עזרה ~~~~מבקשת עזרה-לא מצליחה להסתדר עם ארגון הבית

[דרומית]

ני מרגישה בהודעות האחרונות קצת 'רוחות מלחמה', בעוד שבהודעות קודמות יותר, יש עצות מצוינות לשיתוף פעולה ענייני והגברת מוטיבציה של כולם ברוח טובה.

כמובן עם עידוד ואוירה טובה
אבל רציתי להדגיש שאף אחד לא צריך להתנצל על זה שהוא מבקש עזרה מהילדים שלו
כי הם יודעים להתחמק מזה יופי...
אז כמובן ברור שבחיוך ובבקשה יפה
אבל בלי ויכוחים...

 

[מלפפון]

למי שהכתבה הזאת חסומה לה, הנה העתק מתוך האתר "צריך עיון":


לא נדיר לפגוש בעולם החרדי תחומים שבהם המודל האידאלי שונה למדי מהמצב בשטח. למצב עניינים זה יש מעלות וחסרונות: המעלות קשורות לשאיפה מתמדת לאידאל גבוה וטהור, ואילו החסרונות נובעים מהמרחק, שלעתים רק הולך וגדל, בין הדיבור על המציאות לבין המציאות עצמה. אך גם בתוך השדה החרדי רווי הפערים בין הרטוריקה לשטח, קשה לחשוב על דוגמא קיצונית יותר מתפקידי האיש והאישה במשפחה – בתוך הבית ומחוצה לו.


רוב בוגרי החינוך החרדי גדלו על מיתוס עקרת הבית הכל-יכולה. מי מאתנו לא שמע בילדותו את השיר: "אמא, איך את מסתדרת?", המתאר אם המנהלת ביד רמה בית של עשרה ילדים ועדיין מוצאת זמן לכל המשימות (ולכל הילדים)? בכל ספרי הילדות שלנו הופיעה האם הזו: היא מבשלת ומנקה, מכבסת ומגהצת, מארגנת בבוקר ומשכיבה לישון בערב, שולחת את הילדים לבית הספר ויוצאת אתם לגינת השעשועים. הבית שלה תמיד מצוחצח, וארוחת צהרים טריה וחמה מחכה בכל יום למשפחתה השבה הביתה. והאבות? הם מופיעים בספרי הילדים על תקן מבקרים, אם לעשות קידוש בשבת ואם לספק מענה לשאלה הלכתית. לאמא של ספרי הילדות יש בלעדיות על עבודות הבית ועל גידול הילדים.

האם היתה בכך אידאליזציה של המציאות? לא בהכרח. עד לפני עשרים שנה, נשים חרדיות רבות לא עבדו כלל ואכן היו פנויות לבית ולילדים. גם אלה שעבדו היו בדרך כלל מורות וגננות (שני המקצועות היחידים שנשים חרדיות יכלו ללמוד במוסדות חרדיים), החוזרות הביתה מוקדם ונהנות מחופשים ארוכים. בתנאים אלו אכן התקיימה חלוקת תפקידים ברורה: האם היתה מטפלת בכל צרכי הבית ודואגת לילדים, והאב היה פנוי ללימוד תורה (או לעיסוק בפרנסה).



מהפכה שוויונית?
בשנים האחרונות, נעשה המודל של אבות שאינם מעורבים כלל בגידול הילדים ובמטלות הבית נדיר יותר ויותר. אם לסבתותינו יש עדיין סיפורים על השכן שדפק על הדלת וביקש עזרה בהחלפת טיטול לתינוק כי אשתו טרם חזרה, הרי שקשה למצוא אב צעיר שמטלה זו זרה לו. אבות בני-זמננו מורגלים בהחלפת טיטולים ובשאר מטלות הבית, והם עושים זאת לא רק כשנשותיהם מתאחרות לחזור הביתה. באופן כללי, ניכר שהדור הצעיר של בעלים ואבות בישראל מעורב במטלות הבית ובגידול הילדים יותר מהוריו.

אם לסבתותינו יש עדיין סיפורים על השכן שדפק על הדלת וביקש עזרה בהחלפת טיטול לתינוק כי אשתו טרם חזרה, הרי שקשה למצוא אב צעיר שמטלה זו זרה לו. אבות בני-זמננו מורגלים בהחלפת טיטולים ובשאר מטלות הבית, והם עושים זאת לא רק כשנשותיהם מתאחרות לחזור הביתה

תופעה זו היא חלק ממגמת השוויון הכללית בעולם המערבי, שבו חלוקת התפקידים בין גברים ונשים הולכת ומתבטלת (ולכל הפחות מיטשטשת). העובדה המפתיעה היא שמבחינת ההשתתפות במטלות הבית, החברה החרדית מובילה במדד השוויון. בגיליון סוכות האחרון פרסם עיתון "משפחה" (שעבורו אני כותבת) סקר מקיף שהוזמן ממכון הסקרים "שילוב", שבדק את חלוקת נטל הפרנסה ועבודות משק הבית בין בני הזוג במגזר החרדי. מהסקר עלה כי רק ב-11% מהבתים החרדים אחראיות הנשים על כל עבודות הבית. ב-41% הן אחראיות על רוב עבודות הבית, וב-40% הנותרים מתקיימת חלוקה שווה של הנטל. התשובות על חלוקה שווה, יש לציין, הגיעו בעיקר ממשיבים צעירים יותר לסקר. סקר זה לא השווה בין החברה החרדית לחברה הכללית, אולם מסקרים אחרים עולה כי החברה החרדית אכן מובילה במדד השוויון בניהול משק הבית.[1]

התמונה של משק בית שוויוני מוכרת היטב לחרדים בשנות העשרים, השלושים, ואפילו הארבעים לחייהם. בין אם הגבר הוא אברך ובין אם הוא עובד, המציאות של "אמא עושה הכל בבית" נעשתה נדירה הרבה יותר, והיא קיימת כיום בעיקר בקרב משפחות שבהן הבעל עובד והאישה עקרת בית (או עובדת במשרה חלקית) – מציאות הרווחת יותר במגזר החסידי, ופחות במגזר הליטאי והחרדי-ספרדי (לפי נתוני סקר "משפחה"). בני העשרים והשלושים של ימינו עוד זוכרים אולי את המודל המשפחתי שבו אמא אחראית על כל ענייני הבית, אבל הם אינם ממשיכים אותו בבתיהם בדרך כלל.

העובדה המפתיעה היא שמבחינת ההשתתפות במטלות הבית, החברה החרדית מובילה במדד השוויון. בגיליון סוכות האחרון פרסם עיתון "משפחה" (שעבורו אני כותבת) סקר מקיף שהוזמן ממכון הסקרים "שילוב", שבדק את חלוקת נטל הפרנסה ועבודות משק הבית בין בני הזוג במגזר החרדי. מהסקר עלה כי רק ב-11% מהבתים החרדים אחראיות הנשים על כל עבודות הבית

כל מי שגר בשכונה חרדית רואה מדי בוקר את זרם האבות הצועדים עם עגלות בדרכם אל המעון, ואת האברכים השבים בצהרים וכמה זאטוטים עמם. גם על השותפות בעבודות הבית אין מה להתווכח: אם בקרב בני השבעים לא קשה למצוא את אלה שאינם יודעים להכין ארוחת צהרים בכוחות עצמם או להעמיד מכונת כביסה, אצל אברכים צעירים נדיר לגלות מישהו שידע זה חסר לו. בבתים רבים אחראי האב על חלק מבישולי השבת, על שטיפת הרצפה, על הדחת הכלים וכן הלאה.

בקיץ האחרון תיאר עיתון נשים חרדי לראשונה תופעה מרתקת: אבות הנשארים עם הילדים בתקופת "בין הזמנים", בעוד האמהות יוצאות לעבודה. מי שחי בציבור החרדי מכיר מציאות זו כבר שנים ארוכות: אברך שאשתו אינה עובדת הוראה נאלץ להפוך לצוות הווי ובידור של ילדיו למשך רוב ימי "בין הזמנים".



מחיר האברכות
ניתן למנות כמה סיבות להתמוססות חלוקת התפקידים המגדרית בבית החרדי – תופעה נדירה בקרב חברות שמרניות אחרות בישראל ובעולם, שבדרך כלל משמרות את חלוקת התפקידים המסורתית. ראשית, מספר הנשים החרדיות שאינן עובדות הצטמצם מאד. לא זו בלבד, אלא שבעקבות הרוויה השוררת זה שנים בשוק ההוראה, נשים חרדיות עובדות היום במגוון רחב של מקצועות. ברוב המקצעות הן נדרשות לעבוד שעות ארוכות הרבה יותר מאמותיהן. אם החוזרת הביתה בשעה ארבע או חמש אחר הצהרים היא כיום הסטנדרט החרדי, ולא יוצא הדופן.

במקרה (או שלא), יש בכוללים רבים הפסקה בין אחת לארבע בצהרים, המאפשרת לאברכים לאסוף את הילדים ולטפל בהם עד שובה של האם. באופן דומה, מתחיל הלימוד בכוללים בדרך כלל בתשע בבוקר – הרבה אחרי השעה שבה אמורה האישה להתייצב במשרד. מצב זה גוזר על אבות רבים את האחריות אף על פיזור הילדים למוסדות בבוקר

לצד זאת, בשנים הראשונות לאחר החתונה, לכל הפחות, רוב הגברים החרדיים ממשיכים ללמוד במסגרת "כולל אברכים", ונשותיהם הן המפרנסות הבלעדיות של משק הבית. האישה אינה יכולה לחזור הביתה לפני ארבע, בדרך כלל, בעוד מטפלות וגנים מסיימים את יום הלימודים באחת וחצי. צהרונים זולים אינם זמינים בכל מקום, ומחירה של שמרטפית פרטית לשעות הצהרים נמצא מעבר להישג ידן של מרבית המשפחות החרדיות הצעירות. במקרה (או שלא), יש בכוללים רבים הפסקה בין אחת לארבע בצהרים, המאפשרת לאברכים לאסוף את הילדים ולטפל בהם עד שובה של האם. באופן דומה, מתחיל הלימוד בכוללים בדרך כלל בתשע בבוקר – הרבה אחרי השעה שבה אמורה האישה להתייצב במשרד. מצב זה גוזר על אבות רבים את האחריות אף על פיזור הילדים למוסדות בבוקר. לעתים נראה כי תנאי השטח נתפרו באופן מיוחד כדי לאפשר לאבות החרדיים מעורבות גדולה יותר בגידול הילדים ובעבודות הבית.

מכל הנ"ל עולה באופן די ברור שהמציאות שונה מאד מכפי שהיתה בעבר. כעת עלינו לפנות אל האידאל: האם גם הוא השתנה?



נתק בין האידאל למציאות
קל לשער כי השינוי בחלוקת התפקידים המגדריים בחברה החרדית לא נעשה בשם אידאל השוויון. אין זוגות חרדיים רבים היושבים עם דף ועט ומחלקים ביניהם את עבודות הבית בשם עקרון השוויון המקודש. השינוי בחברה החרדית הוא בעיקר תוצר של כורח המציאות הנתקל בחוש פרגמטי מחודד. למשפחה כולה יש עניין מרכזי בשימור עבודתה של האם והתקדמותה בה. בן הזוג תורם לכך בהפחתת העול שעל כתפיה.

התופעה המרתקת היא שעל אף שהמצב בשטח השתנה באופן דרמטי, נראה לעתים כי הצגתה הציבורית של חלוקת התפקידים בין בני הזוג נותרה בדיוק כפי שהיתה. בספרי הילדים של ילדותי היתה האם דמות כל-יכולה בבית ובחיי הילדים. למרבה ההפתעה, בספרי הילדים בני דורנו, שאני מקריאה לילדי, הדמות כלל לא השתנתה. גם בספרים שיצאו לפני שנתיים או שלוש, נמצאת האמא תמיד בבית, לוקחת את הילדים לגן ומחזירתם, מבשלת ומשכיבה לישון, ומנקה לפסח בלי שום עזרה מבעלה. דוגמא קיצונית לכך היא ספר ילדים המתאר כיצד ילד קטן לומד לעזור לאמו לפסח. האם טורחת לבדה על נקיון הבית, לצד דאגתה לילדים הקטנים, והיא מגייסת את בן החמש כדי לסייע לה. בסוף הסיפור, כשסבא וסבתא מגיעים לסדר, האם מגלה להם שהפעם היא לא ניקתה לבד לגמרי – הילד עזר לה. האב, ראוי לציין, אינו מופיע בשום שלב של הספר. בספרי ילדים אחרים, האבא מופיע בהופעת אורח בתור מקור לעצות תורניות או חינוכיות, בהקשרים של קיום מצוות ושל לימוד תורה, או ביציאות מיוחדות (לאסוף את העופות בקניה השכונתית).

הספרות לגיל הרך אינה היחידה שמציירת כך את המציאות. בעיתונות החרדית ובספרות לגילים המבוגרים יותר מותר אמנם לאבות, לעתים, למלא תפקידים משמעותיים יותר בחיי ילדיהם, כולל הושטת יד בבית. אולם, הכותבות עדיין ידגישו כי הוא מתקשה להסתדר לבד – הוא אינו יודע למצוא בגדים לילדים בבוקר, חייב שאשתו העסוקה תגהץ לו את החולצות הלבנות, וכדומה.

חוקרת החברה החרדית, תמר אלאור, תיארה תופעה זו כבר לפני כמה שנים. בעולם הליברלי, אמרה, קיימת על פניו אידאולוגיה שוויונית, בעוד ההתנהגות בשטח מגלה כוחות אחרים הפועלים בניגוד לאידאל השוויון המוצהר. מנגד, בקהילה החרדית המצב הפוך:

המצב בקרב הקהילה החרדית שונה לחלוטין ואפילו הפוך. האידאולוגיה הגלויה מדברת על אי-שוויון מוצהר בין גברים לנשים, המוגדר כ"שונות" […] אולם, בחיי היום יום […] מתקיימת פעילות חברתית אינטנסיבית המעצבת מחדש את האידאולוגיה המוצהרת ויוצקת לתוכה תכנים והתנהגויות [שוויוניים].[2]

השאלה היא: מדוע קיימת סתירה כזו בין חיי היומיום של משפחה חרדית טיפוסית לבין השיח הפומבי בעניין זה? אם המציאות בשטח השתנתה והכל מודים בכך, מדוע ההצגה הציבורית של תפקידי שני בני הזוג לא השתנתה? הסטטיסטיקה מספרת לנו שרוב הילדים החרדיים גדלים היום בבית שבו האב מבלה אתם זמן משמעותי ביום, לוקח אותם לגן ומחזיר אותם מהגן באופן קבוע או מדי פעם, ובהחלט שולח את ידיו במלאכות הבית. איזו סיבה יש להדיר אותו מהתפקידים הללו בספרות החרדית, תוך הפיכת האב לדמות חסרת ישע בענייני הבית? חשוב מזה: מדוע אנחנו ממשיכים להקצות לנשים חרדיות רשימת תפקידים ארוכה שרק מעטות יכולות לעמוד בה, ודנים אותן בכך לרגשי אשמה ולאכזבה מעצמן?


מיתוס ה"סופר-וומן"
נדמה שהמגזר החרדי חושש להודות באופן רשמי שהוא נאלץ להתפשר. מעולם חונכנו – וכך מחנכים גם היום – שבמצב אידאלי פנויות האמהות לגמרי לגידול ילדיהן. במקביל לכך, באותו עולם אידאלי פנויים הגברים לגמרי ללימוד תורה. הבעיה היא שהמציאות בשטח אינה אידאלית. רחוק מכך. המצב כיום דורש התפשרות על שני האידאלים. כדי לאפשר לאב ללמוד תורה אין מנוס מעיסוק האם בעבודה מחוץ לבית; וכדי שהאם תוכל אכן לפרנס את הבית, אין האב יכול לעסוק בלימוד תורה ללא הפרעה, והוא נדרש להטות שכם בבית.


האסטרטגיה שנוקט הציבור כדי להתמודד עם המבוכה הכרוכה בהודאה בפשרה היא התכחשות. נמשיך לספר לילדים שהאבא לומד תורה כל היום ואינו מתערב בענייני הבית. נמשיך לספר להם על אמא עקרת בית כל-יכולה. נמשיך לדבר על הזוג החרדי הממוצע שבו מתקיימת חלוקת תפקידים ברורה: הגבר לומד והאישה אחראית על כל השאר. והמציאות? המציאות כבר תסתדר

המיתוס הזה אינו תלוש לגמרי מהמציאות. לפני עשרים ושלושים שנה היה המודל של נשים חרוצות שגידלו משפחות ברוכות ילדים ועשו לבדן או כמעט לבדן את כל עבודות הבית די מצוי. אלא שכיום אידאל זה הוא כמעט בלתי ניתן לביצוע. חוץ מההבדלים הנפשיים בין דור לדור, דור הנשים היום נדרש לעשות הרבה יותר.

נשים חרדיות בימינו אינן מופקדות רק על גידול משפחות ברוכות ילדים, אלא גם עובדות שעות ארוכות הרבה יותר (מעניין לחשוב בהקשר הזה על ירידת הילודה בציבור החרדי – נושא החורג כמובן ממסגרת מאמר זה). רבות מהן נדרשות לשעות עבודה נוספות או בכלל למשרה שניה בשעות הערב. מציאות זו נובעת לא רק מרוויה בשוק ההוראה: יוקר המחיה עלה, ולצדו גם רמת החיים המצופה עלתה מאוד ביחס לעבר. הציפיות בחיי הבית גם הן עלו. אמהות נדרשות להכין "שיעורי בית" מורכבים עם הבנות ולתזז ילדים בין חוגים שהחלו נפוצים במקומותינו, או בין טיפולים פרא-רפואיים שפשוט לא היו זמינים בעבר. גם ברמת הפיקוח על הילדים חל שינוי. אם דור האמהות שלנו שלח את הילדים לחצר כדי להוציא מרץ, היום מקובל שהוצאת המרץ מתרחשת בפיקוח הורי בתוך הבית (וטוב שכך). אלא שדבר זה מסתיים בפלישתם של אינספור המשחקים והצעצועים – שלא היו קיימים בימים עברו – אל כל פינות הבית.

גם אידאל נשגב ביותר יתקשה לעמוד במבחן השינויים מרחיקי הלכת שעברה המשפחה החרדית. כאן היתה מציאות ה"סופר-וומן" החרדית למיתוס ה"סופר-וומן" החרדית.



אידאל מסוכן
תוצאת השינוי במידת העומס ובתנאי החיים היא שרק נשים חרדיות מעטות שהתברכו בכוחות-על ובנסיבות המתאימות יכולות לחיות את האידאל: את המצב שבו יד האישה בכל והיא לעולם אינה נזקקת לעזרה. בפועל, רוב הנשים מוצאות את עצמן נזקקות לעזרת בן-זוגן בבית באופן קבוע. הבעיה היא שלצד אלה שחיות את המצב הזה בנחת ובשמחה, יש רבות המרגישות שהן אינן עומדות בציפיות. גרוע מכך, חלקן גם יחרפו את נפשן על שימור האידאל שעליו גדלו, ויגיעו למצבים פיזיים ונפשיים קשים, תוצאת מאמצים לא סבירים לרקוד על כל החתונות מבלי לערב את בן הזוג. טיפוח אידאל מנותק מהמציאות מסכן את הנשים החרדיות. במקום לעודד נשים להיות עקרות בית מופלאות, אידאל ה"סופר-וומן" פוגע בהן.

יש רבות המרגישות שהן אינן עומדות בציפיות. גרוע מכך, חלקן גם יחרפו את נפשן על שימור האידאל שעליו גדלו, ויגיעו למצבים פיזיים ונפשיים קשים, תוצאת מאמצים לא סבירים לרקוד על כל החתונות מבלי לערב את בן הזוג. טיפוח אידאל מנותק מהמציאות מסכן את הנשים החרדיות. במקום לעודד נשים להיות עקרות בית מופלאות, אידאל ה"סופר-וומן" פוגע בהן

נשים חרדיות מאמינות בתוך-תוכן שאשת חיל אמתית מסתדרת לבד – גם כשהן קורסות תחת העומס הפיזי, גם אם הן כמעט מתמוטטות נפשית. זה הרי המסר שהן מקבלות בכל הערוצים – מלבד ערוץ המציאות שבשטח. כך, באופן ציבורי לפחות, הפכו הנשים החרדיות מייצגות של האידאל הפמיניסטי: "נשים יכולות לעשות הכל". גם לעבוד וגם להתמסר לבית ולילדים; גם לפרנס באופן מלא וגם לגדל משפחה ברוכה.

כדי לבחון עד כמה פרדוקסלי המצב הזה, ניתן להשוות את הפער בין הציפיות למציאות בגזרת הנשים לפער המצוי בגזרת הגברים. ברוב הישיבות של ימינו, נדמה שהצוות זהיר מאד שלא לפתח בבחורים שאיפות שהם לא יוכלו להגשים. מחנכים מבינים כי התמדה קיצונית מדי, למשל, עלולה להביא תלמידים להזנחת הבריאות או להתנהגות חברתית בעייתית. כך, לצד חינוך להתמדה בתורה וטיפוח שאיפות רוחניות, יש הבנה (הולכת וגוברת) שחשוב לתת מקום גם לצרכי הגוף והנפש.

אצל הבנות, לעומת זאת, טרם התחולל השינוי. הן עדיין סופגות את המסר שלכל אישה יראת שמים יש כוחות-על המאפשרים לה, אם היא רק רוצה מספיק, להיות עקרת בית למופת ועובדת במשרה מלאה. בסמינר היא לא תשמע על הצמתים הרבים של חיי הנישואין שבהם תיאלץ לגייס את בעלה לעזרתה בתחומים "נשיים" מובהקים (לפי החינוך המקובל). כאשר היא תקרא באיזה ספר על בעל שנשאר בבית אחר הצהרים במקום ללכת לכולל, היא תגלה כי מדובר באם הסובלת לדאבון לב מדיכאון קשה אחר לידה (דוגמא אמתית מספר פרוזה חרדי).



נשים אינן יכולות הכל
ב-2012 פרסמה פרופסור אן מארי סלוטר, מומחית ליחסים בינלאומיים מאוניברסיטת פרינסטון, מאמר מהדהד במגזין "אטלנטיק" האמריקאי.[3] סלוטר מונתה על-ידי ממשל אובמה לתפקיד בכיר במשרד החוץ של הילרי קלינטון. היא היתה אחראית על תכנון מדיניות החוץ בבית הלבן: תפקיד חלומותיה. אולם, התפקיד גרם לה לבלות את כל השבוע בוושינגטון, עובדת שעות ארוכות, וחוזרת הביתה רק בסופי שבוע. על אף שהיו לה רק שני ילדים, על אף שהם היו כבר בחטיבת ביניים, ועל אף שבן זוגה, אקדמאי בעצמו, ארגן את הלו"ז שלו מחדש כדי להתמסר לחלוטין לבית ולילדים, תוך שנתיים בלבד היא נשברה. הילדים שלה הסתבכו בקשיים רגשיים ולימודיים הולכים וגוברים, והיא הגיעה למסקנה שמקומה בניו ג'רזי עם ילדיה, ולא בוושינגטון הבירה.

אולי הגיע הזמן להפסיק לייסר את מצפונן של בנותינו באמצעות הדגשת אידאל בלתי ניתן למימוש בנסיבות התקופה. אולי אפשר להפסיק להסתתר מאחורי הערצת הסופר-וומן החרדית כפי שהיא אמורה להיות, ולהעריך אותה כמות שהיא באמת: אישה אנושית מאד העושה כמיטב יכולתה – בעבודת צוות עם בן זוגה

את המסקנות שלה היא תיארה במאמר רחב-היקף, שביקר את האמירה הפמיניסטית הנפוצה "נשים יכולות הכל" (Women can have it all). סיסמא זו מתכוונת לקבוע שנשים יכולות להיות גם נשות משפחה למופת וגם להצליח בקריירה. כותרת מאמרה של סלוטר היתה "מדוע נשים עדיין אינן יכולות הכל". המאמר שלה, על 13,000 (!) המילים שבו, היה לאחד הנקראים בתולדות המגזין, ובסופו של דבר היא אף הרחיבה אותו לכדי ספר. סלוטר הדגימה במאמרה כיצד נשים מספרות לעצמן "חצאי אמיתות" כדי להשתכנע שהן יכולות להספיק ולהשיג את הכל. אחת מחצאי האמיתות הללו נשמעת מוכרת במיוחד: "זה אפשרי. את רק צריכה להיות מחויבת מספיק."

דגם האישה הכל-יכולה שסלוטר מתארת אינו זה המועלה על נס בציבור החרדי. היא מדברת על נשים קרייריסטיות במופגן, המתכננות את כל חייהן כדי להגיע לצמרת העסקית, האקדמית או הפוליטית. הן מצפות מבן זוגן להיות תומך ושוויוני, והן אינן מעלות בדעתן משפחה שיש בה יותר משני ילדים. למרות שינויים משמעותיים אלו, נראה כי דבריה רלוונטיים גם עבורנו. גם נשים חרדיות אינן יכולות הכל. הן לא יכולות להיות גם עקרות בית חרוצות ומתוקתקות ואמהות מושלמות, וגם לעבוד שעות ארוכות מחוץ לבית.

לציבור החרדי אין עדיין אן מארי סלוטר משלו. אין עדיין אישה מפורסמת ומוערכת ציבורית, המחויבת לדמות אשת החיל התומכת בכל נפשה ומאודה בלימוד התורה של בעלה, שתכתוב באריכות ובגילוי לב את האמת על חייה; שתודה שהיא אינה באמת כל-יכולה; שארונות הבגדים בביתה הפוכים תמיד; שלעתים קרובות היא נאלצת לבקש מבעלה לעזוב את לימודו לטובת הטיפול בבית ובילדים, ושהוא אף מבשל לשבת.

עם זאת, בציבור החרדי יש חוש בריא מאין כמוהו של פרגמטיזם. החוש הזה יצר את המצב שמתארת תמר אלאור: נשיאה בנטל שוויונית בבית, בעוד האידאל גורס אחרת. ומאחר שהפרגמטיות הזו כבר הגיעה לרוב בתי ישראל החרדיים, אולי הגיע הזמן לעשות את הצעד הבא. כן, אולי הגיע הזמן להפסיק לייסר את מצפונן של בנותינו באמצעות הדגשת אידאל בלתי ניתן למימוש בנסיבות התקופה. אולי אפשר להפסיק להסתתר מאחורי הערצת הסופר-וומן החרדית כפי שהיא אמורה להיות, ולהעריך אותה כמות שהיא באמת: אישה אנושית מאד העושה כמיטב יכולתה – בעבודת צוות עם בן זוגה.

א. מי כתבה את הנ"ל?
ב. היא שכחה שהכותבות והעיתונאיות הן אלו שהאידיאל מתרחש אצלן..
הן בד"כ כותבות מהבית בנוחות שלהן, ולכן המצב שבו האמא בבית מגדלת ומסדרת (בבוקר, בין כתיבה אחת למישניה, בבלי שיתרוצצו להן בין הרגליים, הן גם לא צריכות להתלבש כל יום לעבודה, ויכולות לנוח ולהניח את הראש לפעמים כדי לצבור כוחות), וכך הבעל יכול לחזור מכולל לארוחת צהרים מבושלת, לאישה רגועה, בית מסודר יחסית, וגם אם הוא נותן יד בבית, הרי שהאשה היא המשמעותית, והן כותבות את המציאות שלהן.
ג. אם לא תשאף להיות גנרל, גם חייל טירון לא תהיה.
נכון שאין ענין לענות את הנשים עם מצפון ותחושה שהן כל יכולות, אבל לא לקחת את האידיאל, לא לקחת להן את הסיבה למשמעות שלהן בעיני עצמן.
ד. כאשה המכבדת את מקומה, אני רואה לעצמי כבוד וגאוה שאני זו שמבשלת וחולשת על תפקידי הבית ומגדלת את הילדים. גם כשבעלי עוזר לי, הרי שזה בעיקרון התפקיד שלי, האחריות שלי, ואני לא חשה צורך להתנצל על המעמד שלי כאישה. זכותי.

ולפותחת האשכול-
מבינה אותך, לא קל להתמודד עם הכל, כולנו עוברות את זה,
ומתסכל מאד שילדות לא עוזרות.
אמרתי יום אחד לבת שלי שלפחות תעשה את עצמה, תראה שאכפת לה, שתשקר עליי שאכפת לה איך הבית נראה, למען השלום. (היא כמובן הבינה שהנ"ל נאמר בציניות).
שארגיש שלא מובן לה מאליו שאמא עושה את הכל, אלא היא רואה את עצמה חלק מהבית ומעריכה את מה שהיא מקבלת..

ואהבתי כאן מישהי שכתבה שכל ילד אחראי על שטח בבית.

 

[משפחת לוי...]

אם אין עזרה-
אין לצאת לחברות
אין בגדים
וכו
בנות (ובנים גם כמובן)
צריכים לדעת שהם לא בתקן אורחים בבית
ושאין על זה ויכוח
הם חייבבביייים לעזור
כשתהיי בטוחה בעצמך זה יקרה

אולי גם שביתה עם אוכל וכו' להגיד להם שיאכלו ממה שיש במקרר, פשוט המשרתת יצא לחופשה , מניסיון זה עובד.

 

[MRF]

אם אין עזרה-
אין לצאת לחברות
אין בגדים
וכו
בנות (ובנים גם כמובן)
צריכים לדעת שהם לא בתקן אורחים בבית
ושאין על זה ויכוח
הם חייבבביייים לעזור
כשתהיי בטוחה בעצמך זה יקרה

רק תביני
זה קשה לילדה בכיתה ז שחזרה ב-3 מבית הספר אכלה,ישבה עוד שעתיים ללמוד למבחן ולהכין שב. היא רוצה טיפה לנוח. או ילד שחזר מתת בשעה 5 כמה אפשר כבר לדרוש?
העזרה שאפשר לבקש מוגבלת, יותר בשביל החינוך.

 

[-LIGA]

אני מרגישה בהודעות האחרונות קצת 'רוחות מלחמה',

הושפעת מהטילים...
בסה"כ רוצים להחזיר קצת לאמא את השליטה, מה שקצת נאבד בשנים האחרונות...
כי אם לדרוש זה כבר רוחות מלחמה....

 

[מרחבית]

אני אסביר את עצמי: לפעמים לא נעים לנו לבקש משהו מהבעל, מהבוסית, מהשכנה, מהחברה, וכו'. ואז אנחנו מתאפקים ולא מבקשים, אבל הכעס הפנימי מתחזק והולך: סליחה, אסור לי לבקש קצת עזרה?? התחשבות?? מותר לי! ואז אנחנו מבקשים בתקיפות וכעס, והשני מרגיש: רגע, אמרתי שלא?? מה זו הצורה הזו?
הוא בכלל לא היה שותף לקטע של המאבק הפנימי שלנו, ולא מבין, ובצדק, את עודף האנרגיה...

מילדים אפשר לדרוש, ולא פעם זה מה שצריך לעשות. רק שלפעמים יש לנו קושי פנימי לגייס את הילדים לדברים נצרכים או לאסור עליהם דברים מסוימים, ודווקא בגלל זה מצטברים לנו תקיפות וכעס, ולא בגלל מה שהילד עשה או לא עשה.
ואז מגיעים אליו עם עודף תקיפות והחלטיות, שלא תואמות את המצב.

הרבה יותר בטוח, לשאול את עצמנו: מה יעשה להם התלהבות ומוטיבציה? באיזו צורה נוכל לגייס אותם לשיתוף פעולה?

 

[רותיb]

אולי גם שביתה עם אוכל וכו' להגיד להם שיאכלו ממה שיש במקרר, פשוט

אני ניסיתי את זה כמה פעמים עד שהתברר לי שהן מעדיפות לאכול לבד שטויות ומוותרות בשמחה על האוכל המבושל, כשגיליתי את זה הבנתי שזה לא מה שיעזור להם

כיף לגלות שאני לא לבד בתחושה הזו שאני כישלון מהלך כי מתוך 1000 משימות הספקתי היום רק 500

 

[מרים אדריכל]

אני לא חושבת שהדרך לגרום לילדים לעזור זה ע"י איומים,
הרבה יותר עוזר עידוד חיובי, מבצעים וכד'.
אצלנו מסדרים לפני ארוחת ערב, הילדים אוספים מהרצפה את כל מה יש ושמים על השולחן, מה שהם יודעים הם ממיינים למקום, ומה שלא הם משאירים לי.
בימים שיותר קשה להם אני אומרת שמי שיעזור יקבל מנה אחרונה בארוחת ערב (למשל כוס שוקו, קובית שוקולד)
או שמי שעוזר הכי הרבה בוחר מה להכין לארוחת ערב וכו'

 

[רי]

שהן מזמינות חברות, מהר מהר הבית מסודר...
ותדעי לך שזה גיל שהן עדיין לא לוקחות אחריות ולא רואות את הבלגן. צריך לומר להן והן עושות

 

[שפת הים]

אני לא יודעת מה אצלכן אבל אצלי הענף הכי קשה זה ענף הכביסות.
כל הזמן מכבסת כל הזמן מקפלת ואיכשהו גם כל הזמן הסל כביסה מלא והארונות ריקים....
מישהי מכירה את התופעה? יודעת איך להתמודד?

 

[ELFISH]

אני לא יודעת מה אצלכן אבל אצלי הענף הכי קשה זה ענף הכביסות.
כל הזמן מכבסת כל הזמן מקפלת ואיכשהו גם כל הזמן הסל כביסה מלא והארונות ריקים....
מישהי מכירה את התופעה? יודעת איך להתמודד?

לא מה פתאום. זה רק אצלך

החורף הזה גמר עלי עם כביסות. ילד אחד שמרטיב עד אין קץ, תינוקת זוחלת שמחליפה גרדרובה 3 פעמים ביום וילדים שסתם גבהו וגדלו והבגדים תופסים יותר מקום במכונה כל זה = כאוס.

הפתרון שלי זה חצי שעה בבוקר תוך כדי שמעירה את הילדים. מעבירה ממכונה למייבש ומפעילה עוד אחת. בערב עוד סבב כזה, 2 מכונות ביום.
מקפלת על המקום, שוב- תוך כדי. באמצע הבית. עושה ערימות על השולחן וכל אחד לוקח לארון.
קיפול לא מדויק. אכן. הרי מחר זה שוב יהיה בארון הכביסה. אז יש בארון מקום לכל סוג פריטים אבל הארונות לא חיילים ולא מתיימרים. מסתדרים, עובדה שכמות הכביסה לא קטנה, הווה אומר שמוצאים מה ללבוש.

והכי הכי- יש מקום לגרביים לא ממוינות של הבנים. הכל נכנס למגירה והם משדכים לעצמם בבוקר. יש מגירה לכל הגיהוץ, יש הרבה קופסאות איקאה גדולות שמכילות כביסה נקיה לעת מצוא.

 

[אחות]

כולכן צודקות...
וכשהילדים גדילים וכמו שכתבוו כשמגיעה חברה פתאום נהיה מסודר... כן זה בדיוק כך..
וכשגדלים עוד קצת הם אומרים אצלי בבית יהיה ...... 1,2,3,...
אז תתחילי להתאמן.....(הילדה)
העיקר הרבה נחת, דוגמא אישית ואוירה טובה.
ועוד משו כשעושים ביחד הרבה יותר מהר כיף וקל לכולם.

 

[לואיזה]

אל תרגישי רע. היום יש יותר משימות מאשר זמן ולכן לא מספיקים כלום. יש נשים בודדות שהסדר והנקיון זורם להן בדם והן מספיקות קצת יותר אבל אז מישהו אחר משלם את המחיר...
אני הייתי בקורס של אסתר דויטש בירושלים, לא יקר ומאד עוזר (גם בחינוך ילדים ושלום בית ).
העיקר תהיי שמחה על כל המתנות שה' נתן לך והכל יעבור. היום כשהילדים שלי גדולים כבר אין לי את הבעיות האלה אז תזכרי - הכל עובר!
הרבה שמחה וס"ד!

 

[רינה כהן3434]

וואו מעל גיל 9 יכולות לעזור המון ! !
תעשי להן טבלה של תורנויות
תתחילי בדברים פשוטים כמו שטיפת כלים, קיפול מכונה(כן, כן, )ריקון פח,
ילדות בגיל הזה יכולות גם לשטוף ,
רק חשוב שהן לא ירגישו עומס ושכל מטלה לא תיקח יותר מרבע שעה,
תתני תמריצים ,
לדוגמא כשהבית אצלינו נראה זועק לרווחה, בעלי אומר לילדים אני הולך לקנות לכם פיצה ,כשאני חוזר הבית מסודר ,
תתפלאי ,מדובר בילדים שהכי גדול בן 8וחצי, והם מסדרים את הבית מהמם !!
כולל סנו קליר על משטחים, והם שמחים ואןהבים את זה מאד ! כמובן שזה קורה לא יותר מפעם בחודש
אבל המטרה צריכה להיות לשתף אותם שהם חלק מהבית, ושיהיה לך ברור שהם צריכות לעשות את זה ,ואל תרגישי שאת מעמיסה עליהן, להיפך, זה נותן לילד את תחושת השותפות,
מקווה שעזרתי

תודה לכל התגובות.. בקשר לשטיפת כלים. עשינו דף תורנות והם "שוכחות"... כל הזמן...! ואני צריכה לבקש ולבקש וזה ממש לא נעים לי ומעצבן אז בסוף אני עושה..

 

[miami]

האשכול הזה הוא בשבילי ממש כמו מים קרים על נפש עייפה---------
מזדהה עם כל מילה שלך רינה
והועלת לי גם המוןןןןןןןןןןןןןןןן
בהצלחה ביישום כל הרעיונות
ותודה שהיית פה בשביל כולנו!
אני בטוחה שיש פה עוד כאלה......

 

[cherry c]

אני לא יודעת מה אצלכן אבל אצלי הענף הכי קשה זה ענף הכביסות.
כל הזמן מכבסת כל הזמן מקפלת ואיכשהו גם כל הזמן הסל כביסה מלא והארונות ריקים....
מישהי מכירה את התופעה? יודעת איך להתמודד?

לפני כל העצות, את מייבשת במייבש ולא תולה, נכון?