הנושאים החמים
הנושאים החמים
"את קמה כבר?"
קולה העצבני של אמא קרע את קורי החלומות הדקיקים. היא נאנחה, ספק בחלום – ספק במציאות, והתהפכה על צדה השני, היכן שיכלה להושיט רגליה לנעלי הבית הפרוותיות-קרועות שירשה מרחלי.
מחוץ לחדר הייתה המולת הבוקר הרגילה. מאחוריה נותרו שתי הקטנות, כשהן ישנות, אך בסלון היו כל הגדולים כבר ערים ומתרוצצים.
"איפה הנעליים שלי?" רטן יהושע.
"איפה סיכת הראש החדשה שלי?" צווחה יהודיתי.
"איפה הקלסר של תורה שלי?" זעקה רחלי.
היא שבה על עקביה, ליקטה את סיכת הראש החדשה שאתמול יהודית בעצמה נתנה לחיהל'י, שתישן עמה, ראתה בדרך את נעליו של יהושע מציצות מתחת לארון השירות במסדרון והדפה אותם הסלונה, ומצאה את הקלסר העטוף בקפידה מתחת לכמה ניירות ציור של חיהל'י ואהרוני מאתמול, והניחה אותו בידיה של אחותה הבכורה.
אף-אחד לא אמר לה דבר, והיא, כרגילה, פנתה למטבח כדי למרוח לעצמה סנדוויץ' בחמאה. היא היחידה שאוהבת רק חמאה בלחם, ולכן אמא לא מכינה לה את הכריך גבינה-חביתה-מלפפון כמו לכולם.
ואז צלצל הטלפון, ואמא ענתה.
הפנים שלה החווירו כשעיניה ננעצו בה, חודרות ועצבניות.
"התגלתה אצלך בכיתה ילדה חולת קורונה. אין לך לימודים היום. את צריכה להיות בבידוד."
"נעמהל'י, התעוררת כבר? רוצה לצאת ליטול ידיים?"
הקול של אמא קטע את שרשרת המחשבות בהקיץ שלה ליד החלון. כן, היא באמת צריכה ליטול ידיים.
"ילדים, להתרחק כולם! נעמה צריכה לצאת ליטול ידיים!"
"אני אחטא אחריה," התנדבה רחלי מיד, לפני שמישהו אחר יתפוס את התפקיד הנחשק.
"נעמה, את רוצה שאכין לך טוסט בחמאה?" קרא אליה יהושע ממרחק. "יש לי זמן לפני הלימודים."
המסכה גירדה לה בסנטר, אבל היא חייכה אליו בתגובה. ואז, נזכרת במחסום, הנהנה גם בראשה.
"הכנו לך אתמול חוברת ציורים!" קראה יהודיתי אחר-כך מעבר לדלת הסגורה. "חיהל'י ואהרוני ואני, ואפילו שני קשקשה קצת על דף!"
היא לא הייתה זקוקה באמת לציורים שלהם. היו לה כאן בחדר קופסת צבעים חדשה ובלוק ציור מיוחד שסבתא הביאה אתמול בביקורה המיוחד. היא הצטערה שלא הייתה יכולה לראותה, אבל שמחה במתנה. ובכל-זאת היו הציורים, שנדחפו רגע אחר-כך במאמץ-מה בעד החריץ שמתחת לדלת, משמחים וממלאי רינה.
בערב שמעה רעש של כיסא נגרר ליד חדרה, וצעדים כבדים, שלווים.
"נעמה, את שומעת אותי?" שאל אבא. "אני ממשיך עכשיו לספר את ספר מלכים. הגענו אתמול לפרק ד', זוכרים?"
היא השתרעה בנוחות על המיטה של חיהל'י, הקרובה ביותר לדלת, ודמיינה את הספה הקטנה בסלון, היכן שתמיד נהגו לשבת כשאבא סיפר את הפרק היומי. אף-פעם לא נותר לה מקום בה, והיא בדרך-כלל ישבה על כיסא בלתי-נוח. היא קיוותה שלאבא נוח כעת על הכיסא שהוא יושב עליו.
"ויהי המלך שלמה מלך על כל ישראל," הקריא אבא וקולו הצלול חדר בעד דלת העץ. "אם אתם זוכרים, כבר בפרקים הקודמים הוזכר ששלמה מלך על כל ישראל. למה חזרו פה על הדברים?"
"כי זה בדיוק אחרי הסיפור של שתי הנשים – " התחיל יהושע, אבל אבא קטע אותו בהברה קצרה. היא ראתה בעיני רוחה את כף ידו היציבה מתרוממת בהיסוי.
"ניתן לנעמה קודם לנסות לענות, מגיע לה."
היא התיישרה על מקומה באחת. יש לה כאן ספר מלכים, שרחלי למדה ממנו בשנה שעברה. היא תצליח לענות?
"יש לך רעיון, נעמהל'י?"
הספר היה כבד מפירושים. עיניה תעו על האותיות הקטנות.
"אולי," היא אמרה בהיסוס, מנסה להבין את מילותיו של המלבי"ם, "אולי זה כדי להדגיש את החכמה שלו? ואת זה שהוא היה מלך שאביו בחר בו? ואולי גם – שלא היו אויבים בזמן המלוכה שלו?"
מאחורי הדלת מחא אבא כפיים.
"שלוש נקודות, נעמה!"
שלוש נקודות! מעולם לא זכתה לקבל אף לא נקודה אחת. רחלי ויהושע ויהודית תמיד קצרו אותן.
מאחורי הדלת אמר יהושע סוף-סוף את סברתו, ואבא המשיך להקריא את הפרק.
הוא היה קצר מדי, הפרק בספר מלכים.
ובכל-זאת, לרגעים אחדים, היא חשה פתאום מה מרגיש מלך במלכותו.
בתוך הארמון הקטן של חדר הבנות היא חשה פתאום מלכה.
קולה העצבני של אמא קרע את קורי החלומות הדקיקים. היא נאנחה, ספק בחלום – ספק במציאות, והתהפכה על צדה השני, היכן שיכלה להושיט רגליה לנעלי הבית הפרוותיות-קרועות שירשה מרחלי.
מחוץ לחדר הייתה המולת הבוקר הרגילה. מאחוריה נותרו שתי הקטנות, כשהן ישנות, אך בסלון היו כל הגדולים כבר ערים ומתרוצצים.
"איפה הנעליים שלי?" רטן יהושע.
"איפה סיכת הראש החדשה שלי?" צווחה יהודיתי.
"איפה הקלסר של תורה שלי?" זעקה רחלי.
היא שבה על עקביה, ליקטה את סיכת הראש החדשה שאתמול יהודית בעצמה נתנה לחיהל'י, שתישן עמה, ראתה בדרך את נעליו של יהושע מציצות מתחת לארון השירות במסדרון והדפה אותם הסלונה, ומצאה את הקלסר העטוף בקפידה מתחת לכמה ניירות ציור של חיהל'י ואהרוני מאתמול, והניחה אותו בידיה של אחותה הבכורה.
אף-אחד לא אמר לה דבר, והיא, כרגילה, פנתה למטבח כדי למרוח לעצמה סנדוויץ' בחמאה. היא היחידה שאוהבת רק חמאה בלחם, ולכן אמא לא מכינה לה את הכריך גבינה-חביתה-מלפפון כמו לכולם.
ואז צלצל הטלפון, ואמא ענתה.
הפנים שלה החווירו כשעיניה ננעצו בה, חודרות ועצבניות.
"התגלתה אצלך בכיתה ילדה חולת קורונה. אין לך לימודים היום. את צריכה להיות בבידוד."
***
"נעמהל'י, התעוררת כבר? רוצה לצאת ליטול ידיים?"
הקול של אמא קטע את שרשרת המחשבות בהקיץ שלה ליד החלון. כן, היא באמת צריכה ליטול ידיים.
"ילדים, להתרחק כולם! נעמה צריכה לצאת ליטול ידיים!"
"אני אחטא אחריה," התנדבה רחלי מיד, לפני שמישהו אחר יתפוס את התפקיד הנחשק.
"נעמה, את רוצה שאכין לך טוסט בחמאה?" קרא אליה יהושע ממרחק. "יש לי זמן לפני הלימודים."
המסכה גירדה לה בסנטר, אבל היא חייכה אליו בתגובה. ואז, נזכרת במחסום, הנהנה גם בראשה.
"הכנו לך אתמול חוברת ציורים!" קראה יהודיתי אחר-כך מעבר לדלת הסגורה. "חיהל'י ואהרוני ואני, ואפילו שני קשקשה קצת על דף!"
היא לא הייתה זקוקה באמת לציורים שלהם. היו לה כאן בחדר קופסת צבעים חדשה ובלוק ציור מיוחד שסבתא הביאה אתמול בביקורה המיוחד. היא הצטערה שלא הייתה יכולה לראותה, אבל שמחה במתנה. ובכל-זאת היו הציורים, שנדחפו רגע אחר-כך במאמץ-מה בעד החריץ שמתחת לדלת, משמחים וממלאי רינה.
בערב שמעה רעש של כיסא נגרר ליד חדרה, וצעדים כבדים, שלווים.
"נעמה, את שומעת אותי?" שאל אבא. "אני ממשיך עכשיו לספר את ספר מלכים. הגענו אתמול לפרק ד', זוכרים?"
היא השתרעה בנוחות על המיטה של חיהל'י, הקרובה ביותר לדלת, ודמיינה את הספה הקטנה בסלון, היכן שתמיד נהגו לשבת כשאבא סיפר את הפרק היומי. אף-פעם לא נותר לה מקום בה, והיא בדרך-כלל ישבה על כיסא בלתי-נוח. היא קיוותה שלאבא נוח כעת על הכיסא שהוא יושב עליו.
"ויהי המלך שלמה מלך על כל ישראל," הקריא אבא וקולו הצלול חדר בעד דלת העץ. "אם אתם זוכרים, כבר בפרקים הקודמים הוזכר ששלמה מלך על כל ישראל. למה חזרו פה על הדברים?"
"כי זה בדיוק אחרי הסיפור של שתי הנשים – " התחיל יהושע, אבל אבא קטע אותו בהברה קצרה. היא ראתה בעיני רוחה את כף ידו היציבה מתרוממת בהיסוי.
"ניתן לנעמה קודם לנסות לענות, מגיע לה."
היא התיישרה על מקומה באחת. יש לה כאן ספר מלכים, שרחלי למדה ממנו בשנה שעברה. היא תצליח לענות?
"יש לך רעיון, נעמהל'י?"
הספר היה כבד מפירושים. עיניה תעו על האותיות הקטנות.
"אולי," היא אמרה בהיסוס, מנסה להבין את מילותיו של המלבי"ם, "אולי זה כדי להדגיש את החכמה שלו? ואת זה שהוא היה מלך שאביו בחר בו? ואולי גם – שלא היו אויבים בזמן המלוכה שלו?"
מאחורי הדלת מחא אבא כפיים.
"שלוש נקודות, נעמה!"
שלוש נקודות! מעולם לא זכתה לקבל אף לא נקודה אחת. רחלי ויהושע ויהודית תמיד קצרו אותן.
מאחורי הדלת אמר יהושע סוף-סוף את סברתו, ואבא המשיך להקריא את הפרק.
הוא היה קצר מדי, הפרק בספר מלכים.
ובכל-זאת, לרגעים אחדים, היא חשה פתאום מה מרגיש מלך במלכותו.
בתוך הארמון הקטן של חדר הבנות היא חשה פתאום מלכה.
