• משתמשים יקרים!

    בשל עבודות תחזוקה הערב, ייתכן שהאתר יהיה סגור לפרקי זמן שונים לצורכי תחזוקה.
    זוהי סגירה מכוונת, ונועדה לשפר את ביצועי האתר, לטובתכם.
    בתקווה להבנה. תודה על הסבלנות!

ביקורת ספרות כמו שעשהו, בדיוק!!

אקסטרה היפראקטיבי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
העצים לוחשות, שורקות, מתנענעות לקראתו. מפנות לו מקום של כבוד.

צועד הוא בתווך, גוו זקוף ועיניו נחושות.

הן לוחם הוא. דם של לוחמים זורם בעורקיו, מבעבע בלא הפסקה.

לא נרתע הוא מן הקושי, לא מפחד מאתגר. נכון הוא לכל מה שיבוא.

הוא צועד נחושות, ואש בקרבו. מוכן הוא למלחמה, לקרב, לניצחון.

מושיט את ידו, מושך בידית, ונכנס אל הזירה. החדר הקטן, הצפוף, מלא הלומדים.

● ● ●​

צפופים הם ישבו שם, דבוקים, שוכחים את הכול. מניחים את העצב, היגון, השבר, מחוץ לכותלי החדר, היחיד ששרד את ההפצצות, ומכונה כעת בית המדרש.

צפופים הם ישבו, מרותקים. מאזינים לשיחת החג של ראש הישיבה. שותים בצמא את דבריו.

צעיר הוא אמנם מרבים מהם. צלקות לו יותר מזקן, אך כעת, עת רק החלו סדרי בראשית לשוב למסלולם, אין בזוטות מעין אלו כדי לעניין איש.

מרותקים הם כעת, כולם, למוצא פיו, לתוצר מוחו הגאוני, שכאילו שכח מן המלחמה, מהרעב והקור. רק קדושה ורוחניות נשפכת ממנו, משל היו ישובים בקלויז, בעיירה אי שם, ולא במחנה הניצולים.

"ולא שבט לוי בלבד", זועק הוא. לא ולא. מצהיר. נופח חיות חדשה במילות הרמב''ם. "אלא כל איש ואיש, מכל באי העולם". השומעים אתם?, כל איש ואיש. אני, אתה, אתם. כולנו!!.

"אשר נשאו ליבו, והבינו מדעו". מצלצלות המילים, מכות בקודקודם. הן לכך נתאספו פה, אודים מוצלים, שרידים בודדים. "להיבדל לעמוד לפני השם". זהו כל רצונם, כל מה שנשאר בחייהם.

קולו נישא מעליהם, סוחף אותם אל מושגים חדשים. לא קלה היא הדרך, מזהיר הוא אותם, דורשת היא הקרבה ומסירות. רצון וקבלה. "ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים". דורש הוא, "והלך ישר". היודעים אתם מהי הליכה "ישר"? הוא שואל, דורש.

הברק בעיניהם רק מתגבר, מתעצם. לעזוב "חשבונות הרבים", זוהי הווייתם. מציאות חייהם כרגע. עזבו הם את השבר, היגון והאנחה, את רסיסי חייהם הקודמים, וכל כולם שאיפה, רצון ודרישה, ללכת ישר. קדימה. לבנות ולהקים.

קשה היא הדרך, ממשיך לו רבם. מנהיגם. קשה וכואבת. אך בסופה, אין מתוק ממנה. עריבה היא מכל. "הרי זה", הרי זה, מבטיח הרמב''ם, זה. כל איש ואיש, מכל באי העולם, "נתקדש קודש קדשים". חד וחלק. חותך וישר.

נסחפים הם כולם, נדבקים בהתלהבות, באש. בעוצמות. וקולו מרעים מעליהם. יוצק משמעות אל בין השברים. החורים. "ויהיה השם חלקו ונחלתו, לעולם ולעולמי עולמים". מים קרים על נפש עייפה, הן כל אחד מהם איבד נחלה וחלק, משפחה וקהילה. כל אחד מהם הבין וראה עד כמה זמניים הם החיים, וכל שנבנה בהם. מי לא יחפוץ בהשם כנחלתו. מי לא ירצה להבטיח את חלקו לנצח, לעד ועולמי עולמים, עיניהם הנוצצות עונות את התשובה.

● ● ●​

גם הוא ישב שם בתוכם, מקשיב לדברים. גם הוא ישב שם, גם הוא התרומם, התעלה, ועת יצא משם, גמלה בו ההחלטה, השאיפה. גם הוא, גם הוא יהיה איתם, יעזוב חשבונות הרבים, ילך ישר, ויתקדש קודש קדשים.

זה קשה, הוא יודע. הוא מבין. אבל הוא לוחם, דם של לוחמים זורם בעורקיו. מפעפע בקרבו. יעידו על כך השוחות ביער, העצים עליהם טיפס, הקרונות המתעופפות, והמוני המוני גרמנים מחוררים.

שנים הוא נלחם, ברח, התחבא, שרד. חושב על הארוחה הבאה, ומרחיק את הנשימה האחרונה. כל כולו שקוע בעשייה, פעילות, של להיות או לחדול.

אבל יום אחד, באחת הגיחות, עוד לפני שידע שהמלחמה נגמרת, שהגרמנים נסוגים, לחש לו מישהו, חבר עתיק אחד, שפה בעיירה, באיזה חור נסתר, יושבים להם כמה גיבורי רוח, ארזים במדבר, ומפריחים את השממה, את הדממה.

התלבטויות רבות עברו עליו, לילה שלם התהפך על העלים. ולא מצא מנוח. לא, הוא לא היה תלמיד מצטיין בחיידר בעיירה, רחוק מכך מאוד. וגם המלחמה עשתה את שלה במאגר התורני שבמוחו. לא, לימוד תורה במסירות, שעות רבות כל כך, הוא אף פעם לא היה בנוי לכך, וודאי שלא עכשיו.

אך מנגד, שנות המלחמה שינו אצלו משהו, הזיזו בריח בליבו, פתחו דלת.

כן, הוא עדיין חובב אקשן מושבע, כל עלילות היער לא השביעו אותו. הוא נותר חסר מנוח ומנוחה. אבל משהו השתנה לו בפרספקטיבה, בסדר העדיפויות, נתן לו מבט חדש על מה שהוא רוצה להביא איתו לשם. ללמעלה.

בסוף הוא קפץ לבקר, הציץ ונפגע, ונשאר. עדיין מקפץ, נכנס ויוצא, מגיש ומסדר, לא מצליח להיתפס אל הספר. אבל איתם, בחדר הקטן, הוא חש סוף סוף שבא אל המנוחה. אל הנחלה.

● ● ●​

העצים לחשו לנגדו, מעודדים אותו בדרכו החדשה. גם עוף השמיים עצר את הקול, ממתין לראות איך ייפול דבר.

ובתווך, צועד הוא שוב, פעם נוספת, אל בית המדרש.

אבל הפעם, הפעם זה שונה. הוא לא נכנס להגיש קפה, לסדר, לנקות, לאסוף טפיחות שכם. הפעם, הפעם הוא בא להיות חלק, חלק מהם, חלקו של האלוקים. מרכבה לשכינה בעולם הזה.

הפעם הוא לא בא לראות, הוא בא להיות. לעזוב החשבונות הרבים. ללכת ישר, "ישר"!!!!!. יעבוד הוא קשה, ימית עצמו באוהלה, על שיבינו מדעו להיבדל, לעמוד לפני השם.

● ● ●​

קול המולה מקדם את פניו, קורא לו פנימה. לשכוח מה..... שבחוץ. ולהתחבר לנצח. האש מדביקה אותו תכף, והוא ניגש, צועד, קופץ פנימה.

ידיו מרימות את דף הגמרא שנותר פנוי, והוא נחפז אל המקום. נחוש מתמיד. חדור מטרה.

הוא יראה להם, יוכיח, שמי שפוצץ רכבות, מסוגל לפוצץ גם סברות. לירות קושיה אל לב הסברה. ולהגות מהלכים מן המסילה.

הוא מתיישב על הסטנדר המתפורר, מניח את הדף בדחילו, ומנסה למקד את מבטו. אותיות קופצות מול עיניו, מילים ומושגים.

לקרוא הוא הספיק עוד ללמוד, גם חומש ומשנה. אך כעת, מול האותיות הקופצות, דבר לא עוזר. גמרא זה משהו אחר, שונה. ומרגע לרגע מסתבר יותר ויותר שאין לו את זה. פשוט לא.

אבל הוא לא יוותר, הוא לא ייכנע. גם במפקדה אי אז אמרו לו שאין לו את זה. לעגו לו. אבל לא זמן רב עבר עד שכולם ראו מי, מי בדיוק הרכיב את המוקש שהעיף את הרכבת.

הוא לוחם, דם של לוחמים זורם בו, מפעפע בקרבו. אם כולם יכולים.... גם הוא יכול. נקודה. הוא לא יוותר על ה"קודש קדשים", על ה"חלקו ונחלתו", הוא ישב מבוקר עד ליל, יעזוב "חשבונות הרבים", עד שהוא יצליח.....

● ● ●​

בשלב הראשון, הוא עוד הצליח, אחד מן הבוגרים יותר למד עמו מעט. קצת בדף שהוא השיג, וקצת בספרו של השני. אבל שעה, ועוד שעה, והעיניים בורחות, והראש מתחיל לחשוב, ורק רגע קט הוא מאבד ראש, וכבר הוא עסוק לחבר בראשו את הספל, לדלת, לחבל, לחלון, ול...

שעת צהריים, כולם יוצאים לאכול, להחיות מעט את גופם, להרוות את חיותם. אך הוא, הוא עוזב חשבונות הרבים, ממשיך לנסות בלי חת. הן לוחם הוא, ימים שלמים רעב הוא בשוחות, אורב ל"הם" שיצאו מחוריהם.

אך עם השבים, חזר גם החברותא של ההוא, שיצא בבוקר לעבור על הרשימות, ושוב הוא נותר לבד. מנסה לפענח את הסתרים. לגלות את פשר המילים הארמיות. מביט בעיניים כלות איך כל השאר עמוק בפנים, שקועים עד צוואר. ורק הוא, משתרך מאחור, שואף, רוצה, אבל איך לומר, לוזר.

ואט אט, מנקר בו הספק. אולי, אולי עלי לא דיבר הרמב''ם. אולי אני לא כלול ב"כל איש ואיש מכל באי העולם". אולי אני לא מסוגל ל"לשרתו ולעבדו לדעה את השם". אולי תמיד אשאר מגיש הקפה הניצחי, שנמצא איתם, אבל לא מהם.....

● ● ●​

עומד הוא ביער, מוקף בעצים שותקים, דוממים, כמשתתפים בצערו. מטפס הוא על ענף רחב, זהה לזה שישן עליו חודשים, ומנסה לחשב את אשר לפניו.

להמשיך כך הוא לא יכול, זה לא בשבילו. גדול עליו הדרישות של הרמב''ם. אבל גם לחזור אחורה אין הוא מוכן. לוחם לא נסוג משטח שכבש. אז מה, מה למען השם עליו לעשות?

המחשבות רצות, עפות, ונעלמות. כשאת מקומם תופסות הדמעות. הבכי העצור כבר חמש שנים, כולו פורץ באחת, בוקע ועולה. לוקח איתו את הבכיות כולם, שנאספו ביער זה, בין עצים אלו. משפחות שלמות שבכו כאן את בכיים האחרון. והוא, שבוכה כאן את בכיו הראשון. הם שסיימו כאן, כאן בדיוק, את דרכם. והוא, שלא יודע מאיפה להתחיל.

ושם, שם בדיוק, מסתובב סביב עצמו במעגלים, מוצא אותו ראש הישיבה, הרב הצעיר, שחיפש לו מקום לנתח סברא של ר' שימען.

למוד בכיות וכאבים, מניח הוא יד על כתפו. לא דוחק, לא מנחם. רק בוכה איתו יחד. גם לו יש שק מלא דמעות.

שמעתי את הדרשה, הוא פולט לו בין הבכיות. איך שהסברת את הרמב''ם, את הכל איש ואיש, את הקודש קדשים. וכל כך רציתי, כל כך ביקשתי סוף סוף להצליח, להיות חלק. אך מסתבר שאני לא יכול, לא מסוגל לעזוב חשבונות הרבים. להתמסר כולי, ולשכוח מהסובב. רציתי לילך "ישר". אך נתיבי סבוכה ומפותלת.

מביט בו הרב הצעיר, דמעות ישנם גם בעיניו שלו, שותק, חושב, ושוב שותק.

לבסוף, אומר רק זאת. בוא עימי אל בית המדרש.

יחדיו ישבו, רוכנים על הרמב''ם, ילד זקן וראש ישיבה צעיר, מביטים במילים הקדושות.

תקרא, עודד אותו הרב. מה כתוב?

נו, לא מבין הנער, בדיוק מה שאמרתם אז, ופרק... עול החשבונות הרבים, זה מה שניסיתי בדיוק.

לא, מדייק הרב, לא זה מה שכתוב, המשך נא עוד מעט. "עול החשבונות הרבים.... אשר ביקשו בני האדם". זה לשון הרמב''ם. זה בדיוק. כי כן, צודק אתה שיש לעזוב את חשבונות החולין, למעט את ההתעסקות בהבל. אבל שני צדדים למטבע. הניסיון לקפוץ באחת אל המים, לרוץ במעלה הסולם, גם הוא בכלל החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם. הנה ראה מה ממשיך הרמב''ם. "והלך ישר... כמו שעשהו האלוקים". כן, יש ללכת, להתקדם, אך לא על פי הסולם של הסובב, של מה הם ומה אני, אלו הם החשבונות הרבים. עליך ללכת, ישר, כמו שעשהו האלוקים. על פי המסלול שלך. מה שאתה יכול, איפה שאתה נמצא. צעד אחר צעד. פסיעה אחר פסיעה. בלי לרוץ, בלי לקפוץ, ללכת, כמו שעשהו. בכלים שלך. כי ככה, ככה בדיוק "הרי הוא נתקדש קודש קדשים.

● ● ●​

האבן לא נגולה מעל ליבו, עודנו חש בצביטה עת רואה הוא את המוני הלומדים רצים קדימה כשהוא מאחור, אבל הוא יודע, יודע את שעליו לעשות, את שעליו לקיים.

לא, לא קלה תהיה הדרך, יהיו עליות ומורדות, אבל זוהי הדרך שלו, הישר עבורו. כפי שעשהו, אותו, אותו באופן אישי.

לא קלה היא הדרך, לא. מלאה היא בורות ומהמורות. אבל הוא, הוא לוחם, דם של לוחמים זורם בעורקיו, דם של מנצחים.

וכן, הוא ינצח, הוא ילך ישר, בלי חשבונות, כמו שעשהו - בדיוק.
 

.חיה פ

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
סיפור חג יפה ומרגש, כתוב ציורי וכובש.

והמסר, רלוונטי לא רק ללומדים...
המסר נגע גם בי באופן אישי.
כי בכלל, ההכרה בזה שהחיים, גם שלי, זה חתיכת מסלול, עם יעד, ואם הוא נסלל לי, אז הוא מדוייק ל י, ולכן לא ניתן להשוואה עם אחרים, פשוט לא, ובטח שלא עם כל מי.. (וכאן מגיע המשך מעצבן..) שכן יודעת לשבת רגוע, אבל לא כשהיא עצובה, שהיא מסודרת, אחראית, לא מאחרת, ודווקא עם יקיות כרוניות אלוקים שם אותי, דווקא זה, מדוייק בשבילי. והמסלול הוא מסלול, אז מותר גם לאבד את הדרך, אם חוזרים. לאבד את החיות, אם חוזרים לחיות, ולשמוח.
והמסלול, הוא מסלול, שנסלל מ ר א ש, ולכן, אף דעה של אח(י)ות גדולה ומעצבנ(ו)ת, או שחמודות בעצם, תלוי במצב רוח, לא תשנה אותו (ואיך זה קשור לנ"ל, זה כבר...)
אז ההכרה בזה,
היא מרגיעה, מעודדת, מהדהדת, ונותנת, לי באופן אישי, לשמוח שהלב דופק ואפשר לתקן, לשמוח, בלי להסתכל על מה לא עכשיו, מה לא טוב, מה מתסכל,
ושוב, להפסיק להשוות את עצמי לכל מי שהיא לא.. שהיא לא, אני. שלא קבלה את הדפקטים שאני כן. וכך, להתמקד בכל היופי שבמסלול, וב'ה קיים, במסלול של כל אחד... ולא רק על הקוצים.
אז תודה, על זה (נימוסים אירופאים, בכל זאת.. לא פסחו עליי!)
 

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת הבריחה
קטע שכתבתי די מזמן, והייתי רוצה חוות דעת עליו. אשמח לביקורת.

.....

הוא פנה שמאלה.
הבחירה, שבתחילה נראתה לו מוצלחת, התגלתה כמאכזבת.
האבנים שריצפו את השביל, אלו שמרחוק נדמו כיפות, הכאיבו לרגליו, ואבנים קטנות יותר נכנסו לנעליו.
הוא לא עצר, הוא לא יכול היה לעצור, אף שכל פסיעה הכאיבה לו מאוד.
השמש חיממה את האבנים כבר שעות, הוא הבין, וכעת האבנים רותחות ובוערות, והסוליות הדקיקות של נעליו לא חוצצות היטב בין רגליו לאבנים החמות.
וכאילו לא די לו בזאת, נשמע קול מנוע רכב מאחוריו.
לא, לא!
הבהלה האיצה את רגליו, גרמה לכאב להימחק תחת מהירות הריצה לכמה דקות חרדה, שנגמרו בסיום השביל. מה זה?!
נס, רק נס גרם לו לעצור על עומדו, שניה לפני נפילה שכנראה הייתה נגמרת באסון. התהום הפעורה מולו מילאה אותו בייאוש מכלה.
אנה יפנה?
גופו סבב כמה מעלות שמאלה, ואז פנה ימינה בהחלטיות. מספיק טעה כשפנה לסמטה השמאלית, זה לא היה נכון.
ריצתו הייתה קלה, והוא הופתע. אף פעם לא רץ שעות רבות כל כך, בלי לעצור כמעט להפסיקה.
טוב, כשנלחמים על החיים המצב תמיד יהיה אחרת. כוחות, כאלו שלא יימצאו אצלו בימים כתיקונם, הם אלו שהדהירו אותו קדימה. ישר, ישר, ישר... לא לסטות הצידה, לא ליפול אל התהום הפעורה מספר סנטימטרים לשמאלו.
קול טרטור המנוע התקרב, הוא התנשף. אם יספיק להעלם מהשטח, יתכן וישנה התקווה שהם יחשבו שנפל לתהום. אבל רק מבט קצר ימינה יוכיח להם אחרת, ואז הדרך לתפיסתו תהיה מהירה.
הוא נשם עמוק.
זו מלחמה על חייו. הוא לא יכול להתייאש. הוא לא יכול לברוח מהמציאות. הוא לא יכול לעצור. האם יוכל לנצח??!
את התשובה לשאלה הוא יקבל, כנראה, בעוד דקות ספורות. מרחוק ישנם סלעים גבוהים יותר, אולי הוא יוכל להסתתר מאחוריהם, אבל הוא צריך זמן.
זמן, שאין לו. נצנוץ רעיון עלה במוחו, אם יפנה עכשיו ימינה יתכן ויספיק להסתתר מאחורי העץ. לא, זה מגוחך. אולי לטפס עליו?
הוא מעולם לא טיפס על עץ. אבל הוא גם מעולם לא נלחם על חייו. תמיד יש פעם ראשונה.

.......

הענפים הדקיקים שרטו את פניו.
הוא נשם בשקט, דווקא מצא לו מקום טוב על העץ.
כעת הוא נמצא במרחק מטרים בודדים, מהמקום בו עצר מקודם בנס.
הרכב נראה לנגד עיניו. אפור בוהק. הוא לא היה כחול? הרכב נעצר לרגע אל מול התהום הפעורה, ואז, בצעד תמוה למדי, פנה ימינה. האורות כבו, וגם המנוע.
הוא ניסה להציץ בין העלים, ועם זאת להיזהר.
שני אנשים יצאו מהרכב, כל אחד מצד אחר. אחד מהם טרק את דלת הפתח ממנו יצא, הקיף את הרכב ונעמד ליד חברו.
"מה עושים?" שאל אחד, והחזיק עדיין את הדלת שפתח.
"לא יודע" השיב לו חברו, ומשך בכתפיו.
הם נמצאים ממש קרוב לעץ, מבט אחד יותר מידי והם מגלים אותו. הוא היה נאנק, אלמלא חשש להשמיע קול. עכשיו, כשהוא יושב בין ענפי העץ, הוא חש כל עצם ועצם בגופו.
יהיו כאלו שיאמרו שזה סימן טוב, שזה אומר שהן קיימות. חיוך מריר מתח את שפתיו. שכל האנשים החכמים יעמדו פה במקומו. נראה אותם.
"הוא לא יכול היה לפול לתהום, נכון?" בקולו של הראשון דאגה.
דאגה? חיוך מריר עלה בשנית על שפתיו, אל תדאגו לי. ונניח שנפלתי. כאילו זה אכפת לכם. בעצם, אם הם לא יודעים שהוא פה, אין להם סיבה להציג.
וזה אומר שישנן שתי אפשרויות. האחת, שהם מניחים שהוא מסתתר פה באזור ומנסים לגרום לו לצאת ממחבואו בלי אלימות ובלי בזבוז משאבים. השנייה, שהם באמת דואגים לו. שהוא טעה באבחנתו.
האפשרות הראשונה הפחידה אותו, גורמת לו להיצמד לענפים בחרדה שמחלחלת לכל גופו. האפשרות השנייה התמיהה אותו. מי הם בכלל?
לא.
הוא יישאר כאן. אסור לו לנהוג בפזיזות.
כשהוא הסביר לה בפגישה הראשונה שאֶת הפרוז'קטור הסגול בעין הוא קיבל כשמעד על שפיץ של סטנדר – זה היה שקר!

האמת הייתה שכמה דקות קודם לכן, הוא נכנס לקיוסק במטרה להרוות את צימאונו. וכאחד שמעדיף את הקולה כשהיא קרה, הוא שרבב את זרועו עמוק לתוך המקרר והניח אותה על הבקבוק האחרון. דא עקא שלהוציא את היד כשהיא סוגרת על בקבוק הייתה משימה מורכבת יותר - שכן החלל היה צר. אבל עויזר כמו עויזר לא שם את ליבו לכך וכשהוא משך בנונשלנטיות את הבקבוק החוצה, נמשכו איתו יחד 12 בקבוקי זכוכית נוספים.

"אופס נפל..." מלמל עויזר המופתע.

המוכר שלא היה אדם אצילי לא ראה את הדברים בעין יפה, ולאחר דין ודברים קצר, הצמיד לעויזר אגרוף עוצמתי ישר לארובת העין. סתם שיהיה...

במחשבה שניה... אולי באמת הוא לא היה מוכרח להתעקש על הבקבוק שבידו...

וכך כשהוא טעון בסט קללות (במגוון שפות) עויזר מילט את עצמו מהחנות, אלא שעכשיו חוץ מצמא הוא היה גם רטוב... וכמובן... נוסף לו פנס עצום בעין.

חרף הקושי להרשים במצב כזה, עויזר בחר למרות הכל שלא לדחות את הפגישה. אחרי הכל הוא כבר שנה בשידוכים וסוף סוף משהו התקדם לכדי פגישה. הוא יגיע במיטבו ויהי מה.

הוא יישר את הגב, סחט את מכנסיו והידק את עניבתו המשובצת - שהייתה רחבה דיה כדי להסתיר חלק ניכר מהכתמים.

וכך כשהוא עייף אך עייף נכנס בשערי בית המלון.

שתי הראשונות שהוא פנה אליהן - סתם לא היו מיועדות אליו. השלישית גם לא - היא הייתה המלצרית. אבל ברביעית לאחר שהציג את עצמו - הוא מצא את האישה שחיפש, אם כי לא בדיוק כפי שחלם... (לעויזר לא היה מודעות עצמית גבוהה.)

את הפגישה עויזר פתח בברכת 'שהכל' משמעותית וגמע אל קרבו קנקן מים - שלם(!) - לעיניה הפעורות של המיועדת - שמכאן ואילך נקרא לה שושי. או אז הוא השמיע אנחה עמוקה ופנה אל השיחה עצמה.

את תוכן השיחה נשאיר ביניהם לעת עתה, אך את רגע הסיום - כשעויזר גילה שאין לו איך לשלם - קשה היה לפספס...

מסתבר שבתוך כל ההתרחשות וכשהיה עסוק בלהציל את חייו, עויזר לא שם לב שהוא משאיר אחריו את הארנק - אבוד בזירתו של המוכר, שכאמור - לא היה איש רך במיוחד.

"אוי ואבויייי!!!" זעק עויזר וקרס לתוך הכורסא. "הארנק נשאר בקיוסק...!!!"

"אז בוא נלך לקחת אותו."
הגיבה שושי בפשטות של מי שאינה יודעת את טיב היחסים בין הבעלים למוצא הישר....

אך עויזר, שידע במה הדבר עלול להיות כרוך לא קפץ על הרעיון. מבחינתו הוא היה מוותר על הארנק בלב שלם - בכל זאת הרי חפץ חיים הוא. אבל מצד שני, כל חסכונותיו, תעודותיו, מסמכיו וכרטיסיו היו כלואים שם. שלא לדבר על פתקי חשבון הנפש שמופקרים עתה לעין כל...

בלית ברירה הוא החליט לצאת לנסות את מזלו. מי יודע, אולי החליפו משמרות...??

כשהתקרבו למקום עויזר החל להרגיש שלא בטוב. הוא נוכח לראות ש'חמלניצקי' עדיין שם. גורף קוקה-קולה. על כן הוא החליט להמתין עם כניסתו עד להזדמנות המתאימה.

הוא אמר לשושי שמזג האוויר נעים ושהוא "מעדיף לטייל קצת בסביבה לפני שהוא אוסף את הארנק". לא שהיא הבינה את הרציונל, אבל מה הוא יאמר לה?! שהוא מעדיף לאבד ארנק מאשר למות ערירי ב'פיצוציית סעדיה המתוק'...??!!

זה היה קצת מוזר. הם חגו סביב החנות במעגלים - כאשר עויזר אינו מרוכז בעליל -אבל מנצל כל הַקַפַה להציץ פנימה באמצעות עינו הימנית בלבד. ואז נאנח..

שושי מצדה לא שאלה שאלות. היא הייתה אישה כשרה. אבל רבותיי, גם אישה כשרה מתחילה לשאול שאלות אחרי 45 דקות וכשכואבות לה הברכיים...

הוא בתורו לא רצה לגלות לה את האמת, הוא רק אמר ש"לעת עתה הכי נכון להשאיר את הארנק בחנות ולסיים את הפגישה".

הם הגיעו הביתה ברגל. לעויזר כאב הראש. לשושי היו ספקות בעניין ההתאמה ביניהם. כשהשדכן התקשר לברר "איך היה?", עויזר לא באמת ידע לענות לו. הוא הרי עדיין היה הלום קרב, כאב לו. הוא לא שמע מילה מכל השיחה ביניהם...

אבל הוא בהחלט רצה להמשיך. הוא לא שילם את כל רכושו, עיוורון חלקי וזעזוע מח - רק בשביל שזה ירד אחרי פגישה אחת!

***​

נ.ב.

למחרת הוא קיבל תשובה חיובית. ועל הפגישה השנייה ביניהם – תקראו (אולי) בפרק הבא.
בס"ד

אז הצטרפתי לפני כמה ימים בעיקרון בשביל לשפר את הכתיבה שלי פעם הייתי כותבת המון ונטשתי את זה עכשיו אני מנסה לחזור לכתוב אז אשמח לתגובות

הוא ישב באולם מהופנט, צלילי המנגינה סוחפים אותו, הוא מאזין למילים הן זרות לו, לפתע הוא מתחלחל "זה אתה יהודה המתמיד הגדול של הישיבה שיושב כאן? שמאזין למילים הללו? אך התדרדרת כל כך?" מעט מן החרטה נכנסת ללבו אך בהינף יד הוא מסלק אותה, הרי הוא הגיע לכאן ליהנות מה פתאום באות לו המחשבות הללו, עד שהצליח להתחמק מן הישיבה ללא שיבינו את כוונותיו הוא לא יכול להפסיד זאת, כמה טוב לו שהשכיל למצוא חבר כמו ארי הרי רק בזכותו הוא כאן.
*****
"אפרת, יהודה לא בישיבה"

"מה זאת אומרת לא בישיבה, אז איפה הוא? הוא אמור להיות עכשיו אחרי סדר שלישי, לא?"

"אחרי מה ששמעתי פה אני לא חושב שהייתי צריך לקנות לו את מתנת היומולדת ולבוא אליו"

"שמעון, אל תלחיץ אותי מה הוא עשה? אני לא יכולה להיות במתח"
*****
"נו יהודה איך היה?"

"נהניתי של החיים"

"ראית איזה חבר אני, דואג לך להופעות שלא היית חולם להגיע אליהם אי פעם"

"אין עליך ארי, לא יודע איך זכיתי בחבר כמוך"
*****
הם עולים במדרגות הישיבה, השעה מאוחרת, הישיבה כבר שקטה, כל הבחורים נמצאים בחדריהם מתארגנים לשינה, כל רצונם עכשיו הוא לישון, הם מותשים מהנסיעות ומההופעה, הם מגיעים לדלת חדרם מתנשפים, קשה לעלות ארבע קומות במיוחד שאתה מותש כל כך, קולות נשמעים מחדרם ואור בוקע ממנו, הם מסתכלים אחד על השני בבהלה, אף אחד לא אמור להיות כרגע בחדר זה רק הם ושמואל שנשאר בבית היום.

החרדה מטפסת לליבם והם נכנסים אל החדר.
שלום, אשמח לעזרה. צריכה ביקורת על קטע מסוים. מבהירה מראש שלא אוכל לתת רקע, כמובן שלא המשך ישיר או עקיף.
אם מקשה עליכם - אתם רשאים לא לקרוא וכמובן לא להגיב 😁

מזמן הפך לו החושך לחבר קרוב, קרוב עד מחנק. כזה שמייתר את ארבעת הקירות הסוגרים עליו, כזה שמדגיש את קיום החריצים הדקים בקיר שמאחוריו, שמאפשרים לו מעט אוויר, לא יותר.
סוהריו, כנראה, אוהבים את החושך, לכן הם מקפידים להשאיר את העששית בחוץ בהיכנסם. לחפש אותו הם אינם צריכים, תמיד הוא נצמד אל החריצים, מתרחק ככל שיכול מן המחנק ומן הזוהמה.
בעיטה, כרגיל. "קום", מורה הסוהר התורן, מעניק לו בעיטה נוספת. דניאל מתרומם על שתי רגליו, נושף אוויר.
"חצי שעה", מילותיו של הסוהר קבועות, כמו כל סדר יומו. "הזדרז", הוא מעביר לו את תפיליו, מניח על הקרקע קערה ונטלה מלאה מים. פונה לצאת מן התא, נוטל עמו את הדלי.
מחצית השעה אחר כך חוזר הסוהר ובלי לומר דבר לוקח את התפילין, הקערה והנטלה. מניח דלי ריק ונקי צמוד לדלת, לצידו צלחת מתכת עקומה ובה את ארוחותיו הדלות, כד מים ויוצא.
גם ארוחתו קבועה. מעט גבינה קשה ושני כיכרות לחם קטנים, מעופשים קלות, אמורים לספק אותו עד למחרת, עד למפגשו הבא עם הסוהר. הוא אינו ממהר לאכול, התא נקי כעת, לא לנצח יישאר כך. גם מן התאים הקרובים לא עולים ריחות. הוא יכול סוף סוף להרהר בלימוד, לנצל את ההזדמנות שפגה לה מהר מדי, מותירה לו מעט רווחה למשך שארית היום, הארוך כל כך.
פעם, עוד בהתחלה, היה מנצל דקות אלו לתפילה, לכך שיוכל לצאת אל האור, אל האוויר הצח. רק זאת ביקש. מאוחר יותר הפכה תפילתו ונעשתה תחינה, לכך שייגמר סבלו, שייזכה לאור אחר, גדול יותר, אמיתי. אבל יום רדף יום, הרגיש כמו נצח, ובכל זאת - מאום לא השתנה. הוא נותר בכלא, חי, שואף צחנה, נושם חוסר משמעות, חווה שנאה לא נתפסת, לא הוגנת.
הוא יכל לקרוס אל תוך אדישות חייו, הוא יכל לשקוע אל דיכאון עמוק, הוא יכל לצלול אל החושך, להתמזג איתו. אבל אלוקים בחר לו חיים. חיי אסיר אמנם, אבל חיים. כשהבין זאת, החל לנצל את הדקות בהן הוא יכול להועיל בדרכו שלו, בדרך הטובה ביותר. חלומותיו הכמוסים עמוק ניעורו לחיים, בועטים החוצה במרץ שתמיד ניחן בו, עולים על דל שפתותיו. הזמנים בהם לא יכל להתפלל או ללמוד הפכו לו לזמני פעילות משמעותיים. גופו, שנחלש כל כך, חזר לעצמו. כושרו הגופני שוב ניכר בשריריו, העוצמה, כמו הנחישות, צעקה מכל תו בפניו. הוא אסיר, אבל הדבר לא יימשך לנצח. יום אחד הוא יצא מכלאו. לכשזה יקרה, הוא יעשה זאת ברגליו ובגוו זקוף, בוטח.
סיפור בהמשכים מרחב מוגן
הערות ותגובות יתקבלו בברכה!

פרולוג

המשחק נגמר.
הוא ידע זאת,
אך לא אדם כמוהו יוותר.
בכוחותיו האחרונים הוא פילס את דרכו בחשכה,
צעד אחר צעד.

זהו,
הוא קרס על האדמה הלחה באפיסת כוחות, ממתין לבאות.
מרחוק החלו להישמע רעשים.
הוא נדרך. הם הגיעו!

הרעשים קרבו.
ידו נשלחה לכיסו ושלפה את האקדח,
הוא התרומם לתנוחה שתספק לו גם הסוואה וגם זווית נקיה.
הם היו שניים, הוא זיהה את צלליותיהם באור הקלוש.

הם התקדמו בדממה, שומרים על קצב תואם.
הוא כיוון את הנשק.
להערכתו, בעוד פחות מעשר שניות הם יהיו כאן.
אוקיי, הוא יחכה.

שלש,
שתיים,
אחת...

אצבעו סחטה את ההדק.
צווחה נשמעה ואחריה חבטה עמומה.
הוא כיוון שוב את נשקו, קולט בזווית עינו שהשני זינק על הראשון כדי לטפל בו.
'חובבן' הרהר לעצמו, ואז קלט: 'מסור'.
טוב, זה לא כל כך משנה לו,
כל עוד זה משחק לטובתו.

הוא לא מצמץ כשלחץ על ההדק בשנית, גורם לשני להתמוטט ליד הראשון.
הוא לא צריך לוודא הריגה, אין סיבה שהפעם זה יהיה שונה...
בסתר ליבו הוא החמיא לעצמו על הפעולה המדויקת, גם כשהוא על סף קריסה.
קדימה, הוא התעשת. הוא גמר כאן, את שאר העבודה הם כבר יעשו.
רחש נשמע מאחוריו.
הוא זינק לאחור, מטיב את אחיזתו באקדח.

מאוחר מדי.
חושך השתרר לפתע, הוא התקשה לראות.
"תזרוק את הנשק!" נשמע קול פוקד.
הוא נבעת.
זה הוא!
- - -​

כמה חיכה לרגע הזה.
צ'רלי עמד מול הדלת ששם משפחתו התנוסס עליה.
הוא חזר!
גיחוך מר עלה בגרונו, 'באמת, חזרת, נו נו...'
הוא סילק בכוח את המחשבות הדוקרניות ובצעד אמיץ לחץ על הידית.
חריקה קלה נשמעה,
הוא הסדיר את נשימתו ונכנס בצעדים בוטחים יותר אל פנים הבית.
נשימתו נעתקה אל מול המקום שכה התגעגע אליו.

העיף מבט אל שעון הקיר שתלה בסלון, המחוגים הראו על השעה שלש לפנות בוקר.
הוא סקר את הבית ביסודיות, מטר אחר מטר.
נראה ששום דבר לא השתנה,
המטבח הישן, הספה שכבר אז ידעה ימים יפים יותר, חדר הילדים שהספיק לשכוח.
הכל נותר כשהיה.
הוא סיים לסקור את הבית והתיישב, מהורהר, על אחד הכיסאות שהיו בסלון, נותן מבט נוסף בשעון...

צ'רלי קפא.
מול עיניו ההמומות החליף השעון באחת את צבעו לאדום בוהק.
ספרות דיגיטליות הופיעו.
00:00:04
00:00:03

הוא לא הספיק להיבהל.
פיצוץ עז קרע את הדממה הסמיכה, בולע בקרבו זעקה זוועתית.
ענן עשן התפזר סביב.
חלל ריק מילא כעת את מה שהיה פעם בית מפואר בעומק יער המוות בקליפורניה.

שמונים וארבעה שנים לאחר מכן, תימצא גופתו, או מה שנותר ממנה, על שפת נהר הבגיובה שמרוחקת אלפי קילומטרים מיער המוות בקליפורניה.

ספירת העומר

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

אתגר AI

תספרו 50... תזכורת • אתגר 252

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק צה

א לְכוּ נְרַנְּנָה לַיי נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ:ב נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ:ג כִּי אֵל גָּדוֹל יי וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים:ד אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ:ה אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ:ו בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יי עֹשֵׂנוּ:ז כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ:ח אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר:ט אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי:י אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי:יא אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי:
נקרא  7  פעמים

לוח מודעות

למעלה