבל עם ועולם. ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא, חד הוא.
