הנושאים החמים
הנושאים החמים
אז נכון שהספרות צולעת, ומתוך אלפי מדפי ספרים יש מדף וחצי שהגונים לקריאה, וגם אני אחת מהאלו שהולכים על בטוח ושומרים אמונים לסופרים הבודדים שיודעים לכתוב כמו שצריך. אבל הפעם החלטתי לחרוג, ולתת צ'אנס.
לא התאכזבתי.
להי נאאר
דבר ראשון השם, כבר הבנו שזה לא אחד מסיפורי הסמינר/משפחה/מוסד/שואה, זה סיפור בלי זמן, בלי מקום ובלי תאריך.
דבר שני הכריכה, חוץ מלבושת השחורים שמקלקלת את הנוף, הציור שבכריכה מנסה להמחיש את האגדיות שהסיפור טובל בו.
לפחות 20% מהספר הולך על תיאורי אוירה שמדליקים את הדמיון, במיוחד לאוהבי טבע שכמוני.
מי לא היה רוצה לקום אל יער בראשיתי, יקינתונים סגולים או אדומים מפוזרים, סלסלת קש ואוכמניות נקטפות, וכל זה בדרך ללימודים. אחרי צהרים יש בתפריט ירידה אל הנחל הירוק שגדתו מלאת לוונדרים וסיגליות. ובלילה הסמטאות מלאות אוירה, ריח של תפוזים מהשדות הרחוקים וספסל הצופה אל העמק. זה עוד לפני שדברנו על השקיעות... אני חושבת שהסופרת הנחמדה בלעה אנציקלופדיית פרחים לפני כתיבת הספר. כך או כך, זה מגרה בהחלט. מי שישכיר לי את הבית של לינאר לכמה ימי חופש אני אשלם עליו אפילו דיואון זהב שלם.
סגנון:
זהו ספר ראשון בטרילוגיה. אומץ, אין מה לומר. ועוד לא פחות מ900 עמודים.
העלילה כולה מתרחשת בכפר שבו עניים בבית חימר גרים לצד עשירים באחוזות פאר ולמרבה המוזרות- הם חיים יחד, לומדים יחד, נענשים יחד, מתאספים יחד ושונאים זה את זה.
כולם מחויבים לשלטון האימה, שתולה אנשים בכיכר מרכזית כמו כלום.(לא ברור איך עוד נשארו בכפר אנשים לאחר שנלקחים כל יום כמה) מפחדים מהצללים ברחובות אולי זה איש משטר,(חיבת לומר, כמות אנשי המשטר הינה בלתי הגיונית בעליל, כאילו, מחצית מבני הארץ מגויסים למשטר ושומרים על המחצית השניה?) מחפשים אוכל ביער,(ושהדודה שולחת להם שושני קנמון או עוגת אוכמניות הם עדיין חולמים על לחם, מה שנקרא אם אין לחם תאכלו עוגות) מלאי ביטחון עצמי שמתגלה כגאווה עיוורת משהו.(זה אמור להצטייר כגבורה, אבל זה לא יותר מגאוה שפלה)
דמויות:
הכפר מתחלק ל2- נאמנים ולא נאמנים.
הנאמנים מתחלקים ל2- נאמנים נאמנים ונאמנים מלשינים.
לינאר שנבחרה להתחתן הראשונה מזה עשור בהוראת הזקן אברהם ראש הנאמנים.(איש לא שאל לדעתה, אגב) ופיאגרו חתנה, בחור בעל כוחות על, עשיר, נאה, מוצלח, נפגש איתה לראשונה חודשיים לאחר הארוסין שלא נחגגו, ולאחר מכן נוסע איתה למסע מסעיר ומלא אימה לקנית נדוניה. אל תגידו, זה אחלה בחור, כל אחת היתה מתחתנת איתו על עיוור.
הנאמנים מורדים בשלטון, אבל לא עושים דבר.
אנשי המשטר נמצאים בכל מקום, אבל הנאמנים מדברים בגלוי על תוכניות, והחתונה למשל, ידועה ומפורסמת, אז למה לינאר נבהלת כשהיא ומעת שהמשטר שמע על זה, מה חשבת? טיפשונת.
זמן:
אי אפשר לתארך את הסיפור.
הם גרים בבתי חימר, אבל יש להם תנור ומאוורר.
המשטרה מצירת דיוקנאות של מבוקשים, בעוד ישנם אנשים עם מצלמה ותמונות מפותחות.
נוסעים בעגלה וזוג פרדות בעוד ישנן מכוניות בעיר הסמוכה.
כותבים עם קלף וקסת אבל בתיק של לינאר ישנו גם עט. מענין למה.
אנשי המשטר יורים חיצים, אללי, מי יביא להם נשק אמיתי
מה שמגניב בספר:
-הטרילוגיה, דבר נדיר בספרות אצלינו. ויש לזה יופי.
-הספר הוא חצי אליגוריה, אם כי הבנתי רק לחצאין לאן זה הולך.
-הוא כתוב יפה, וטוב, אומנם היה ראוי לו עוד 5 דקות בתנור, שיהיה יותר אפוי, אבל זה טעים.
-אוי כמה קפה שותים שם, לא תדמינו, לא חלמתי שיש מישהו שעוקף אותי בזה
-המשחק עם המילים שנותן נופך יותר קסום, וכמובן תיאורי הטבע שציינתי לעיל.
-כמות האגדות והפתגמים השזורים הספר, אם כי לא כולם חכמים כל כך, נותנים לזה לוק.
-כמו מיה, גם אביגיל המציאה שמות שיראו מתאימות לממלכה, לא כמו ממלכה במבחן, אבל בהצלחה רבה (וגם היא, בשעות יאוש קשות כשמוחה לא הנפיק עוד שם מומצא שמצטלצל טוב, היא נפלה לשמות תנכיים כמו לאה, או שמות-תנכיים-בהזזת-אותיות כמו: דינאל, טוביאה)
יש לי גם איזו ביקורת על הגיון שאיננו , על סצנות שלא תרמו לסיפור והן מיותרות, על תיאורים שיכלו להתקצר, ועל אי אלו נתונים שהייתי משנה.
ובכל זאת אומרת, אהבתי.
לא התאכזבתי.
להי נאאר
דבר ראשון השם, כבר הבנו שזה לא אחד מסיפורי הסמינר/משפחה/מוסד/שואה, זה סיפור בלי זמן, בלי מקום ובלי תאריך.
דבר שני הכריכה, חוץ מלבושת השחורים שמקלקלת את הנוף, הציור שבכריכה מנסה להמחיש את האגדיות שהסיפור טובל בו.
לפחות 20% מהספר הולך על תיאורי אוירה שמדליקים את הדמיון, במיוחד לאוהבי טבע שכמוני.
מי לא היה רוצה לקום אל יער בראשיתי, יקינתונים סגולים או אדומים מפוזרים, סלסלת קש ואוכמניות נקטפות, וכל זה בדרך ללימודים. אחרי צהרים יש בתפריט ירידה אל הנחל הירוק שגדתו מלאת לוונדרים וסיגליות. ובלילה הסמטאות מלאות אוירה, ריח של תפוזים מהשדות הרחוקים וספסל הצופה אל העמק. זה עוד לפני שדברנו על השקיעות... אני חושבת שהסופרת הנחמדה בלעה אנציקלופדיית פרחים לפני כתיבת הספר. כך או כך, זה מגרה בהחלט. מי שישכיר לי את הבית של לינאר לכמה ימי חופש אני אשלם עליו אפילו דיואון זהב שלם.
סגנון:
זהו ספר ראשון בטרילוגיה. אומץ, אין מה לומר. ועוד לא פחות מ900 עמודים.
העלילה כולה מתרחשת בכפר שבו עניים בבית חימר גרים לצד עשירים באחוזות פאר ולמרבה המוזרות- הם חיים יחד, לומדים יחד, נענשים יחד, מתאספים יחד ושונאים זה את זה.
כולם מחויבים לשלטון האימה, שתולה אנשים בכיכר מרכזית כמו כלום.(לא ברור איך עוד נשארו בכפר אנשים לאחר שנלקחים כל יום כמה) מפחדים מהצללים ברחובות אולי זה איש משטר,(חיבת לומר, כמות אנשי המשטר הינה בלתי הגיונית בעליל, כאילו, מחצית מבני הארץ מגויסים למשטר ושומרים על המחצית השניה?) מחפשים אוכל ביער,(ושהדודה שולחת להם שושני קנמון או עוגת אוכמניות הם עדיין חולמים על לחם, מה שנקרא אם אין לחם תאכלו עוגות) מלאי ביטחון עצמי שמתגלה כגאווה עיוורת משהו.(זה אמור להצטייר כגבורה, אבל זה לא יותר מגאוה שפלה)
דמויות:
הכפר מתחלק ל2- נאמנים ולא נאמנים.
הנאמנים מתחלקים ל2- נאמנים נאמנים ונאמנים מלשינים.
לינאר שנבחרה להתחתן הראשונה מזה עשור בהוראת הזקן אברהם ראש הנאמנים.(איש לא שאל לדעתה, אגב) ופיאגרו חתנה, בחור בעל כוחות על, עשיר, נאה, מוצלח, נפגש איתה לראשונה חודשיים לאחר הארוסין שלא נחגגו, ולאחר מכן נוסע איתה למסע מסעיר ומלא אימה לקנית נדוניה. אל תגידו, זה אחלה בחור, כל אחת היתה מתחתנת איתו על עיוור.
הנאמנים מורדים בשלטון, אבל לא עושים דבר.
אנשי המשטר נמצאים בכל מקום, אבל הנאמנים מדברים בגלוי על תוכניות, והחתונה למשל, ידועה ומפורסמת, אז למה לינאר נבהלת כשהיא ומעת שהמשטר שמע על זה, מה חשבת? טיפשונת.
זמן:
אי אפשר לתארך את הסיפור.
הם גרים בבתי חימר, אבל יש להם תנור ומאוורר.
המשטרה מצירת דיוקנאות של מבוקשים, בעוד ישנם אנשים עם מצלמה ותמונות מפותחות.
נוסעים בעגלה וזוג פרדות בעוד ישנן מכוניות בעיר הסמוכה.
כותבים עם קלף וקסת אבל בתיק של לינאר ישנו גם עט. מענין למה.
אנשי המשטר יורים חיצים, אללי, מי יביא להם נשק אמיתי
מה שמגניב בספר:
-הטרילוגיה, דבר נדיר בספרות אצלינו. ויש לזה יופי.
-הספר הוא חצי אליגוריה, אם כי הבנתי רק לחצאין לאן זה הולך.
-הוא כתוב יפה, וטוב, אומנם היה ראוי לו עוד 5 דקות בתנור, שיהיה יותר אפוי, אבל זה טעים.
-אוי כמה קפה שותים שם, לא תדמינו, לא חלמתי שיש מישהו שעוקף אותי בזה
-המשחק עם המילים שנותן נופך יותר קסום, וכמובן תיאורי הטבע שציינתי לעיל.
-כמות האגדות והפתגמים השזורים הספר, אם כי לא כולם חכמים כל כך, נותנים לזה לוק.
-כמו מיה, גם אביגיל המציאה שמות שיראו מתאימות לממלכה, לא כמו ממלכה במבחן, אבל בהצלחה רבה (וגם היא, בשעות יאוש קשות כשמוחה לא הנפיק עוד שם מומצא שמצטלצל טוב, היא נפלה לשמות תנכיים כמו לאה, או שמות-תנכיים-בהזזת-אותיות כמו: דינאל, טוביאה)
יש לי גם איזו ביקורת על הגיון שאיננו , על סצנות שלא תרמו לסיפור והן מיותרות, על תיאורים שיכלו להתקצר, ועל אי אלו נתונים שהייתי משנה.
ובכל זאת אומרת, אהבתי.
