הנושאים החמים
הנושאים החמים
איך שגלגל מסתובב, זה לא הגיוני.
יום אחד אתה למעלה, בגג, הכי גבוה בעולם. מבקשים ממך, רוצים אותך, אתה שמח. אפילו מאושר. הלב שלך רחב. נותן לכולם, מעניק לכולם.
אושר, פשוט.
ויום אחר אתה נוחת, בפתאומיות נוראה. והכל נוחת יחד איתך, כאילו בתאום. כל הביטחון העצמי שהיה לך וחשבת שנולד יחד איתך מתרסק. לחתיכות. בבולמים.
העולם נגדך, אתה נגד עצמך. דמעות זרות ומנוכרות זולגות מהעיניים העייפות שלך. כאב צובט.
ואז אתה מאשים. מאשים את הסביבה, את ההוא שהרס אותך. את ההוא שפגע בך. שקינא בך, שעשה לך עין, שאמר נגדך, שביקר אותך. ששם לך רגל.
אתה מאשים את כולם, ואז את עצמך, ואז את האנשים הקרובים לך. ואתה בוכה, וצורח. ורוקע ברגליים שזה לא פייר!!!!!!!!!!
זה לא פייר כל מה שקורה כאן. זה לא היה אמור לקרות. זה בגלל זה, ובגללו. ולמה, למען השם, למה?
תירגע, אתה מובן.
מובן הבכי שלך, הכאב. תצעק, תבכה, תישבר, תרקע ברגליים, תצרח שזה לא פייר, תרצה להראות מה זה למי שהיה נגדך, תרגיש הכל. תיכנס למקלחת ותשלב את המים עם הדמעות החמות. אתה מובן, תבין.
אבל אל תשכח לזכור, בבקשה.
ואם תשכח זה יכול לשבור לך את הלב לחתיכות שיהיה קשה מאוד לאחות אותן יחד בחזרה.
תזכור שאצלו אין אולי, אין בגללו, אין בגלל זה, אין מקרה, אין נגדך.
אין.
אצלו הכל מדויק, לפרטי פרטים. לסיבי סיבות. זה הוא, רק הוא. ומאהבה.
הוא שם בתוכך את המחשבה לעשות, הוא שם את האנשים שיראו 'נגדך', הוא עשה. הוא עושה, והוא יעשה.
לטובתך.
כי הוא אוהב.
ואם נטרקה עליך דלת, אז זה רק כי מכינים לך ארמון. וכדי לקבל ארמון חובה לקבל את הקשיים שבדרך. ולא היית מוותר על הקשיים האלה, בהבטחה.
ולפעמים, לפעמים הפסד בקרב הוא רק דרך חדשה לנצח במלחמה.
אתה יכול לבכות, אבל תאמר מזמור לתודה עם הדמעות החמות והכואבות. תספר לו כמה כואב לך, כמה כרגע אתה לא מבין כלום, ולמה.
אבל הדמעות הן רק בגלל שאתה לא מבין כלום.
כי אם כן היית מבין, היית רוקד מאושר ממה שעוד מצפה לך. היית מודה לו שוב, ושוב, ושוב. כי על ארמון מודים.
תספר לו. אתה קרוב. אבל תספר גם כמה אתה מאמין שזה לא מאף אחד אחר, שזה לא בגלל שום מקרה אחר, שזה לא בגלל שום טעות שאולי עשית. לא, לא, זה לא.
תספר שאתה מאמין שזה מאיתו יתברך, ורק מאיתו. ואצלו אין מקרה, יש תכנון.
אתה חלק מתוכנית של אושר, חכה. זה יגיע.
יום אחד אתה למעלה, בגג, הכי גבוה בעולם. מבקשים ממך, רוצים אותך, אתה שמח. אפילו מאושר. הלב שלך רחב. נותן לכולם, מעניק לכולם.
אושר, פשוט.
ויום אחר אתה נוחת, בפתאומיות נוראה. והכל נוחת יחד איתך, כאילו בתאום. כל הביטחון העצמי שהיה לך וחשבת שנולד יחד איתך מתרסק. לחתיכות. בבולמים.
העולם נגדך, אתה נגד עצמך. דמעות זרות ומנוכרות זולגות מהעיניים העייפות שלך. כאב צובט.
ואז אתה מאשים. מאשים את הסביבה, את ההוא שהרס אותך. את ההוא שפגע בך. שקינא בך, שעשה לך עין, שאמר נגדך, שביקר אותך. ששם לך רגל.
אתה מאשים את כולם, ואז את עצמך, ואז את האנשים הקרובים לך. ואתה בוכה, וצורח. ורוקע ברגליים שזה לא פייר!!!!!!!!!!
זה לא פייר כל מה שקורה כאן. זה לא היה אמור לקרות. זה בגלל זה, ובגללו. ולמה, למען השם, למה?
תירגע, אתה מובן.
מובן הבכי שלך, הכאב. תצעק, תבכה, תישבר, תרקע ברגליים, תצרח שזה לא פייר, תרצה להראות מה זה למי שהיה נגדך, תרגיש הכל. תיכנס למקלחת ותשלב את המים עם הדמעות החמות. אתה מובן, תבין.
אבל אל תשכח לזכור, בבקשה.
ואם תשכח זה יכול לשבור לך את הלב לחתיכות שיהיה קשה מאוד לאחות אותן יחד בחזרה.
תזכור שאצלו אין אולי, אין בגללו, אין בגלל זה, אין מקרה, אין נגדך.
אין.
אצלו הכל מדויק, לפרטי פרטים. לסיבי סיבות. זה הוא, רק הוא. ומאהבה.
הוא שם בתוכך את המחשבה לעשות, הוא שם את האנשים שיראו 'נגדך', הוא עשה. הוא עושה, והוא יעשה.
לטובתך.
כי הוא אוהב.
ואם נטרקה עליך דלת, אז זה רק כי מכינים לך ארמון. וכדי לקבל ארמון חובה לקבל את הקשיים שבדרך. ולא היית מוותר על הקשיים האלה, בהבטחה.
ולפעמים, לפעמים הפסד בקרב הוא רק דרך חדשה לנצח במלחמה.
אתה יכול לבכות, אבל תאמר מזמור לתודה עם הדמעות החמות והכואבות. תספר לו כמה כואב לך, כמה כרגע אתה לא מבין כלום, ולמה.
אבל הדמעות הן רק בגלל שאתה לא מבין כלום.
כי אם כן היית מבין, היית רוקד מאושר ממה שעוד מצפה לך. היית מודה לו שוב, ושוב, ושוב. כי על ארמון מודים.
תספר לו. אתה קרוב. אבל תספר גם כמה אתה מאמין שזה לא מאף אחד אחר, שזה לא בגלל שום מקרה אחר, שזה לא בגלל שום טעות שאולי עשית. לא, לא, זה לא.
תספר שאתה מאמין שזה מאיתו יתברך, ורק מאיתו. ואצלו אין מקרה, יש תכנון.
אתה חלק מתוכנית של אושר, חכה. זה יגיע.
