באתי...
אני עונה לך חובבני, בסדר?
בגדול זה מראה על שייכות משפחתית. וכמו כל דבר בחיים זה צריך פרופורציות.
זאת אומרת שאם זה באובססביות זה יכול להיות או גאווה משפחתית ושייכות חזקה מאוד, או מדי.
רצון להתחבא תמיד מאחורי ההורים והם יעזרו לי,
(אמא שתמיד התקשרה בשבילך לסדר את העיניינים...)
סבא שלי יכניס אותי, יסדר שלי. ההוא חבר של דוד שלי וכו'.
ובאותה מידה להפך, רצון לגונן על המשפחה, להביא אותה למרכז הבמה. ראקציה.
שוב פעם, בגרפולוגיה, הכל יחסי לדברים אחרים, ולעולם אי אפשר לדעת משהו על סמך פרט אחד, זה רק חתיכה אחת מתוך הפאזל.
מקוה שהצלחתי לעזור
לחלוטין ולגמרי. ממש כך.
זה כמו שמישהו לוקח מגן והולך איתו מלפניו כל הזמן. או בשביל להשוויץ איתו או כדי להתחבא מאחוריו.
גם לי יש שאלה....
אם פתאום הכתב משתנה בצורה כזו שהאותיות ת', ח' ומם סופית מתחילות להיכתב מלמטה למעלה
מה הסיפור??............
אני משערת שמדובר במישהו בגיל ההתבגרות??
בני היקר (3.5) צייר ציור של כל מיני אנשים על פי בקשתי..
תצייר את..
תצייר את..
רק אחד\ת מהם היה עם ידיים. ועם מלאאאא אצבעות. כאילו בואו נגיד 20 אצבעות.
מה זה?!
בגיל הזה עדיין לא מצפים לראות חלקי גוף מושלמים, יש כאלו שמציירים עדיין את ה"ראשן" - ראש עם 4 קוים.
אם הוא בקביעות ממשיך לא לצייר ידיים בכלל גם לא כתרשים פשוט, תשאלי את עצמך למה הוא מרגיש לא מוגן והיכן, או איפה קשה לו לתקשר עם אחרים, ולנסות לעודד אותו במקומות האלו.
בגיל 5 תבדקי שוב, אז כבר מצפים למצוא אצבעות ובמספר המתאים.
לגבי הציור ספציפית - זה שהוא צייר בכלל אצבעות זה מקסים כי הוא שם לב פתאום שיש פרט שחסר לו וניסה לצייר אותו, אז קחי בחשבון שהוא הרבה לפני 'כמה אצבעות יש', הוא בשלב של לגלות שזה קיים וצריך לתת לזה ביטוי כלשהו. אז 20 זה מעולה...
תחמיאי לו איזה יופי ששמת לב שיש גם אצבעות, ותראי שהוא מתלהב שהוא צייר המון מאלו.
הייתה אצלי אמא אחת שהבן שלה צייר בקביעות אנשים בלי ידיים, אבל הוא כבר היה בן 5 וזה בהחלט כבר מעיד על קושי מסוים, ילד שלא מצייר אותן זה מראה או שהוא ביישן ומתקשה ליצור קשר, או שהוא מרגיש חסר אונים, שהוא לא מוגן ולא יכול לסמוך על הסביבה שלו.
הוא צייר לנו עוד כמה ציורים והגענו לכך שיש לו בכיתה מאבקי כח והוא קטן ונמוך ומרגיש כנראה אבוד שם, ובנוסף הוא בכור והגיע שנה קודם לכן ממלמד מאד חם ומחמיא לעומת המלמד הנוכחי שהוא יותר טכני ולא מחמיא, וכל המכלול והפער בין המערכות יחסים בין בית ושנה קודמת לשנה הזו יצר אצלו הרגשה של חוסר אונים וקושי אישי בהתקשרות עם הסובבים בחיידר.
אז כמובן שהאמא הלכה לדבר עם הרב'ה שלו, ודאגה יותר לתת לו תשומת לב מהבית, ומעניין בהחלט לראות היום את הציורים שלו...
אבל זה לגבי זה שמציור אחד אי אפשר להסיק מסקנות וצריך לראות כמה כאלו כדי להבין אם יש כאן קושי או שזה סתם כי לא יצא לו מהיד ציור נכון,
וגם לגבי זה:
לדעתי אנחנו פראנויים מדי... כל דבר שנשאל אפשר למצוא תרוצים.. אם אין לילד התנהגות מוזרה / קיצונית אז למה סתם להכניס פחדים ורעיונות לראש.. עכשיו את תצטרכי פסיכולוגית רק בשביל להרגיע את הפחדים של עצמך... מראש לא כדאי לשאול שאלות כאלה < אם אין סיבה> זו דעתי אבל בהחלט יתכן שיגידו אחרת
הילד הזה שסיפרתי עליו, על פניו הכל היה בסדר, והוא יכל להמשיך ושנה הבאה אולי היה לו מלמד יותר חם והכל היה חוזר לקדמותו. אבל עם קצת שימת לב החיים שלו השתפרו כבר עכשיו, מסכימה איתי?
אז צריך להיות עם הילדים שלנו כל הזמן עם אצבע על הדופק, לא בכיוון של להלחיץ ולהטריד אותם , אלא כן לוודא עם עצמנו אם בטוח אין משהו שגורם להם לחוסר בטחון ואנחנו יכולים לסלול להם דרך נעימה יותר.