שוב זה קרה. הפעם לפני מוסף.
הראש, שהסתובב פתאום, צלל כנראה לתוך התהום העמוקה.
השחורה.
קם באנחה, מתיישב על הספסל הקרוב.
נובר ביד רועדת בכיס החליפה העמוס.
מצליח למצוא שם שתי קוביות שוקולד.
מכניס לפה בדממה.
לא מגביה עין.
לא רוצה את המציאות מולי.
לועס ומשפיל את המבט,
מסתכל על יד, ועוד אחת.
הן לא צעירות.
עשרים ושמונה השנים, נראים עליהן היטב.
ובפתע חמלה גדולה מאיימת לשטוף עיניי.
על איש בודד.
שזקוק, אולי יותר מכולם, ללב אחד שיהיה אתו. יחד.
ונכון שהמגבלה המתלווה לחייו - היא מגבלה.
והיא קיימת ופעילה.
אבל גם הלב שלו - הוא לב.
הראש, שהסתובב פתאום, צלל כנראה לתוך התהום העמוקה.
השחורה.
קם באנחה, מתיישב על הספסל הקרוב.
נובר ביד רועדת בכיס החליפה העמוס.
מצליח למצוא שם שתי קוביות שוקולד.
מכניס לפה בדממה.
לא מגביה עין.
לא רוצה את המציאות מולי.
לועס ומשפיל את המבט,
מסתכל על יד, ועוד אחת.
הן לא צעירות.
עשרים ושמונה השנים, נראים עליהן היטב.
ובפתע חמלה גדולה מאיימת לשטוף עיניי.
על איש בודד.
שזקוק, אולי יותר מכולם, ללב אחד שיהיה אתו. יחד.
ונכון שהמגבלה המתלווה לחייו - היא מגבלה.
והיא קיימת ופעילה.
אבל גם הלב שלו - הוא לב.
לכל המתמודדים הכאובים - שכריתם סופגת ים של בדידות קפואה, מעבר לנחשול הכאב.