אפשר ווידוי אישי קצר?
תודה.
הייתה תקופה מסוימת בחיי בה זכיתי להשתתף בשיעור משנה ברורה יומי.
הייתי יושב בקצה השולחן עם עט ודף, לכאורה מסכם לעצמי את ברורי ההלכות.
למעשה הייתי יושב ומשרבט מילים סתומות, משפטים חסרי פשר,
מידי פעם אפילו היה יוצא איזה שהוא סיפור טיפשי יותר או פחות.
אחד הסיפורים התקשר בדיוק על הנושא הנלמד באותה שעה בשיעור:
המשנה ברורה אומר בהלכות שבת:
"אין הולכין בערב שבת יותר מג' פרסאות כדי שיגיע לביתו בעוד היום גדול".
וזאת התוצאה:
פרק א':
כביש 90 - הקילומטר הראשון.
מה גורם לישראלי המצוי להדביק מיליוני מסטיקים על סלע מזדמן באמצעו של מסלול הליכה. אולי אותו מניע הגורם לו להסתובב עם "פקקול" מחובר לתרמיל ולהרגיש קול. או דווקא להסתובב בכל קשקוש גרפיטי מחדש ולחפש את נחצ'ה מאחוריך.
קפריזות. מחלת נפש ידועה שפוקדת את שלל טיילני ישראל על כל גווניהם. וככל הנראה זה גם מה שגרם לשני בחורים צעירים בנפשם, קצת פחות בגילם, להקים את אוהלם המט לנפול למנוחת לילה, דווקא בקצה הכיכר המדושאת שבטבורה של העיירה "מטולה". או אם נדייק בנון צדיקים - בעשרת הסנטימטרים הראשונים של כביש 90.
חלום ישן - טען חיים במרץ נעורים לשלום, שותפו למסעות ההזויים ביותר שתוכלו להעלות על בדל דעתכם. מסעות שונים ומשונים שהמכנה המשותף היחיד שלהם, הוא, שכל כולם עד האחרון שבהם הנו בתוככי גבולות ארץ ישראל. חו"ל? בכלל לא מדבר אליהם, טוענים הם בתוקף, בכפוף למצב ארנקם, הידוע ברבים ככזה שאינו מן המנופחים או המשופרים במיוחד.
ולא שארבעים וחמישה שקלים עבור אוטובוס מזדמן, כן היה להם. אך עם זה הם כבר יסתדרו. פעם היה זה מישהו שהם הצליחו לשכנע באין צדקם כי חכם מקובל עלום שם, קבור אי שם מאחורי הר סדום, וכי בדיוק באותו היום חל יום ההילולא שלו. ואף פירטו בפני הלז המזדמן כמה וכמה מן ההבטחות הידועות שהבטיח הצדיק בצוואתו למי שישתטח על קברו ביום הילולתו.
כך יצא שהמשתכנע התורן הסיע אותם עד להר סדום, כאשר בנקודת היעד הם מצביעים לו על הר סמוך שרק חמש דקות טיפוס מפרידים בינו לבין הצדיק, טיפוס שעדיף שיעשה לבדו משום שזהו התנאי היחיד שהותיר הצדיק בצוואתו לקיום כל הבטחותיו.
מובן שרגע אחד בלבד לאחר שהפנה להם הלה את גבו, הם עברו לשלב ב' ונעלמו מן האופק בין רגע. ואותו המנוצל התורן נאלץ למצוא אבן מזדמנת ולהאמין כי זהו קברו של הצדיק, בכדי לא לצאת פראייר. כך קמו להם כמה וכמה קברים וציונים חדשים וקדושים, ביעדים נבחרים ומנותקים בכל חלקי הארץ.
כעת נמים הם את שאריות תנומתם בתוככי אוהל מאולתר במרכז מטולה. גבעולי הדשא הרעננים פילסו להן מקום דרך רצפת הבד, וליטפו את שולי גופם השרועים על הארץ. ראשיהם מוטלים על תיקיהם, ועיניהם החלו נפקחות אט אט, בשעה שקרני שמש ראשונות החלו להציץ בזהירות והודיעו על בוקר חדש שזה עתה מפציע ובא לעולם.
כאן בדיוק, תחת לקדקודיהם, מתחיל כביש 90. הם הקפידו למקם את האוהל בקצה חלקת הדשא המעטרת את הכיכר הרחבה. למען לא יוכלו טענות שונות של המפסיד בוויכוח הנוכחי, לתרץ את הפסדו באי אלו סנטימטרים זניחים. את כל הכביש, סנטימטר לא פחות, הם עומדים לגמוע ביום אחד. משש וחצי בוקר במרכז מטולה, הם הולכים לנוע לאורך הכביש בכל צורת הנעה העולה ושאינה עולה על הדעת האנושית, עד שיסיימוהו בקצהו הדרומי, בשעת הדלקת נרות שבת בדיוק.
והיה ויצליחו, הרי שחיים ניצח. ובמידה שלא, הרי ששלום ניצח. או כמו שהם מעדיפים לראות את המציאות בעיניים רעבות: או שחיים יפסיד, או ששלום יפסיד. ובמקרה שחיים יפסיד בוויכוח, או אז מצפה להם שבת בלתי צפויה היכן שהוא, זה יכול לקרות בכל נקודה בכביש, ואז יהיה לשלום שבת שלמה של תענוג ממפלתו של חיים, וחלילה להפך כמובן.
חיים זינק ממקום שוכבו ובין שלשה רגעים קצרצרים היה מוכן לתזוזה בפתח האוהל. תרמילו כבר מוכתף לאחוריו, כרסו העגלגלה יושבת היטב בתוככי חולצת הכפתורים הלבנה והמעט מלוכלכת מאי אלו שיירי אוכל מזדמנים, בשעה ששלום שיש לו עניין שלא לצלוח את הכביש ביום אחד, מתנהל בעצלתיים. פיהק אחת ושניים, שפשף כפותיו זו בזו כמעשה בעל בית שעתותיו בידיו, הזיז רגל ועוד רגל, התרומם באיטיות, שייף את פניו ארוכות ואפילו שלף מסרק מקוואות מצוי והחל לסדר את שערות זקנו הקצוץ, שערה שערה ומיקומה הקבוע לה מששת ימי בראשית.
חפציו היו מפוזרים בכוונה תחילה בכל רחבי האוהל. כעת החל הוא אוסף אותם אחד לאחד. מעניק לכל חפץ את מלוא תשומת הלב תוך כדי שהוא מבליע חיוך גנוב בקצה שפתיו, לקול שמע רקיעותיו הנרגזות והנמהרות של חיים הניצב על עמדו בפתח הפעור בבד, כשגופו כבר מוטה קלות קדימה כמו רץ על הקו בפתח המסלול.
אך נרא נראתה צללית דמותו של שלום בפתח האוהל וכבר מצוי היה חיים במרחק חמישים מטרים ממנו, כאשר הוא שולף שעון עצר מאולתר ומחשב כמה חלקיקי אחוז הוא כבר עבר מהמסע. דקה נוספת לקחה לשלום לעבור את חמישים המטרים הראשונים. צועד עקב בצד אגודל. כאשר סבלנותו של חיים פקעה, הוא עבר לשלב ב' של התכנית הסודית שלו.
הוא שולף במהירות מסחררת שלייקס צהובות בעלי גומי חזק במיוחד, מתפיס את צידם האחד באחורי מכנסיו ומרתק את התופסן הנגדי בדש חולצתו המעומלנת של שלום, בעוד הוא מזהיר אותו נמרצות כי אם הוא יעז לשחרר את חולצתו מרצועת הגומי, הרי שהוא, חיים, מכריז על כניעת הצד השני וניצחון מוחץ לכוחותיו.
חמישה צעדים נוספים קדימה, וקול נהמת מכונית מתקרבת ממאחריהם. חיים פזל במבטו אחורה, אמד את המרחק המטראז'י, חישב את מהירות הנסיעה, שקלל בראשו בין רגע את כל הנתונים, ובהגיע שעת הכושר הוא זינק אל הכביש שהיה עדיין רטוב מטל שחרית.
הנהג המסכן, זקן מזוקן בעל זיפים דוקרניים במיוחד, בלע את לשונו בעוד רגלו מוחצת את דוושת הברקס בחוזקה, עד כדי שסוליית נעלו האומללה השמיע צווחת מחאה עמומה. הצמיגים השחוקים שאגו במלוא גרונם בעוד הם נלפתים בצבת הרפידות וחורקים את עצמם לדעת על האספלט הזדוני.
הרכב הועף כמה מטרים קדימה ואז נעצר באחת במרחק של שלשה וחצי סנטימטרים מגופו של חיים. הנהג לחץ באצבע רועדת על הכפתור המסיט את החלון אל תוככי שלדת הדלת, ותכף פער את פיו בכדי לשלוף סדרת שאגות על אוזלת שכלם. אך חלקיק שנייה לפני שהתפרץ עליהם בזעם, הצליח חיים להשחיל משפט שהשאיר את הנהג פעור פה אך שותק.
"בבקשה תעזור לנו, חבר שלי חולה ירח וכעת הוא צועד מתוך שינה, אם תבהיל אותו הוא עלול להתעורר בפתאומיות ולחטוף התקף לב"
האף הפחוס שבלט מחלון הרכב כדגל בחצי התורן, נע אנה ואנה. הזיפים הדוקרניים זזו ברוגזה על מיקומם, כמו רוח חיים נמסכה בהם. הפה הפעור נסגר אט אט והנהג המבוהל סינן בלחש מבין שפתיו - מה אני צריך לעשות עכשיו.
תכניס אותו בעדינות לרכב, ציווה עליו חיים בביטחון, ולא שכח לצרף הזהרה - בעדינות. שלא יתעורר וימות. תסיע אותנו הלאה עד שנמצא פינה שקטה בה אוכל לרדת ולהעירו בעדינות ובאטיות.
הנהג הביט חסר אונים על שלום, אך משראה את פרצופו הלום הרעם מן הרעיונות החדשים שחיים מצליח לשלוף בכל עת מצוקה ולהפתיע אותו מחדש - סר כל ספק מלבו והוא יצא בדממה ובאטיות מן הרכב. תנועותיו זהירות והוא עומד מוכן על יד חיים, נכון לקבל הוראות חדשות ולסייע בידו להכניס את שלום אל תוך הרכב.
אך חיים שלא יכול היה לסבול את חיוכו של שלום שיתפשט על פניו תדיר בשעה שייזכר כיצד גרר אותו חיים אל הרכב כאחרוני האחיות הסיעודיות במחלקת גריאטריה. חיים לא נתכוון לרגע לסייע בידי הנהג לטפל בשלום. הוא הסביר לנהג במילים מדודות כיצד להשחיל את שלום בין המושבים בצורה שלא תגרום לו להתעורר, ובכדי לתת לרעיון נופך דרמטי הוא הוסיף בלחישה ואמר "אם הוא יתעורר בפתאומיות הוא עלול להיות מסוכן מאד לסביבתו ולהשתולל מזעם באינסטינקט אלים מטורף".
מיד עם סיום פקודותיו, נכנס חיים כמעשה בעל בית למושב הקדמי של הרכב, בעוד הוא מותיר בידי הנהג להשכיב את שלום על גבי המושב האחורי. הוא פזל אל המראה והתענג במיוחד כאשר הנהג שמט את שלום כשפניו מרוחות על ריפוד העור הלוהט של גב המושב.
הם יצאו בנסיעה דרומה, עברו רמזור ושניים כשהחליט שלום שסדר מקומות הישיבה החדש לא מקובל עליו. תחילה הוא פצח בסדרת נחירות שקטות, ועם הזמן החל להגביר את עוצמת הדציבלים ואת הקצב. הוא גיוון עם נחירות ארוכות וקצרות, גבוהות ונמוכות, עבר בין סולמות ושיחק בטונים. בשלב מסוים הוא אפילו זמזם שיר עממי מוכר בשלמותו תוך כדי נחירות עמוקות. הוא לא פסק עד שבשלב מסוים החל להתגנב ללבו של הנהג חשש שאולי הוא נפל קורבן לאיזו מתיחה טלוויזיונית. הספק ניקר בלבו רגעים מספר ואז הם הגיעו לרמזור אדום.
שלום פקח חצי עין ופזל כלפי מעלה, אל האור האדום. ברגע שהבחין בעיגול האור הכתמתם המהבהב, הוא התרומם ממקומו בנונשלנטיות, הודה לנהג בכנות ויצא מן הרכב בטריקת דלת בדיוק בשנייה בה הנהג לחץ על הגז והרכב התחיל להתקדם כשחיים לכוד לצד הנהג שעדיין לא עיכל את ההתפתחות האחרונה. צרור קללות ואיחולים נשטפו היישר אל ראשו המסמיק והולך של חיים, בתוספות אי אלו נתזי רוק קוצפים. הלה בתורו הרים את כפות ידיו וגונן על ראשו בעוד עיניו מפלבלות בחוריהן והוא מנסה לחשב במהירות את המהלך הבא. הוא פנה אל הנהג והשחיל בין קללה לחרון אף - אם אתה לא עוצר לי תכף ומיד אני מתקשר לכוחות הביטחון ומתריע על חטיפה.
עוד הוא מסיים להתיז את המילים מפיו וכבר מצא את עצמו מושלך בצד הכביש כשתיקו מתעופף אחריו ונוחת היישר על פרצופו המעוך. התיק המשי במנוסתו אל הרצפה וכאות מחאה על הריחוף הבלתי צפוי, נקרע האבזם ונתעופף החוצה מאתיים גרם במבה אדומה, חמישים גרם ביסלי בטעם גריל ועוד כעשרים וחמישה גרם בייגלאך שטוחין דקין דקין. הא, כן, היו שם גם כמה חתיכות מרשמלו צבעוני שהמשיכו להתעופף סביב במשך שניות ארוכות.
כעת כבר קלט חיים ששלום ממש רציני בכוונותיו שלא להספיק את הכביש בתוך יום אחד.
תודה.
הייתה תקופה מסוימת בחיי בה זכיתי להשתתף בשיעור משנה ברורה יומי.
הייתי יושב בקצה השולחן עם עט ודף, לכאורה מסכם לעצמי את ברורי ההלכות.
למעשה הייתי יושב ומשרבט מילים סתומות, משפטים חסרי פשר,
מידי פעם אפילו היה יוצא איזה שהוא סיפור טיפשי יותר או פחות.
אחד הסיפורים התקשר בדיוק על הנושא הנלמד באותה שעה בשיעור:
המשנה ברורה אומר בהלכות שבת:
"אין הולכין בערב שבת יותר מג' פרסאות כדי שיגיע לביתו בעוד היום גדול".
וזאת התוצאה:
פרק א':
כביש 90 - הקילומטר הראשון.
מה גורם לישראלי המצוי להדביק מיליוני מסטיקים על סלע מזדמן באמצעו של מסלול הליכה. אולי אותו מניע הגורם לו להסתובב עם "פקקול" מחובר לתרמיל ולהרגיש קול. או דווקא להסתובב בכל קשקוש גרפיטי מחדש ולחפש את נחצ'ה מאחוריך.
קפריזות. מחלת נפש ידועה שפוקדת את שלל טיילני ישראל על כל גווניהם. וככל הנראה זה גם מה שגרם לשני בחורים צעירים בנפשם, קצת פחות בגילם, להקים את אוהלם המט לנפול למנוחת לילה, דווקא בקצה הכיכר המדושאת שבטבורה של העיירה "מטולה". או אם נדייק בנון צדיקים - בעשרת הסנטימטרים הראשונים של כביש 90.
חלום ישן - טען חיים במרץ נעורים לשלום, שותפו למסעות ההזויים ביותר שתוכלו להעלות על בדל דעתכם. מסעות שונים ומשונים שהמכנה המשותף היחיד שלהם, הוא, שכל כולם עד האחרון שבהם הנו בתוככי גבולות ארץ ישראל. חו"ל? בכלל לא מדבר אליהם, טוענים הם בתוקף, בכפוף למצב ארנקם, הידוע ברבים ככזה שאינו מן המנופחים או המשופרים במיוחד.
ולא שארבעים וחמישה שקלים עבור אוטובוס מזדמן, כן היה להם. אך עם זה הם כבר יסתדרו. פעם היה זה מישהו שהם הצליחו לשכנע באין צדקם כי חכם מקובל עלום שם, קבור אי שם מאחורי הר סדום, וכי בדיוק באותו היום חל יום ההילולא שלו. ואף פירטו בפני הלז המזדמן כמה וכמה מן ההבטחות הידועות שהבטיח הצדיק בצוואתו למי שישתטח על קברו ביום הילולתו.
כך יצא שהמשתכנע התורן הסיע אותם עד להר סדום, כאשר בנקודת היעד הם מצביעים לו על הר סמוך שרק חמש דקות טיפוס מפרידים בינו לבין הצדיק, טיפוס שעדיף שיעשה לבדו משום שזהו התנאי היחיד שהותיר הצדיק בצוואתו לקיום כל הבטחותיו.
מובן שרגע אחד בלבד לאחר שהפנה להם הלה את גבו, הם עברו לשלב ב' ונעלמו מן האופק בין רגע. ואותו המנוצל התורן נאלץ למצוא אבן מזדמנת ולהאמין כי זהו קברו של הצדיק, בכדי לא לצאת פראייר. כך קמו להם כמה וכמה קברים וציונים חדשים וקדושים, ביעדים נבחרים ומנותקים בכל חלקי הארץ.
כעת נמים הם את שאריות תנומתם בתוככי אוהל מאולתר במרכז מטולה. גבעולי הדשא הרעננים פילסו להן מקום דרך רצפת הבד, וליטפו את שולי גופם השרועים על הארץ. ראשיהם מוטלים על תיקיהם, ועיניהם החלו נפקחות אט אט, בשעה שקרני שמש ראשונות החלו להציץ בזהירות והודיעו על בוקר חדש שזה עתה מפציע ובא לעולם.
כאן בדיוק, תחת לקדקודיהם, מתחיל כביש 90. הם הקפידו למקם את האוהל בקצה חלקת הדשא המעטרת את הכיכר הרחבה. למען לא יוכלו טענות שונות של המפסיד בוויכוח הנוכחי, לתרץ את הפסדו באי אלו סנטימטרים זניחים. את כל הכביש, סנטימטר לא פחות, הם עומדים לגמוע ביום אחד. משש וחצי בוקר במרכז מטולה, הם הולכים לנוע לאורך הכביש בכל צורת הנעה העולה ושאינה עולה על הדעת האנושית, עד שיסיימוהו בקצהו הדרומי, בשעת הדלקת נרות שבת בדיוק.
והיה ויצליחו, הרי שחיים ניצח. ובמידה שלא, הרי ששלום ניצח. או כמו שהם מעדיפים לראות את המציאות בעיניים רעבות: או שחיים יפסיד, או ששלום יפסיד. ובמקרה שחיים יפסיד בוויכוח, או אז מצפה להם שבת בלתי צפויה היכן שהוא, זה יכול לקרות בכל נקודה בכביש, ואז יהיה לשלום שבת שלמה של תענוג ממפלתו של חיים, וחלילה להפך כמובן.
חיים זינק ממקום שוכבו ובין שלשה רגעים קצרצרים היה מוכן לתזוזה בפתח האוהל. תרמילו כבר מוכתף לאחוריו, כרסו העגלגלה יושבת היטב בתוככי חולצת הכפתורים הלבנה והמעט מלוכלכת מאי אלו שיירי אוכל מזדמנים, בשעה ששלום שיש לו עניין שלא לצלוח את הכביש ביום אחד, מתנהל בעצלתיים. פיהק אחת ושניים, שפשף כפותיו זו בזו כמעשה בעל בית שעתותיו בידיו, הזיז רגל ועוד רגל, התרומם באיטיות, שייף את פניו ארוכות ואפילו שלף מסרק מקוואות מצוי והחל לסדר את שערות זקנו הקצוץ, שערה שערה ומיקומה הקבוע לה מששת ימי בראשית.
חפציו היו מפוזרים בכוונה תחילה בכל רחבי האוהל. כעת החל הוא אוסף אותם אחד לאחד. מעניק לכל חפץ את מלוא תשומת הלב תוך כדי שהוא מבליע חיוך גנוב בקצה שפתיו, לקול שמע רקיעותיו הנרגזות והנמהרות של חיים הניצב על עמדו בפתח הפעור בבד, כשגופו כבר מוטה קלות קדימה כמו רץ על הקו בפתח המסלול.
אך נרא נראתה צללית דמותו של שלום בפתח האוהל וכבר מצוי היה חיים במרחק חמישים מטרים ממנו, כאשר הוא שולף שעון עצר מאולתר ומחשב כמה חלקיקי אחוז הוא כבר עבר מהמסע. דקה נוספת לקחה לשלום לעבור את חמישים המטרים הראשונים. צועד עקב בצד אגודל. כאשר סבלנותו של חיים פקעה, הוא עבר לשלב ב' של התכנית הסודית שלו.
הוא שולף במהירות מסחררת שלייקס צהובות בעלי גומי חזק במיוחד, מתפיס את צידם האחד באחורי מכנסיו ומרתק את התופסן הנגדי בדש חולצתו המעומלנת של שלום, בעוד הוא מזהיר אותו נמרצות כי אם הוא יעז לשחרר את חולצתו מרצועת הגומי, הרי שהוא, חיים, מכריז על כניעת הצד השני וניצחון מוחץ לכוחותיו.
חמישה צעדים נוספים קדימה, וקול נהמת מכונית מתקרבת ממאחריהם. חיים פזל במבטו אחורה, אמד את המרחק המטראז'י, חישב את מהירות הנסיעה, שקלל בראשו בין רגע את כל הנתונים, ובהגיע שעת הכושר הוא זינק אל הכביש שהיה עדיין רטוב מטל שחרית.
הנהג המסכן, זקן מזוקן בעל זיפים דוקרניים במיוחד, בלע את לשונו בעוד רגלו מוחצת את דוושת הברקס בחוזקה, עד כדי שסוליית נעלו האומללה השמיע צווחת מחאה עמומה. הצמיגים השחוקים שאגו במלוא גרונם בעוד הם נלפתים בצבת הרפידות וחורקים את עצמם לדעת על האספלט הזדוני.
הרכב הועף כמה מטרים קדימה ואז נעצר באחת במרחק של שלשה וחצי סנטימטרים מגופו של חיים. הנהג לחץ באצבע רועדת על הכפתור המסיט את החלון אל תוככי שלדת הדלת, ותכף פער את פיו בכדי לשלוף סדרת שאגות על אוזלת שכלם. אך חלקיק שנייה לפני שהתפרץ עליהם בזעם, הצליח חיים להשחיל משפט שהשאיר את הנהג פעור פה אך שותק.
"בבקשה תעזור לנו, חבר שלי חולה ירח וכעת הוא צועד מתוך שינה, אם תבהיל אותו הוא עלול להתעורר בפתאומיות ולחטוף התקף לב"
האף הפחוס שבלט מחלון הרכב כדגל בחצי התורן, נע אנה ואנה. הזיפים הדוקרניים זזו ברוגזה על מיקומם, כמו רוח חיים נמסכה בהם. הפה הפעור נסגר אט אט והנהג המבוהל סינן בלחש מבין שפתיו - מה אני צריך לעשות עכשיו.
תכניס אותו בעדינות לרכב, ציווה עליו חיים בביטחון, ולא שכח לצרף הזהרה - בעדינות. שלא יתעורר וימות. תסיע אותנו הלאה עד שנמצא פינה שקטה בה אוכל לרדת ולהעירו בעדינות ובאטיות.
הנהג הביט חסר אונים על שלום, אך משראה את פרצופו הלום הרעם מן הרעיונות החדשים שחיים מצליח לשלוף בכל עת מצוקה ולהפתיע אותו מחדש - סר כל ספק מלבו והוא יצא בדממה ובאטיות מן הרכב. תנועותיו זהירות והוא עומד מוכן על יד חיים, נכון לקבל הוראות חדשות ולסייע בידו להכניס את שלום אל תוך הרכב.
אך חיים שלא יכול היה לסבול את חיוכו של שלום שיתפשט על פניו תדיר בשעה שייזכר כיצד גרר אותו חיים אל הרכב כאחרוני האחיות הסיעודיות במחלקת גריאטריה. חיים לא נתכוון לרגע לסייע בידי הנהג לטפל בשלום. הוא הסביר לנהג במילים מדודות כיצד להשחיל את שלום בין המושבים בצורה שלא תגרום לו להתעורר, ובכדי לתת לרעיון נופך דרמטי הוא הוסיף בלחישה ואמר "אם הוא יתעורר בפתאומיות הוא עלול להיות מסוכן מאד לסביבתו ולהשתולל מזעם באינסטינקט אלים מטורף".
מיד עם סיום פקודותיו, נכנס חיים כמעשה בעל בית למושב הקדמי של הרכב, בעוד הוא מותיר בידי הנהג להשכיב את שלום על גבי המושב האחורי. הוא פזל אל המראה והתענג במיוחד כאשר הנהג שמט את שלום כשפניו מרוחות על ריפוד העור הלוהט של גב המושב.
הם יצאו בנסיעה דרומה, עברו רמזור ושניים כשהחליט שלום שסדר מקומות הישיבה החדש לא מקובל עליו. תחילה הוא פצח בסדרת נחירות שקטות, ועם הזמן החל להגביר את עוצמת הדציבלים ואת הקצב. הוא גיוון עם נחירות ארוכות וקצרות, גבוהות ונמוכות, עבר בין סולמות ושיחק בטונים. בשלב מסוים הוא אפילו זמזם שיר עממי מוכר בשלמותו תוך כדי נחירות עמוקות. הוא לא פסק עד שבשלב מסוים החל להתגנב ללבו של הנהג חשש שאולי הוא נפל קורבן לאיזו מתיחה טלוויזיונית. הספק ניקר בלבו רגעים מספר ואז הם הגיעו לרמזור אדום.
שלום פקח חצי עין ופזל כלפי מעלה, אל האור האדום. ברגע שהבחין בעיגול האור הכתמתם המהבהב, הוא התרומם ממקומו בנונשלנטיות, הודה לנהג בכנות ויצא מן הרכב בטריקת דלת בדיוק בשנייה בה הנהג לחץ על הגז והרכב התחיל להתקדם כשחיים לכוד לצד הנהג שעדיין לא עיכל את ההתפתחות האחרונה. צרור קללות ואיחולים נשטפו היישר אל ראשו המסמיק והולך של חיים, בתוספות אי אלו נתזי רוק קוצפים. הלה בתורו הרים את כפות ידיו וגונן על ראשו בעוד עיניו מפלבלות בחוריהן והוא מנסה לחשב במהירות את המהלך הבא. הוא פנה אל הנהג והשחיל בין קללה לחרון אף - אם אתה לא עוצר לי תכף ומיד אני מתקשר לכוחות הביטחון ומתריע על חטיפה.
עוד הוא מסיים להתיז את המילים מפיו וכבר מצא את עצמו מושלך בצד הכביש כשתיקו מתעופף אחריו ונוחת היישר על פרצופו המעוך. התיק המשי במנוסתו אל הרצפה וכאות מחאה על הריחוף הבלתי צפוי, נקרע האבזם ונתעופף החוצה מאתיים גרם במבה אדומה, חמישים גרם ביסלי בטעם גריל ועוד כעשרים וחמישה גרם בייגלאך שטוחין דקין דקין. הא, כן, היו שם גם כמה חתיכות מרשמלו צבעוני שהמשיכו להתעופף סביב במשך שניות ארוכות.
כעת כבר קלט חיים ששלום ממש רציני בכוונותיו שלא להספיק את הכביש בתוך יום אחד.