אני רועד מרופאי שיניים כמו גאלע (רגל קפואה בלע"ז) בלי מעיל בסיביר הקפואה.
הם באים אליי בסיוטי הלילה עם סט הכלים שלהם, צורחים עליי על שאכלתי סוכרייה זעירה ביום שחלף. אין מאושר ממני כשאני מתעורר בבעתה מהחלום הארור.
כבר שנים שאני נמנע מכל אינטראקציה עם האכזריים שברופאים. וזה לא שאיני זקוק לשירותם – זקוק גם זקוק.
עם כל הכבוד למהנדסי עיר התחתית של עזה, הם יכולים לבוא להתרשם וללמוד ממערך המנהרות האדיר שבניתי בעזרת הזנחה רבת-שנים מתחת לשיניי.
האמת חייבת להיאמר: מרפאת שיניים היא בעצם חדר עינויים בחסות החוק. הנידון נאלץ להתיישב על כיסא העינויים, כאשר סביבו כל המכשור והכלים המרושעים ביותר לחוויית עינוי מרבית. נורא ואיום הדבר הזה.
אך לאחרונה מצב השיניים שלי כבר בלתי נסבל. הכאבים עזים מדי מכדי שאוכל להמשיך להתעלם מהם.
במקרה, או שלא במקרה, נקלעתי למודעה של מרפאת שיניים במקומון: "אצלי תהנו מטיפול מהנה ונטול כאב לחלוטין", זעקו המילים מהעמוד לצד תמונה של רופא מחייך בהגזמה.
זה לא שיש לי הרבה ברירות. החלטתי לתת צ'אנס לרופא הנחמד.
ליבי הלם בפראות כשהתבקשתי על ידי הרופא להתיישב על הכיסא. "עכשיו אדליק את המנורה כדי לראות מה מצב השיניים שלך", אמר באדיבות והדליק פרוז'קטור אדיר-ממדים. "זו לא מנורה", הערתי לו בכעס, "זו חנות מפעל של השמש".
הוא התעלם מהערת הביניים והמשיך בשלו בלהט ובתשוקת הכאבה בלתי נשלטת, כאילו לא קיבל 24 לקוחות/נידונים לפניי.
לאחר שורה ארוכה של עקיצות והערות על כך שאני צורך אוכל לא בריא שהורס את שיניי, הוא ניגש לטיפול עצמו, לא לפני שאמר את המשפט השחוק והמיותר ביותר ביקום: "אם כואב לך, תרים את היד".
חשבתי שאולי אצלו זה אכן עוזר, מאחר שהצהיר בראש חוצות שאצלו טיפול שיניים לא כואב.
אבל אז נחלתי אכזבה כואבת, כואבת מאוד, תרתי משמע.
הוא הזריק את מה שהזריק – לדעתי זה היה משקה אנרגיה. החניכיים שלי הפכו לערניות מאי פעם. ואז הביא את המקדחה הקטנה ועוד כליי משחית מסוגים שונים, והתחיל לחרוש במרץ. למיקסום עוצמת הכאב, הוא נעזר במראה קטנה לניטור עצבים עדינים כדי לחפור דווקא בהם.
מיותר לציין שידי הייתה יותר למעלה מאשר למטה, ועוד יותר מיותר לציין שהוא התעלם מכך לחלוטין.
הטיפול הסתיים והוזמנתי לטיפול נוסף, שאליו כבר באתי מוכן הרבה יותר.
לפני שנשכבתי שוב על כיסא העינויים, הוצאתי מהתיק שני חוטי חשמל ארוכים – חוט אחד אדום ואחד נוסף ירוק, וביקשתי מהרופא לחבר אותם אליו.
לשאלתו המבוהלת "מה זה?", עניתי בסבלנות: "אלה מוליכי חשמל סטנדרטיים שבכוחם לשנע זרם חשמלי לגוף שאליו יחוברו. הזרם ישוגר כאשר אחבר את קצה החוט הירוק לאדום".
הוא דרש הסבר מפורט יותר וגם קיבל: "בפעם האחרונה שהייתי פה הרמתי את היד כדי לסמן לך שכואב לי ולא ממש שמת לב. חשבתי שמכת חשמל קטנה תהיה אפקטיבית יותר לעורר את תשומת ליבך למכאוביי"
הרופא השתולל מזעם: "צא מכאן מיד! אני לא מתחבר לדבר הזה בחיים!"
"זכותך להתנגד", אמרתי לו, "אבל מחר אני מארגן לך כתבה מפוארת במקומון, שבמרפאה שלך הטיפולים הכי כואבים".
הוא התחבר לחוטים כמו ילד טוב, וראו זה פלא – הטיפול עבר בטוב ובנעימים. אפס כאב. "מסתבר שכשהם רוצים, הם יכולים", חשבתי לעצמי.
הפעם כבר לא הוזמנתי לטיפול נוסף. בקול מתוסכל ובטון שמנסה להחזיר לעצמו את הסמכותיות האבודה והרמוסה, הוא הזהיר אותי: "תראה, סיימנו את הטיפולים, אבל מעכשיו עליך להימנע לחלוטין ממאכלי ממתקים דביקים וקשים".
ואז, כדי להשאיר לעצמי טעם טוב מהטיפול המהנה, גיליתי לו שהחוטים, באורך כולל של 48 מטר, אליהם היה מחובר, כלל לא היו חוטי חשמל אלא רצועות במבליק טעימות להפליא. ובמבט מתריס התחלתי ללעוס אותן במרץ.
הוא התפוצץ מזעם ורץ להביא את מקדחת השיניים שלו, ואני ברחתי כל עוד שיניי בי.