הבטחתי עוד פרק השבוע והנה הוא בא>>
16.
להיפגש בשש וחצי בקפיטריה, כמה פשוט.
ככל שהוא מגשש לכיוון מקום המפגש עיניו כואבות יותר וגבו מגרד. המוח שלו שולח לו הודעות אזהרה, מתרה בו על חוקים שהוא מפר ברגל גסה, בעיניים עצומות.
הוא עוצר לרגע ונושם עמוק. מדובר ביונתן, חבר קרוב לשעבר, אדם טוב שטעה. זיכרונות נושפים בעורפו ודופקים על ליבו, גורמים לו להמשיך ולצעוד.
אבל הדרך מסובכת והוא פסע בה רק פעמים. כך שעל אף שכאשר יצא אליה היה בטוח שהיא חקוקה במוחו, כעת הוא מרגיש אבוד במסדרונות, ומקל הנחייה בוגד בו ומספר לו על קירות שנמצאים במקומות אחרים לגמרי.
הוא מוציא את הפלאפון מהכיס, חושב. נורית תיבהל, גם ככה הוא לא רצה להטריח אותה לצאת בכיסא גלגלים. אם הם היו יוצאים יחד אז הוא היה תומך בכיסא מאחור, אבל כעת העניין מורכב פי כמה.
יד נוגעת בכתפו, "אתה צריך עזרה?" אומר קול זר.
הוא דוחף עמוק בפנים את הרצון לסרב ועונה: "כן, אני הסתבכתי בדרך לקפיטריה".
"אהה... אני אעזור לך", אומר האיש ואז מבלי שום הכנה הוא פשוט אוחז ביד שלו, גורם לידו של בנצי להיצמד לגופו ברפלקס.
הזר שומט את ידו, "אני ר-".
"סליחה, נבהלתי", בנצי מתנצל, "אני אשמח לעזרתך. אם תוכל רק ללכת לצידי זה יעזור לי".
"ואיך תדע מתי לפנות?" האיש תוהה, קולו הופך ליעיל יותר.
"פשוט תעדכן אותי מתי לפנות. אבל רק אם זאת לא טרחה גדולה מידי, אתה לא חיי-",
"שטויות, אני בדרך לשם בדיוק, הכל טוב", מילותיו של הזר מהירות מידי, מצביעות לבנצי על חוסר נעימות שמלווה אותן. הלוואי והיה יכול להגיד לו ללכת ולשוב לגשש את דרכו וזהו.
הם הולכים, הוא ושומר הראש החדש שלו. ימינה, שמאלה, ישר, זהירות דלת.
"הגענו", הזר מעדכן, "אתה צריך שאעזור לך לקנות?" שואל בטון מרחם עד מחנק.
הוא חושק שיניו, מצווה על עצמו להודות מקרב לב, מסרב לעזרה נוספת.
"איש נחמד", אומר קולו של יונתן משום מקום, מנער אותו.
"כן, יותר מידי", הוא לוחש, לא יודע אם הזר עוד בקרבת מקום.
"לפעמים אנשים לא יודעים איך להגיב נכון", הוא מגיב בהשתתפות, "תרצה לשבת? קניתי פחיות".
הם פונים לפינת ישיבה צדדית ומתמקמים.
"אז מה ככה?" הוא שואל.
"אני צריך תיווך".
"לאייל?"
"תמיד הייתה לך קליטה מהירה".
הוא מניע ראשו מצד לצד, "אני לא חושב שזה אפשרי".