להן בעיקר יכולים להאמין בני נוער
אני חושבת שזה די מסכם את העניין. בהכללה גסה, נראה לי שכל מה שבן נוער לא 'יכול' לקרוא (על פי גדרות הצנזורה במחוזותינו) פשוט לא מודפס, ולכן כל הספרות החרדית היום עונה להגדרה הזאת גם אם יש בה הרבה עומק וטוב. כותב/ת שזה כל מה שקרא/ה, אין לצפות מהם לכתוב 'טוב' יותר. הצעד הראשון של לכתוב ספר טוב (או סרט לצורך העניין) הוא להכיר את הז'אנר שלך היטב (ואת העולם שבו הסיפור מתרחש) ולקרוא את מה שהקהל שלך קורא, ואני לא בטוחה שזה מתקיים אצל כותבי ה'מותחנים' החרדיים של ימינו בצורה המיטבית.
מאותה סיבה, אגב, אנחנו רואים כל כך הרבה קלישאות וחומר ממחוזר, וכמו שציינו לפניי זה נפוץ גם בעולם הכללי אלא ששם הים עמוק ורחב וספר לא מוצלח פשוט לא מתרחק מהחוף, ואילו אצלנו הוא חוצה אוקיינוסים של מעריצים ומהדורות ברוך השם. קצת פרנסה מה רע
![Smile :) :)]()
אנקדוטה שקצת קשורה: עוד בימי נעוריי העליזים כשחברותיי צרחו באימה בסצנת המרדף של אב ערבי אחר בתו היהודיה בסמטאות סוריה (בסרט חרדי כמובן) אני לא הצלחתי 'להימתח' אפילו מתיחה קלה, כי הבנתי שההפקה לא תוכל לצלם את האב יחד עם הבת באותה סצנה מסיבות הצנזורה שלעיל, ולכן הוא לעולם לא יתפוס אותה על המסך. זה אומר שבמהלך הסרט כולו- עוד לפני הסצנה הנ''ל, כצופה, הרגשתי את חוסר האמינות בעולם שהוצג לפניי, ולכן עבורי זה לא היה מותחן אלא קומדיה מוזרה, והמרדף היה פארסה שסופה להסתיים בהצלה מראש.
החוויה הזאת מזכירה לי את התיאורים של כותב/ת הפוסט, שהזדהיתי איתם מאד. אמינות היא אבן היסוד, כשהקהל לא מאמין לך, חבל על הנייר והדיו. אם כי, כמו שרבות מחברותיי בהחלט האמינו לסרט ההוא ונהנו ממנו, אני מניחה שהרבה אנשים פשוט קוראים את הספר ונהנים עד מאד (זה מסביר את המכירות הטובות), אולי על זה נאמר מרבה ידע מרבה מכאוב.
אציין שאני חובבת מותחנים מכל סוג, מאד, אבל לא מוצאת בתוכי את התעוזה (או את כוח הרצון) לכתוב בז'אנר הזה, כי בעיני אמינות היא אבן הבסיס הראשית בכל יצירה בדיונית, ואני לא מרגישה שאני מספיק טובה בשביל ליצור מותחן אקשן אמין. אני גם לא רואה את עצמי דורכת במשבצת הזאת אי פעם, אם כי, ימים יגידו
![Smile :) :)]()