אם עלה הנושא, הרי שלדעתי מוגנות היא חלק מכישורי החיים שאנחנו חייבים ללמד את הילדים.
לדעתי, הורה שגורם לילדים חרדות בנושא, זה סימן די ברור שלא קבל הדרכה מקצועית מה לומר.
מלבד זאת, יש עוד 2 נקודות חשובות מאד:
נוכחות הורית: לא רק למניעה, אלא גם לטיפול אם קרה משהו.
המחשבה שהקנית מוגנות תועיל תמיד, מוטעית.
אנחנו לא יכולים להגן על הילדים ממאה אחוז של המקרים.
לצערי, אנחנו לא יכולים לגרום להם לספר תמיד מה שקרה. כי לפעמים, תלוי בגיל ובפגיעה, אין להם מילים לתמלל חוויה שרחוקה מאד מאוצר המילים והידע שלהם.
אבל כמעט תמיד יהיה שינוי בהתנהגות, ואז הפתרון היחיד הוא נוכחות הורית.
לשים לב לשינויי התנהגות, להתפרצויות זעם, לירידה חדה בלימודים, ושאר שינויים, שיש נטייה חזקה להדחיק, או להאשים דברים אחרים.
אף הורה לא רוצה להאמין שקרה לילד שלו משהו כזה. יותר מזה, אמרה לי אשת מקצוע בטיפול בילדים, שלרוב האב הוא זה שמדחיק את אפשרות הפגיעה, ואם כך, הרי שהאחריות על האמהות.
כי למנוע את כל הפגיעות - אי אפשר. לטפל בהן צריך שיהיה אפשרי.
הנקודה השנייה היא חשיבה מחודשת על נושא שליחת הילדים החוצה.
לעניות דעתי, ילד אמור להישלח אך ורק למשימות שהוא יכול להשלים בכוחות עצמו.
אם ילד לא יכול לעבור כביש לבד, הוא לא אמור להישלח בכלל למקום שיש כבישים בדרך אליו, למרות הטרחה שנגרמת להורים.
אם שלחתי ילד למכולת, עלי להסכים לכל מה שיביא משם, או לחלופין לשלוח אתו פלאפון. אבל לשלוח אותו על מנת שיבקש שיחות מאנשים? זו פשוט בקשה לא הוגנת. כלפי הילד.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
