סיפור בהמשכים יומנם של אבודים

[נ. גל]

אני גם חייבת לציין שאני מבינה הרבה פחות, אבל גם אוהבת לא פחות. מתמוגגת מכל פרק חדש. אשמח אם תוכלי להסביר מה הכללים של אי הפחד, כי הלכתי לאיבוד.

אי הפחד מורכב מ2 איזורים:
החוף, המרכז.
בחוף יש את כל תופעות הלוואי של הפחד: הבלבול, דברים שנעלמים בלי להסביר איך, כעס ועלבון.
במרכז האי, יש את הפחד עצמו. בו הם עדיין מפחדים לגעת.

החוקים על החוף:
1. קיימים רק דברים שקיים חשש כלשהוא לגביהם.
2. כאשר בוחרים לא לפחד ממשהו - אותו דבר רודף אותך עד שתפחד ממנו.
3. כאשר בוחרים לפחד מדבר מסוים - נפתחת לך הדרך לגעת בפחד עצמו, להתמודד איתו או לעבור הלאה ממנו.
4. כאשר מנסים לא לבחור - מאבדים את הזיכרון לגבי מושא הפחד והבחירה.

 

[נ. גל]

יום כ"ז למסע.

רוף מעצבן אותי. ממש.
כאילו זה אי התסכול ולא אי הפחד. לא יודע מה התקלקל, הוא פשוט לא מפסיק לבקש שוב ושוב שאזמין לפה את מפלצת הפחד.
אין סיכוי, אני לא מוכן לנסות. הספיקו לי שנים של סיוטים, ערות בלילה, מחשבות בלופים וחוסר נשימה.
כאן, כל עוד אני יכול לבחור אם היא תהיה פה או לא - אני לא מוכן להיות עם המפלצת שלי באותו מטר. עדיף גם לא באותו קילומטר.
"אתה לא שואל איך אני יודע עליה כבר?" שואל רוף אחרי ניסיון השכנוע ה11.
"אתה מכיר אותה?" אני מרים גבות.
"סיפרת עליה כבר." אומר רוף, זורק אליי מחברת מוכרת למחצה. "קח, תקרא."
זו המחברת שלו. אני מביט בכריכה. הצעד הבא של שפי. לוקח נשימה, פותח בעמוד הראשון.

מחר שפי ישכח הכל.
זה כואב לי, אבל אני לא רואה דרך להתמודד עם זה.
זו הבחירה שלו, והוא לא מוכן לעשות אותה.
הלוואי ויכולתי למחוק לו את המפלצת הזו מהלב, אבל בינתיים נראה לי שאין מכשיר כזה.
לדוד שלי היה קוצב לב, פעם הוא הסביר לי בערך איך זה עובד. מה זה התחשק לי אחד כזה לרגשות, שיכריח אותם לדפוק כל הזמן אותו דבר. זה היה מסדר אותי, וגם את שפי.
אבל הוא לא רוצה להתמודד עם הרגשות שלו כשהם משתוללים, ואני כבר יודע שזה אומר שהוא יתאפס.
כמו באי הקודם, כשבוחרים לא לבחור - צריכים להתחיל הכל מהתחלה.
אבל אני מבטיח לא לתת לו להימחק שוב. לא מגיע לו להיתקע. מספיק שהוא נמחק באי וודאות איזה 10 פעמים, חבל עליו שיסבול גם פה.
אולי זה רע מצידי וממש לא חברי, אבל כבר לא אכפת לי מה נכון ומה שפי יאהב.
אני מפחד שהוא ימחק שוב ושוב.
אני מפחד לאבד אותו שוב ושוב.
אז אני פשוט לא מתכוון לתת לזה לקרות.

"מתי כתבת את זה?" אני שואל בשקט.
"מיד אחרי שישבנו בלילה." עונה רוף, לא מביט בי. "סיפרת על המפלצת כל הלילה, סיפרתי לך שכשהתייבשתי פתאום הבנתי את הכללים של האי הזה."
"ובאמת איבדתי את הזיכרון." אני לואט.
רוף לא מגיב.
"סליחה." אני אומר. "למרות שזה טיפשי, אני מתנצל."
הוא מסתובב אליי, תקווה בעיניו. אני ממהר לעצור אותו. "אבל אין סיכוי שאני מביא לפה את המפלצת שלי."

 

[Talya kadosh]

למה הוא לא בוחר להתמודד פעם אחת ולעבור את זה? ברור לי שיהיה מדובר בקושי, אבל רק ככה אפשר להתקדם לא? כרגע, הוא סובל יותר מהפחד עצמו.

 

[נ. גל]

למה הוא לא בוחר להתמודד פעם אחת ולעבור את זה? ברור לי שיהיה מדובר בקושי, אבל רק ככה אפשר להתקדם לא? כרגע, הוא סובל יותר מהפחד עצמו.

בתור בני אדם, אנחנו לא תמיד מוכנים להתמודד עם הפחדים שלנו. גם אם מבטיחים לנו שאחרי ההתמודדות - ניפטר מהבעיה, וגם אם ברור לכל הסביבה שכרגע אנחנו סובלים יותר.
איזור נוחות, זה נקרא.
או מצריים, אם תרצי.

 

[Talya kadosh]

כן, זה בהחלט ברור לי. אני פשוט תוהה ביני לבין עצמי (וכותבת את זה כאן כדי שתעלי המשך כמה שיותר מהר ) מתי הוא יתפכח ויבין שאין לו ברירה.

 

[נ. גל]

יום כ"ח למסע.

היא הגיעה.
היא פשוט הגיעה, בלי שאני אזמין אותה.
"למה בלי שתזמין?" היא מגחכת מעליי, נושפת בכוח.
"אני לא הזמנתי אותך." אני אפילו לא שואל איך היא יודעת מה אני כותב. או חושב. לא שואלים שאלות על מפלצות. "אני אמרתי שאני לא מסכים להזמין אותך בשום אופן."
"אמרת שאתה מפחד ממני." היא מזכירה, והבל הפה שלה קר. "נתת מקום לפחד שלך."
"כי רציני להישאר לבד!" אני מתקומם. "אני רוצה שתעופי מפה, שתעזבי אותי בשקט."
"מה קרה?" רוף מתעורר מהצעקות. "שפי, הכל בסדר?"
"כן." המפלצת ממהרת לחסום לי את הפה, לדבר בקול כמעט זהה לשלי. אבל הקול שלה מעוות, חנוק. "הכל טוב."
רוף לא חוזר לישון. "שפי?" הוא שואל, מתרומם.
אני עוצם עיניים. לא רוצה לראות את ההלם שלו כשהוא יראה את המפלצת.
לא את העיניים הקטנות והרעות. לא את חמשת הידיים שלה. לא את הכנפיים הגדולות, שכל נוצה בהן שורטת. לא את הצפורניים הזקורות שמתחבאות בין הקפלים, ואין לדעת מתי ידקרו.
"שלום." אני שומע את רוף. "את המפלצת של שפי?"
"כן." היא עונה, וצחוקה חלול. "נעים מאוד."
"אני מקווה." הוא אומר. "אני חבר שלו, אני מקווה שתעזרי לנו לצאת מהאי הזה."
"לצאת?" זו הפעם הראשונה שאני שומע את המפלצת הזו מתפלאת כל כך. "אולי אני אעזור לכם דווקא לפחד יותר?"
אני פוקח את עיניי בזהירות, ברגע הכי לא נכון.
רואה את היד שלה נשלחת אליי, חונקת.
בקושי נושם, מפרפר בין ידיה.
"ככה טוב." היא לוחשת לי, קרובה קרובה. "ככה, כשלא מגיע לך כלום. תפחד, אור שפיות. תפחד, ילד קטן. תפחד שעוד רגע כבר לא תהיה פה, כי זה גם ככה חסר משמ-"
"שתקי." רוף לא צועק. הוא צורח. "את תשתקי."

אני עוצם עיניים, הויכוח לא נוגע לי. מנסה להילחם עוד עוד טיפת אוויר, ועוד לגימה אחת קצרה. הזיעה מצטברת על פניי, ואני לא מסוגל לחשוב על כלום.
ברקע, מהדהדות הצעקות של רוף והמפלצת. רבים על האוויר שלי.

 

[מוריופ]

כרגיל, אליפות. המפלצת המפחידה, המילים הרעות שלה, העקשנות המצילה של רוף. אהבתי הכל!

רציני

רציתי?

להילחם עוד עוד

על עוד?

 

[משולש ברמודה]

וואו. זה מדהים ממש. סוף סוף התקדמות משמעותית.
הכי אהבתי את זה:

אני פוקח את עיניי בזהירות, ברגע הכי לא נכון.
רואה את היד שלה נשלחת אליי, חונקת.
בקושי נושם, מפרפר בין ידיה.
"ככה טוב." היא לוחשת לי, קרובה קרובה. "ככה, כשלא מגיע לך כלום. תפחד, אור שפיות. תפחד, ילד קטן. תפחד שעוד רגע כבר לא תהיה פה, כי זה גם ככה חסר משמ-"

 

[נ. גל]

וואו. זה מדהים ממש. סוף סוף התקדמות משמעותית.
הכי אהבתי את זה:

כרגיל, אליפות. המפלצת המפחידה, המילים הרעות שלה, העקשנות המצילה של רוף. אהבתי הכל!

תודה רבה!

רציתי?
על עוד?

תודה, אכן שגיאות קליד ולכך הייתה הכוונה.

 

[AUVI]

שגיאות קליד

אהבתי.

 

[נ. גל]

יום כ"ט למסע.

אני רוצה לכתוב. אני באמת רוצה.
המפלצת מביטה בי בעיניים מזהירות, מזמזמת איומים שאני אפילו לא שומע. אבל אני לא צריך לשמוע כדי לדעת שצריכים להיזהר ממפלצות שמרחפות מעלייך. גם ככה היא הצליחה כבר למחוק לי את התיאבון ואת היכולת לישון ברצף.
"מה את רוצה?" אני שואל באנחה.
"את המחברת." היא אומרת, וקולה שורקני. "אם לא תכתוב, אתה תפחד יותר. אני לא אתן לך להירגע."
"זו בדיוק הסיבה שאני רוצה לכתוב." אני מתעקש, אבל בעצמי יודע שזה לא יחזיק הרבה.
היא אפילו לא עונה. רק החיוך שלה מתעקל, והידיים שלה מתפתלות בנחשיות לפקעת מבחילה.
אני בולע את רוקי.
"בא, תינוק." היא אומרת-לא-אומרת. "בא, תיכנס לפקעת."
אני לא רוצה.
לא רוצה.
"בא," היא חוזרת, ואני מרגיש שאי אפשר לסרב לה כבר. "זה המקום שלך. נועדת לפחד, אל תברח מזה."
אני עוצם עיניים, נוטל נשימה אחרונה של אוויר צלול.
רוף נכנס לאוהל. "מה קורה?" הוא שואל.
"שפי בדיוק מחליט לקבל את ההחלטה הכי נכונה שיש." מחייכת המפלצת, וקצה הכנף שלה מנסה ללטף אותי. הוא שורט בפניי שריטה ברורה, מדממת.
"לבוא לארוחת בוקר?" מחייך רוף.
"אחר כך." אני מקרקר. מרגיש את המפלצת מתחילה להשתלט עליי. "אני - לא -"
רוף נעצר, מביט בי. "שפי, מה אתה מתכנן?"
הוא מפחד. אני שומע את זה. רואה את זה בעיניים שלו. הוא דואג לי כל כך.
הדאגה שלו נוגעת בי קצת, משחררת חלק מהגוש שתקוע בגרוני.
"היא רוצה את המחברת." אני אומר. "ואני רוצה שיהיה תיעוד למה שהיה פה."
רוף ממצמץ. "פה?" הוא שואל. "אתה מתכוון, שאני אכתוב?"
הרעיון טוב, אבל לא מספיק. "אני רוצה שאם היא לוקחת לי את המחברת - שתכתוב בה."
"מה?" המפלצת ורוף שואלים כמעט ביחד.
גם אני לא יודע מאיפה הגיע הרעיון, אבל הוא ברור לי לגמרי.
"אם את רוצה אותי אצלך - את תצטרכי גם להיות אצלי."

 

[נ. גל]

יום ל' למסע.

זה כבר יותר מדי זמן למסע הזה.
אני לא יכולה להשאיר אותו לבלות כל כך הרבה זמן ככה, הוא עוד יגיע ליום שישים ואני עדיין אהיה כאן.
שפי אומר שאני צריכה להציג את עצמי, אז בסדר. אני פנינה, ואני המפלצת של שפי.
סתם, באמת נראה לכם שיקראו למפלצת פנינה?! זה השם שאמא שלי הדביקה לי. כאן, בעולם שלכם, קוראים לי לו. בשורוק.
אני מתגעגעת לעולם שלי, קצת גם מתגעגעת לאמא. היה כיף לגור אצלה, בארון בגדים גדול ומבולגן. היא לימדה אותי כמה דברים יפים אפשר לעשות עם קולב אחד. אולי יום אחד אצליח ללמד גם את הילדה שלי, המתוקה.
אבל אחרי שחנקתי את שפי עם קולב (אם להעמיד דברים על דיוקם - רק גרמתי לו לקוצר נשימה כשהוא תלה בגדים. על העובדה שהקולב נתקע איכשהוא על הצוואר שלו אני לא לוקחת אחריות.) הוא זרק אותי החוצה. אל המזגן. משם יכולתי רק לגרום לו להזיע או לקפוא, ולשלוח אליו מחשבות.
מה הוא חושב לעצמו?
שאפשר ככה להתעלל במפלצת, לכלוא אותה בכלוב קטן ולצפות שכלום לא יקרה?
אז שלחתי אותו אל האיים.
שילמד קצת על החיים, שיבין מה באמת חשוב.
למרות שבמחשבה שניה גם אני לא יודעת מה באמת חשוב. זה לא כל כך משנה.
רק שייתן לי לגור במקום קצת פחות דוקר, המעבד מלא כבלים וברגים. מיילא אם הייתי יכולה לדקור מישהו איתם, אבל בינתיים רק נדקרתי בעצמי.

אז שפי, בינתיים אני לא אתן לך לקרוא את זה. אני יודעת שיגיע רגע והמחברת תחזור אלייך, אבל בינתיים זה לא יקרה בשום אופן.
אני שונאת אותך.
וכן, מגיע לך גם עוד מאה פעם להיחנק ולהרגיש שאתה טובע.
מגיע לך לאבד תיאבון, להתעורר 5 פעמים בלילה ולהזיע ממני.
מגיע לך גם לפגוש כריש בגודל מלא, וזה יקרה עוד מיליון פעם.
מגיע לך.
אתה בעצמך לא פחות מפלצת ממני.

 

[מוריופ]

מגניב. אהבתי ממש את היציאה הזאת. אם הבנתי נכון, המפלצת היא כל הרגשות הלא מחמיאים אצלנו, שדורשים מאיתנו יחס, ואנחנו מעדיפים לסגור אותם כמה שיותר רחוק מהתודעה. ואז הם מתפוצצים, כי בלי שנטפל בהם הם לא ילכו לשום מקום. ואז אנחנו עוד יותר נבהלים ועוד יותר מתכחשים לעצמנו, ובסוף אנחנו בורחים רחוק רחוק, אפילו לאיים הזויים, העיקר לא להתמודד עם המפלצות שלנו.
נכון?
המפלצת מלאה ברגשות ילדותיים, אנוכיים ובאפס חשבון נפש, וזה קצת מפחיד להבין כמה זה ריאלי...
מצד שני, היא נורא הישרדותית, ולא נשאר אלא לסכם: גאונות.


אחרי 'שפי' ו'רוף', תגלי לנו למה קראת לה 'לו'?

 

[נ. גל]

מגניב. אהבתי ממש את היציאה הזאת. אם הבנתי נכון, המפלצת היא כל הרגשות הלא מחמיאים אצלנו, שדורשים מאיתנו יחס, ואנחנו מעדיפים לסגור אותם כמה שיותר רחוק מהתודעה. ואז הם מתפוצצים, כי בלי שנטפל בהם הם לא ילכו לשום מקום. ואז אנחנו עוד יותר נבהלים ועוד יותר מתכחשים לעצמנו, ובסוף אנחנו בורחים רחוק רחוק, אפילו לאיים הזויים, העיקר לא להתמודד עם המפלצות שלנו.
נכון?
המפלצת מלאה ברגשות ילדותיים, אנוכיים ובאפס חשבון נפש, וזה קצת מפחיד להבין כמה זה ריאלי...
מצד שני, היא נורא הישרדותית.

בדיוק כך.

אחרי 'שפי' ו'רוף', תגלי לנו למה קראת לה 'לו'?

דווקא זה חשבתי שדי מובן, שצורת החשיבה שלה מבוססת על "לו" היינו בוחרים אחרת.

 

[מוריופ]

דווקא זה חשבתי שדי מובן, שצורת החשיבה שלה מבוססת על "לו" היינו בוחרים אחרת.

תודה. כל כך נכון
אגב, יש לך יכולת להביע ולתמלל תהליכים רגשיים בצורה מדהימה, הלוואי עלי...

 

[brachy 100]

@נ. גל

זה קרה
עשרות פעמים ראיתי את האשכול "יומנם של אבודים"
קבוע דילגתי עליו
אפילו לא התחלתי אותו
לפני שעה החלטתי, שעכשיו - או לעולם לא
היה שווה.
גאונות שאין דומה לה
סיפור פשוט מדהים
בכל פרק אפשר לגזור לפחות משפט אחד ולתלות על המקרר
אהבתי את המהלכים הרגשיים שם, הכל כ"כ אמיתי
תודה!
מחכה ליום שני הבא.

 

[נ. גל]

@נ. גל

זה קרה
עשרות פעמים ראיתי את האשכול "יומנם של אבודים"
קבוע דילגתי עליו
אפילו לא התחלתי אותו
לפני שעה החלטתי, שעכשיו - או לעולם לא
היה שווה.
גאונות שאין דומה לה
סיפור פשוט מדהים
בכל פרק אפשר לגזור לפחות משפט אחד ולתלות על המקרר
אהבתי את המהלכים הרגשיים שם, הכל כ"כ אמיתי
תודה!
מחכה ליום שני הבא.

וואו, תודה!
שמחה לשמוע שנהנית

 

[נ. גל]

יום ל"א למסע.

רוף הוא הבן אדם הכי נודניק שפגשתי בחיי. נס שאני לא המפלצת שלו, כי הייתי מתפטרת כבר מזמן. כמה פעמים אפשר להגיד "הוא לא מפלצת", לא משנה מה אומרים לך?
גם ככה קראת במחברת של שפי, וטענת שיש לך רשות. נניח שזה בסדר גם מצידי (וזה לא! מי אתה בכלל, עלוב.) ונניח שאתה מבין משהו בענייני מפלצות (ואתה לא, כי אתה חושב שלדבר ללב זה רעיון. יש למפלצות הרבה יותר מלב אחד, וצריכים לדבר לכולם במקביל. אין לך מספיק פיות בשביל זה, אז תרגיע כבר עם הרעיונות המוזרים שלך.) אבל באיזו זכות אתה מחליט בשבילי מי זה שפי?
אני המפלצת שלו מיום היוולדו.
אתה מכיר אותו רק שלושה שבועות.
"חברות היא הרבה יותר מזמן." אומר רוף.
עקשן כמו פרד.
לא פלא שבמקום מפלצת שמו לו דרקון.
*
"על מה את מדברת?" אני שואל כשאני מצליח להניח יד על המחברת. "לו, מה את יודעת?"
היא מחככת את כל הידיים יחד, בהנאה ברורה. "אתה אומר שאתה לא מכיר את הדרקון שלך..."
הלחישה שלה מעצבנת את האוזן. "יש לי דרקון." אני אומר, מנסה להבין בעצמי.
לו צוחקת. צחוק מתגלגל כזה של ילד מופרע שהתעלול שלו הצליח אבל תפסו אותו.
אני לא צוחק. זה בכלל לא מצחיק אותי. משום מה נורא ברור שהיא לא משקרת לי עכשיו, אפילו שכל הזמן היא משקרת לשפי.
"תעני לי עכשיו." אני צועק. "מי זה? איפה הוא?"
היא מסתכלת עליי, כאילו אני תינוק טיפש. "לא חייבת לך כלום." היא אומרת. "אני המפלצת של שפי, דבר איתו."

אוף. היא באמת מפלצת.
*
2:00 בלילה, לפי השעון של שפי.

החלטתי.
לא אכפת לי מה יקרה, אני חייב שלו תסביר לי מה היא אמרה. אני לא יכול להגיע לא מוכן, זה נשמע לי מסוכן מדי.
שפי, אני מקווה שזה לא יהרוס לך כלום בדרך שלך, ובאמת סליחה אם כן.
מעכשיו אני לא מוותר לך גם אם תתחנן אלי. אני חייב להשתמש בסיכוי שאולי המפלצת שלך תסכים לדבר איתך ולהסביר לך מה זה הדרקון שלי.

(ולא, לו. לא אכפת לי שתקראי את זה. יותר טוב ככה, שתדעי ששפי לא מפלצת. ההוכחה שלך תהיה כשהוא יסכים לעזור לי. הוא חבר, הוא בן אדם. גם אם לפעמים הוא פוגע בטעות.)

 

[נחמת שוטים]

אמאלה. הגאונות מתחדדת מפעם לפעם.
שימוש מדוד במילים, ומאחורי כל קטע עומד רעיון נוסף מבריק.
כגון זה:

אוף. היא באמת מפלצת.

סיפור מאלף, עמוק, יצירתי, וקצת מפלצתי.

אגב, את כותבת על סמך ידע בפסיכולוגיה או מהרהורי ליבך?
זה קצת מזכיר את "הצל" הפסיכולוגי.

נ.ב.
חייבת לציין שאחרי ההסבר הברור של לוטם (?) ושלך, הקריאה התבהרה בהרבה.



אגב, אל תתבאסי ממספר העוקבים, את כותבת ברמה גבוהה. תמשיכי

 

[נ. גל]

אמאלה. הגאונות מתחדדת מפעם לפעם.
שימוש מדוד במילים, ומאחורי כל קטע עומד רעיון נוסף מבריק.
כגון זה:
סיפור מאלף, עמוק, יצירתי, וקצת מפלצתי.

תודה רבה!

אגב, אל תתבאסי ממספר העוקבים, את כותבת ברמה גבוהה. תמשיכי

אם אני מסתכלת על הפרק הראשון, זה דווקא מעודד מאוד
וברצינות - כל אחד הוא עולם. אם נגעתי בקורא אחד, זה די והותר. הרבה יותר ממה שקיוויתי. המספרים פחות מעניינים אותי...

אגב, את כותבת על סמך ידע בפסיכולוגיה או מהרהורי ליבך?
זה קצת מזכיר את "הצל" הפסיכולוגי.

אני מתבססת על תורת הפסיכולוגיה של חסידות חב"ד, אין לי כמעט ידע בפסיכולוגיה כללית.
והרבה, בהחלט, מהרהורי ליבי.