הנושאים החמים
הנושאים החמים
זו היתה שבת נוראית. והנורא מכל, שלא הייתה לה סיבה להיות כזו.
עוד שבת בבית, בלי לארח או טוב יותר – להתארח, שבת בבית אחרי יום שישי בבית, חמישי בבית וחצי מרביעי , זה היה הרבה יותר מידי.
להיות בבית זה כיף, אתם חושבים עכשיו. ובכן, תלוי באיזו צורה, בצורה מאוזנת. פחות.
הכאבים שתקפו אותה ביום רביעי לא היו פוטוגניים בכלל , לא כאבים מטורפים ששולחים למנוחה בלי יכולת לזוז,
סתם כאבי גב מעצבנים, עמומים , שלא מניחים לעמוד, ללכת או לשבת בלי תזכורת מטרידה שהם כאן כדי להישאר.
היא שכבה במיטה , לא היה לה כח לתזכורות כאלו. אבל שקט לא היה שם.
הרגשות חגגו את ניצחונם עליה, התסכולים הקטנים מהחיים, הייאושים השקטים מכל מה שלעולם לא ישתנה,
העייפות, הכאב, הבדידות. כולם עשו יד אחת נגדה, והיא לא יכלה לברוח.
איפה איזו ערימת כביסה לקיפול כשצריך אותה. איפה.
אף ערימת כביסה לא היתה שם , הכבסים שכבו לבטח בסל הכביסה ,וכשהוא לא הכיל אותן הן לא נרתעו מלהתפזר על רצפת חדר הכביסה ולמלא אותה בקומות.
ככה הזדחלו הימים בשכיבה, והגיעה השבת , שבת שקטה, בלי לארח או להתארח, בלי לצאת קצת לגינה ולנקות את הראש מכל העומס, בלי לפגוש שכנות ולשקוע בפטפוט מבורך.
שבת אחרי שישי, חמישי וחצי רביעי של מחשבות נוגות.
ואחרי השבת הגיע מוצאי שבת. והיא ידעה שאפילו סיפור אי אפשר לכתוב על השבת האיומה הזו.
למה? ככה. כי בסיפורים יש תסכול אחד או שניים ,ואף אחד לא כורע שם תחת עומס רגשות שעושה חשק רק לישון , לברוח, או גרוע יותר.
הסיפורים החד שבועיים שהיא קוראת בקביעות, כל שבוע בלי דילוגים, בעיתון לאישה,מסתיימים תמיד בתובנה מדהימה ששופכת אור על המהלך מתחילתו, בתפילה עמוקה שיוצאת מלב שבור, או תקווה מחודשת לימים טובים יותר שיבואו.
והיא , אין לה כאלו.
אין לה תובנות , אין לה תקוות, ויותר מהכל אין לה תפילות.
היא יודעת שכדאי לה להתפלל, מרגישה שזה בדיוק מה שהיא צריכה. תפילה עמוקה אחת , שתגיע עד המקומות העמוקים ביותר, ותביא את התקווה לשם .
תפילה שתנקז, שתבכה, שתיגע, שתנחם, שתרפא.
אבל היא לא מסוגלת.
לא יכולה בשום אופן להרגיש את כל המפלצות המאיימות שבתוכה ולתת להן מקום אפילו לרגע, ואם היא תדבר, הן תבואנה.
היא שוכבת במיטה, לידה כמה ילדים ישנים שפזורים בצורות שינה מגוונות. ומרגישה שבא לה רק לישון.
"אבא" היא אומרת במאמץ, מתוך החושך והמפלצות "תעזור לי. אבא, בבקשה . תעזור לי . אין לי כוח"
ואז, סוף סוף, מגיעה השינה הגואלת.
כשהיא מתעוררת, השעון מראה על אחת עשרה וחצי, והיא בבגדים . במיטה.
היא קמה להתארגנות לילה, מוצאת את בעלה שרוע על הספה בסלון.
אנשים מהוגנים מהסיפורים תמיד ישנים במיטה אחרי ארוחת ערב שפויה. רק אצלם בבית זה נורמלי.
מתארגנת לשינה והפעם עד הבוקר. היא הולכת בבית, ומשהו שונה, הכאב זז קצת.
אולי הוא עוד שם ואולי לא. היא רוצה להאמין שלא.
"מותר לי להאמין , אבא, נכון?" היא שואלת בתקווה " מותר לי להאמין שלקחת את הכאב המעצבן הזה,
שמחר בבוקר אני אקום כמו חדשה, בלי זריקה ובלי לקבוע תור טלפוני אצל הרופאה?
אני יכולה לחשוב ששמעת אותי , אבא? את התפילה המיואשת שלי במיטה, את הצעקה בלי מילים ?
מותר לי להרגיש שאכפת לך ממני?" היא תוהה. ופתאום היא יודעת את התשובה. לא יודעת, מרגישה.
סתם ילדה קטנה של אבא, לא אישה עוצמתית מהסיפורים המחכימים בעיתון.
ואין לה תובנה, אפילו אחת, מרגשת. רק אהבה אינסופית של אבא שצפה מעל הכל.
ויש נוחם גם בשבילה. תמיד.
עוד שבת בבית, בלי לארח או טוב יותר – להתארח, שבת בבית אחרי יום שישי בבית, חמישי בבית וחצי מרביעי , זה היה הרבה יותר מידי.
להיות בבית זה כיף, אתם חושבים עכשיו. ובכן, תלוי באיזו צורה, בצורה מאוזנת. פחות.
הכאבים שתקפו אותה ביום רביעי לא היו פוטוגניים בכלל , לא כאבים מטורפים ששולחים למנוחה בלי יכולת לזוז,
סתם כאבי גב מעצבנים, עמומים , שלא מניחים לעמוד, ללכת או לשבת בלי תזכורת מטרידה שהם כאן כדי להישאר.
היא שכבה במיטה , לא היה לה כח לתזכורות כאלו. אבל שקט לא היה שם.
הרגשות חגגו את ניצחונם עליה, התסכולים הקטנים מהחיים, הייאושים השקטים מכל מה שלעולם לא ישתנה,
העייפות, הכאב, הבדידות. כולם עשו יד אחת נגדה, והיא לא יכלה לברוח.
איפה איזו ערימת כביסה לקיפול כשצריך אותה. איפה.
אף ערימת כביסה לא היתה שם , הכבסים שכבו לבטח בסל הכביסה ,וכשהוא לא הכיל אותן הן לא נרתעו מלהתפזר על רצפת חדר הכביסה ולמלא אותה בקומות.
ככה הזדחלו הימים בשכיבה, והגיעה השבת , שבת שקטה, בלי לארח או להתארח, בלי לצאת קצת לגינה ולנקות את הראש מכל העומס, בלי לפגוש שכנות ולשקוע בפטפוט מבורך.
שבת אחרי שישי, חמישי וחצי רביעי של מחשבות נוגות.
ואחרי השבת הגיע מוצאי שבת. והיא ידעה שאפילו סיפור אי אפשר לכתוב על השבת האיומה הזו.
למה? ככה. כי בסיפורים יש תסכול אחד או שניים ,ואף אחד לא כורע שם תחת עומס רגשות שעושה חשק רק לישון , לברוח, או גרוע יותר.
הסיפורים החד שבועיים שהיא קוראת בקביעות, כל שבוע בלי דילוגים, בעיתון לאישה,מסתיימים תמיד בתובנה מדהימה ששופכת אור על המהלך מתחילתו, בתפילה עמוקה שיוצאת מלב שבור, או תקווה מחודשת לימים טובים יותר שיבואו.
והיא , אין לה כאלו.
אין לה תובנות , אין לה תקוות, ויותר מהכל אין לה תפילות.
היא יודעת שכדאי לה להתפלל, מרגישה שזה בדיוק מה שהיא צריכה. תפילה עמוקה אחת , שתגיע עד המקומות העמוקים ביותר, ותביא את התקווה לשם .
תפילה שתנקז, שתבכה, שתיגע, שתנחם, שתרפא.
אבל היא לא מסוגלת.
לא יכולה בשום אופן להרגיש את כל המפלצות המאיימות שבתוכה ולתת להן מקום אפילו לרגע, ואם היא תדבר, הן תבואנה.
היא שוכבת במיטה, לידה כמה ילדים ישנים שפזורים בצורות שינה מגוונות. ומרגישה שבא לה רק לישון.
"אבא" היא אומרת במאמץ, מתוך החושך והמפלצות "תעזור לי. אבא, בבקשה . תעזור לי . אין לי כוח"
ואז, סוף סוף, מגיעה השינה הגואלת.
כשהיא מתעוררת, השעון מראה על אחת עשרה וחצי, והיא בבגדים . במיטה.
היא קמה להתארגנות לילה, מוצאת את בעלה שרוע על הספה בסלון.
אנשים מהוגנים מהסיפורים תמיד ישנים במיטה אחרי ארוחת ערב שפויה. רק אצלם בבית זה נורמלי.
מתארגנת לשינה והפעם עד הבוקר. היא הולכת בבית, ומשהו שונה, הכאב זז קצת.
אולי הוא עוד שם ואולי לא. היא רוצה להאמין שלא.
"מותר לי להאמין , אבא, נכון?" היא שואלת בתקווה " מותר לי להאמין שלקחת את הכאב המעצבן הזה,
שמחר בבוקר אני אקום כמו חדשה, בלי זריקה ובלי לקבוע תור טלפוני אצל הרופאה?
אני יכולה לחשוב ששמעת אותי , אבא? את התפילה המיואשת שלי במיטה, את הצעקה בלי מילים ?
מותר לי להרגיש שאכפת לך ממני?" היא תוהה. ופתאום היא יודעת את התשובה. לא יודעת, מרגישה.
סתם ילדה קטנה של אבא, לא אישה עוצמתית מהסיפורים המחכימים בעיתון.
ואין לה תובנה, אפילו אחת, מרגשת. רק אהבה אינסופית של אבא שצפה מעל הכל.
ויש נוחם גם בשבילה. תמיד.
נערך לאחרונה ב:
