בקיצור, אז הילדים בעייני לא חווים לילה ולא בית!!
כל הזמן המגמה רק- לבית ספר, למוסדות, להספיק, להספיק, לרוץ, להספיק...
למה??
פיגמה זה לא רק לנוחות- זה גם להרגשה!
אני שייך,
אני נהנה להתכרבל בפיג'מה נקיה של מיקי מאוס שאימא הלבישה לי אחרי האמבטיה...
לילה.
מה יותר מזה?
יוצר את הפן הפסיכולוגי של- עכשיו אני ישן, כמו שההורים לובשים בגדי לילה, הבית מכריז שהוא מתכנס לרגיעה של שינה נעימה ושלווה.
הבית הוא חלק ממני, ולכן יש גם את ההפרדה. יש בגדים שאלבש כשאני יוצאת לחיידר, אבל יש בגדים ששייכים לי בבית.
הפייטים המתוקים על החולצה,
הכובעון פרווה שמחבר לחולצת פיג'מה של הילד, והוא נהנה לחבוש אותו ולצחוק עם כולם.
עצם זה שיש פיג'מה שהיא פי כמה יותר נוחה!
כפות הרגליים שחשופות... נושמות אוויר בריא ומשתחררות...
הבגדים הלוחצים של היום יום משתנים ללבוש כייפי יותר, נוח ורחב...
אימוש, כיף לי לישון ככה!
תמשיכי עם זה...
לעומת בגדים של גן (ואם הילדה נניח נהנת בגן, אבל במידה, אז גם בלילה היא מרגישה שהיא כבר שם ולא מאוד נוח לה עם זה)
ואם לא נוחה לה החצאית שעולה לה כלפי מעלה, והגרביונים המעצבנות..
ואם מתחשק לה להכרבל בידיים של אימא, ככה כמו שהיא, מתוקה כזאת בתוך פיג'מה רכה ונעימה.
בעייני זו לא הזנחה כל הסיפור הזה-
זה יציאה לחלוטין מפורפורציות!!
והדגשה ברורה מאוד- עד כמה לחלוטין אנחנו לא פה, ומה שעומד מול עייננו זה רק ה-להספיק, לחסוך, לרוץ, לרוץ, לרוץ וכל הזמן להיות באיזה מעגל מטורף של מה אנחנו מספיקים.
שינה עם פיג'מה זה חלק מגדילה של ילד בעייני.
נקודה.