הנושאים החמים
הנושאים החמים
מאת הניקית @נקודה אחת .
"אמא אין לי מכנסיים" מזכיר לי יונתן בשלישית בשעה האחרונה.
"סגר ממי. שכחת?" אני עונה כמתוך הרגל, כמעט אדישה. כמעט.
"אבל מה אעשה בסוכות?" הבחור הצעיר מקשה. הכל קרוע ובלוי. אין מכנס נורמלי לרפואה. בטח לא אחד חגיגי. נכמרים רחמי. צרה שכזאת. מי היה מאמין שנכלא לכזאת מן מציאות אומללה.
"אבא, מה הוא יעשה בסוכות?" אני שואלת את אבא שבשמיים. מבקשת מבעלי לברר שוב, אולי בראש פינה פתוח? אולי במדרחוב איזה חנות פורקת עול (ממסד) תסכים למכור שני זוגות לבחורון האומלל שלנו שלא חטא?
"אין סיכוי. צריך להסתדר, אין בררה" תשובתו הצפויה של בעלי לא מאחרת לבוא. סגור בצפת. בראש פינה, בטבריה, בכל הארץ. את קומבינות הזמנות און ליין, לא עשינו. ועתה, אנחנו עומדים מול שוקת שבורה או מכנסים קרועים. לא משנה.
"אתקן לך אותם" אני נכנעת. נתפור כמו פעם. טלאים טלאים. הבעיה, שבניגוד לאשת החיל מהזמירות, מיומנות התפירה שלי מסתכמת בהכנסת חוט למחט הלוך-ושוב בצורה לא אחידה, ועם פג תוקף נפרם עד מאוד.
"אני אראה כמו עני מהסיפורים!" יונתן כנראה מדמיין את פישל האגדי, ומייאש אותי מראש, אבל מה אפשר לעשות?
אחת בלילה.
תבניות מלאות ניחוחות עומדות הכן על השיש והסוכה הקטנה שנבנתה בו ביום מנצנצת אליי מעם המרפסת בשרשראות רימונים והמוני קישוטים. אני רוצה ללכת לישון. עייפה עד מוות מהיום העמוס של ההכנות, אבל נזכרת בבת אחת בשיירת המכנסיים הקרועות המחכה לרחמים. אנחה מרה נפלטת מפי. בלית בררה אני מתיישבת איתן על הספה, מכניסה את החוט לתוך החור הזעיר של המחט, מנסה לעורר את כישרון התפירה הרדום למיגור ערמת החורים. אלוף הבן שלי, אין מה לומר. שום חור לא חוזר על עצמו. מלאכת מחשבת ממש. פה אלכסון, פה מזוגזג. שם תלוש לחלוטין. ובתפר, חורון מתנדנד. אבינו מלכינו קרע רוע גזר דיננו... ותרחם עם המכנסים האלו. איך בדיוק אני אמורה לסתום את הפיות הפעורים שלהם?
"לא הסתדרתי למצוא לו מכנסיים, אז אני תופרת" אני מסבירה לאבא שלי, שאוהב שמדברים איתו, כמו שמדברים עם חבר טוב אמיתי. למדתי עם השנים לא להתרגש ממילים פשוטות. מה שיש, אומרים. ואיך שיוצא- מתקבל. העיקר- לדבר.
"אני לא יודעת לתפור" אני מזכירה לו כאילו שהוא לא יודע. "ואני גם עייפה. עייפה גמורה ומחוסלת!" אני מרחמת עליי בקול גדול ומפוהק. גם את זה הוא יודע.
"אבל, יודע מה? תודה שיש בי כוח לעשות את העבודה המעצבנת הזו!" אווץ'..! המחט מתנקמת בי בדקירה, דווקא כשהחלטתי להודות על הרעה. לא מתייאשת. מנסה להפוך את הצד. אולי מכאן זה ילך טוב יותר. החוט הכחול נתחב בכפל המכנס בסרבנות, אני חותכת ומכניסה שוב. מרגישה במלחמה. אני מול החור. תכנע כבר, מעצבן שכמוך. תבלע בתוך החוט ונגמור עם זה יפה! הלוך וחזור. הלוך ותפור. זהו. ברוך שפטרנו מחורו של זה. אני שולפת זוג נוסף מהערמה ומתחילה את המלחמה מחדש.
אחרי שעת התשה המבצע מוכתר בהצלחה. אם אפשר לקרוא הצלחה לארבעה זוגות מכנסיים המביטים אליי מעם הספה סתומים ואומללים. קמוטים עד מאוד. התפרים שלהם, כחולים ושחורים בולטים מעם שפשופי הברך. כתמי צבע ששרדו את הכביסות נראים בשיפולי הבד אצל שניים מהם כאילו להכעיס. בפרץ לוחמה אחרון אני מגייסת את עזרתו של המגהץ לשיפור המראה הכללי. זה מועיל קצת, אבל רק קצת...
אני מכניסה את ארבעת השורדים לארון. מביטה בילד הישן שלי. יודעת שהוא לא יהיה מרוצה.
'עשיתי כל מה שאני יכולה, חבוב, גם אם אין לך כלים להעריך את זה'. אני מודיעה לו באדישות מהוסה.
'אמא, זה בושות! בושות מכל בית הכנסת' אני מדמיינת את התשובה האפשרית היחידה ומקבלת ייסורי מצפון מראש.
הייתי צריכה להפוך את העולם לפני ראש השנה שעוד היה אפשר להתארגן ולא לנסות להיות תופרת טלאים באישון ליל, אבל לא עשיתי את זה. ידעתי שמצב המכנסיים עגום (אומנם לא הפנמתי עד כמה ברוב ריחופי) ולא התארגנתי. מה זה אומר עליי? מה זה אומר?!
'לא עשיתי את זה, אוקי? ואני עדיין רוצה הכי טוב בשבילך, אדון' סוגרת את הארון בלאט. התסכול מתפרץ למילים.
"אבא, אתה יודע שאני רוצה עד סוף העולם בשביל יונתן, ולא רק בשבילו. אבל לא תמיד מסתדר לי להגשים את שאיפותיי הנעלות, בעצם רוב הזמן לא. אבל אתה, אתה כל יכול! ואתה מבין אותי, אמא מוגבלת ומטושטשת שסגור לה בנפש עוד לפני הסגר. כל כך השתדלתי לשוות למכנסיים הקרועים שלו מראה יותר אנושי (מכנסי?)... וזה עדיין לא זה. זוג אחד חדש בשביל יונתן לחג, מה זה בשבילך?"
עם המילים האחרונות נכנעתי לשינה חסרת חלומות. סופרת את השעות המעטות טרם יבקע אור.
הבוקר קיבל אותי ביונתן חדור מטרה.
"אמא, התפללתי ואכלתי. אני יכול ללכת לקנות מכנסיים??"
אני עדיין מטושטשת. נבעתת מהמילה האחרונה. שוב הן כאן- המכנסים! לא מניחים לי. לא בלילה, לא ביום. טוב שהייתי מספיק עייפה בשביל לא לחלום עליהם.
"עם שירה בלבד" מלמלתי. שיחפשו. שיבינו לבד שיש סגר והעולם בשביתה. ואולי... אולי בכל זאת יהיה נס? תקווה קלושה מעיזה להתנוצץ בי.
נבלעתי בענייני החג וכמעט שכחתי מכל העסק כשהדלת נטרקה ושני מאושרים קיפצו פנימה מנופנפי שקיות.
שירה, הבחורה שלי, פצחה בשרשרת הניסים:
"אמא, תשמעי מה היה! הלכנו לכל החנויות במדרחוב, הכל סגור! אחרי שעשינו סיבוב גדול, החלטנו ללכת שוב פעם לחנות שיונתן אוהב, זו שאת תמיד קונה לו את המכנסיים דווקא משם, וכך עשינו"
"רגע, והיה פתוח?" אני לא מבינה את ההיגיון.
"לא, היה סגור" שירה מתנשפת. שותה שלוק ארוך מהבקבוק שלה. אני מחכה בקוצר רוח לסיום הטוב שמתנדנד בשקית.
"החלטנו לדפוק חזק. אולי משהו יזוז. ופתאום ראינו שבאמת יש מישהי שם בפנים, אישה אחת הייתה בחדר הפנימי. עתה סימנה לי 'סגור'. אבל, לא יודעת למה, המשכתי לדפוק. היא קרבה לדלת, אולי רצתה לגרש אותנו, הפנים שלה היו חתומות כאלו, כמו של המורה..." כאן עצרתי את שירה במבט חמור של שמירת הלשון... שירה שמטה את השם והמשיכה לספר: "שאלתי אותה מהר לפני שתצעק עלינו: אפשר בבקשה שני מכנסיים שחורים מידה 12? ועוד הוספתי: לאח שלי נקרעו כל המכנסיים, אין לו מה ללבוש לחג...'"
"בהתחלה היא רק הסתכלה עלינו ולא אמרה דבר ובסוף אמרה: 'תקשיבי, ילדה, לא הייתי אמורה להיות כאן עכשיו, וחוץ מזה שמכנסיים שחורים אזלו מהמלאי. אבל יודעת מה, חכי אולי יש משהו במחסן' היא נכנסה לתוך החדר הפנימי וחזרה עם זוג שחור 'מכנס אחרון שחור מידה 12, מתאים?'"
"את מבינה אמא? לא היה שם מכנסיים בכלל! ואסור היה לה להביא לנו כלום, ובכל זאת...!" שירה הייתה נרגשת. גם אני.
אז מה אבא? זימנת לנו מידה 12 אחרון בחנות? הבאת לשם את המוכרת שתסתתר בחדר, ונתת אומץ לשירה הבישנית שלי, לדפוק ולדפוק בלי היגיון על דלת הזכוכית הסגורה ועוד את העוז להתעקש ולהסביר? הכל מתפילה של אמא אחת גמורה בסוף יום עמוס?
אהבה גדולה מלאה אותי. אהבה אל אבא שלי שמציץ עליי מבין החרכים. זה היה חיבוק אמיתי המכנסים האלו. חיבוק של רחמיים של ה' עליי, על יונתן. חיבוק של קבלת תפילות וידיעה שאני לא לבד בכל החזיתות הנכשלות של החיים. יש רחמים שעוטפים אותי. שנכנסים אליי אפילו דרך... מכנסיים!
"אמא אין לי מכנסיים" מזכיר לי יונתן בשלישית בשעה האחרונה.
"סגר ממי. שכחת?" אני עונה כמתוך הרגל, כמעט אדישה. כמעט.
"אבל מה אעשה בסוכות?" הבחור הצעיר מקשה. הכל קרוע ובלוי. אין מכנס נורמלי לרפואה. בטח לא אחד חגיגי. נכמרים רחמי. צרה שכזאת. מי היה מאמין שנכלא לכזאת מן מציאות אומללה.
"אבא, מה הוא יעשה בסוכות?" אני שואלת את אבא שבשמיים. מבקשת מבעלי לברר שוב, אולי בראש פינה פתוח? אולי במדרחוב איזה חנות פורקת עול (ממסד) תסכים למכור שני זוגות לבחורון האומלל שלנו שלא חטא?
"אין סיכוי. צריך להסתדר, אין בררה" תשובתו הצפויה של בעלי לא מאחרת לבוא. סגור בצפת. בראש פינה, בטבריה, בכל הארץ. את קומבינות הזמנות און ליין, לא עשינו. ועתה, אנחנו עומדים מול שוקת שבורה או מכנסים קרועים. לא משנה.
"אתקן לך אותם" אני נכנעת. נתפור כמו פעם. טלאים טלאים. הבעיה, שבניגוד לאשת החיל מהזמירות, מיומנות התפירה שלי מסתכמת בהכנסת חוט למחט הלוך-ושוב בצורה לא אחידה, ועם פג תוקף נפרם עד מאוד.
"אני אראה כמו עני מהסיפורים!" יונתן כנראה מדמיין את פישל האגדי, ומייאש אותי מראש, אבל מה אפשר לעשות?
אחת בלילה.
תבניות מלאות ניחוחות עומדות הכן על השיש והסוכה הקטנה שנבנתה בו ביום מנצנצת אליי מעם המרפסת בשרשראות רימונים והמוני קישוטים. אני רוצה ללכת לישון. עייפה עד מוות מהיום העמוס של ההכנות, אבל נזכרת בבת אחת בשיירת המכנסיים הקרועות המחכה לרחמים. אנחה מרה נפלטת מפי. בלית בררה אני מתיישבת איתן על הספה, מכניסה את החוט לתוך החור הזעיר של המחט, מנסה לעורר את כישרון התפירה הרדום למיגור ערמת החורים. אלוף הבן שלי, אין מה לומר. שום חור לא חוזר על עצמו. מלאכת מחשבת ממש. פה אלכסון, פה מזוגזג. שם תלוש לחלוטין. ובתפר, חורון מתנדנד. אבינו מלכינו קרע רוע גזר דיננו... ותרחם עם המכנסים האלו. איך בדיוק אני אמורה לסתום את הפיות הפעורים שלהם?
"לא הסתדרתי למצוא לו מכנסיים, אז אני תופרת" אני מסבירה לאבא שלי, שאוהב שמדברים איתו, כמו שמדברים עם חבר טוב אמיתי. למדתי עם השנים לא להתרגש ממילים פשוטות. מה שיש, אומרים. ואיך שיוצא- מתקבל. העיקר- לדבר.
"אני לא יודעת לתפור" אני מזכירה לו כאילו שהוא לא יודע. "ואני גם עייפה. עייפה גמורה ומחוסלת!" אני מרחמת עליי בקול גדול ומפוהק. גם את זה הוא יודע.
"אבל, יודע מה? תודה שיש בי כוח לעשות את העבודה המעצבנת הזו!" אווץ'..! המחט מתנקמת בי בדקירה, דווקא כשהחלטתי להודות על הרעה. לא מתייאשת. מנסה להפוך את הצד. אולי מכאן זה ילך טוב יותר. החוט הכחול נתחב בכפל המכנס בסרבנות, אני חותכת ומכניסה שוב. מרגישה במלחמה. אני מול החור. תכנע כבר, מעצבן שכמוך. תבלע בתוך החוט ונגמור עם זה יפה! הלוך וחזור. הלוך ותפור. זהו. ברוך שפטרנו מחורו של זה. אני שולפת זוג נוסף מהערמה ומתחילה את המלחמה מחדש.
אחרי שעת התשה המבצע מוכתר בהצלחה. אם אפשר לקרוא הצלחה לארבעה זוגות מכנסיים המביטים אליי מעם הספה סתומים ואומללים. קמוטים עד מאוד. התפרים שלהם, כחולים ושחורים בולטים מעם שפשופי הברך. כתמי צבע ששרדו את הכביסות נראים בשיפולי הבד אצל שניים מהם כאילו להכעיס. בפרץ לוחמה אחרון אני מגייסת את עזרתו של המגהץ לשיפור המראה הכללי. זה מועיל קצת, אבל רק קצת...
אני מכניסה את ארבעת השורדים לארון. מביטה בילד הישן שלי. יודעת שהוא לא יהיה מרוצה.
'עשיתי כל מה שאני יכולה, חבוב, גם אם אין לך כלים להעריך את זה'. אני מודיעה לו באדישות מהוסה.
'אמא, זה בושות! בושות מכל בית הכנסת' אני מדמיינת את התשובה האפשרית היחידה ומקבלת ייסורי מצפון מראש.
הייתי צריכה להפוך את העולם לפני ראש השנה שעוד היה אפשר להתארגן ולא לנסות להיות תופרת טלאים באישון ליל, אבל לא עשיתי את זה. ידעתי שמצב המכנסיים עגום (אומנם לא הפנמתי עד כמה ברוב ריחופי) ולא התארגנתי. מה זה אומר עליי? מה זה אומר?!
'לא עשיתי את זה, אוקי? ואני עדיין רוצה הכי טוב בשבילך, אדון' סוגרת את הארון בלאט. התסכול מתפרץ למילים.
"אבא, אתה יודע שאני רוצה עד סוף העולם בשביל יונתן, ולא רק בשבילו. אבל לא תמיד מסתדר לי להגשים את שאיפותיי הנעלות, בעצם רוב הזמן לא. אבל אתה, אתה כל יכול! ואתה מבין אותי, אמא מוגבלת ומטושטשת שסגור לה בנפש עוד לפני הסגר. כל כך השתדלתי לשוות למכנסיים הקרועים שלו מראה יותר אנושי (מכנסי?)... וזה עדיין לא זה. זוג אחד חדש בשביל יונתן לחג, מה זה בשבילך?"
עם המילים האחרונות נכנעתי לשינה חסרת חלומות. סופרת את השעות המעטות טרם יבקע אור.
הבוקר קיבל אותי ביונתן חדור מטרה.
"אמא, התפללתי ואכלתי. אני יכול ללכת לקנות מכנסיים??"
אני עדיין מטושטשת. נבעתת מהמילה האחרונה. שוב הן כאן- המכנסים! לא מניחים לי. לא בלילה, לא ביום. טוב שהייתי מספיק עייפה בשביל לא לחלום עליהם.
"עם שירה בלבד" מלמלתי. שיחפשו. שיבינו לבד שיש סגר והעולם בשביתה. ואולי... אולי בכל זאת יהיה נס? תקווה קלושה מעיזה להתנוצץ בי.
נבלעתי בענייני החג וכמעט שכחתי מכל העסק כשהדלת נטרקה ושני מאושרים קיפצו פנימה מנופנפי שקיות.
שירה, הבחורה שלי, פצחה בשרשרת הניסים:
"אמא, תשמעי מה היה! הלכנו לכל החנויות במדרחוב, הכל סגור! אחרי שעשינו סיבוב גדול, החלטנו ללכת שוב פעם לחנות שיונתן אוהב, זו שאת תמיד קונה לו את המכנסיים דווקא משם, וכך עשינו"
"רגע, והיה פתוח?" אני לא מבינה את ההיגיון.
"לא, היה סגור" שירה מתנשפת. שותה שלוק ארוך מהבקבוק שלה. אני מחכה בקוצר רוח לסיום הטוב שמתנדנד בשקית.
"החלטנו לדפוק חזק. אולי משהו יזוז. ופתאום ראינו שבאמת יש מישהי שם בפנים, אישה אחת הייתה בחדר הפנימי. עתה סימנה לי 'סגור'. אבל, לא יודעת למה, המשכתי לדפוק. היא קרבה לדלת, אולי רצתה לגרש אותנו, הפנים שלה היו חתומות כאלו, כמו של המורה..." כאן עצרתי את שירה במבט חמור של שמירת הלשון... שירה שמטה את השם והמשיכה לספר: "שאלתי אותה מהר לפני שתצעק עלינו: אפשר בבקשה שני מכנסיים שחורים מידה 12? ועוד הוספתי: לאח שלי נקרעו כל המכנסיים, אין לו מה ללבוש לחג...'"
"בהתחלה היא רק הסתכלה עלינו ולא אמרה דבר ובסוף אמרה: 'תקשיבי, ילדה, לא הייתי אמורה להיות כאן עכשיו, וחוץ מזה שמכנסיים שחורים אזלו מהמלאי. אבל יודעת מה, חכי אולי יש משהו במחסן' היא נכנסה לתוך החדר הפנימי וחזרה עם זוג שחור 'מכנס אחרון שחור מידה 12, מתאים?'"
"את מבינה אמא? לא היה שם מכנסיים בכלל! ואסור היה לה להביא לנו כלום, ובכל זאת...!" שירה הייתה נרגשת. גם אני.
אז מה אבא? זימנת לנו מידה 12 אחרון בחנות? הבאת לשם את המוכרת שתסתתר בחדר, ונתת אומץ לשירה הבישנית שלי, לדפוק ולדפוק בלי היגיון על דלת הזכוכית הסגורה ועוד את העוז להתעקש ולהסביר? הכל מתפילה של אמא אחת גמורה בסוף יום עמוס?
אהבה גדולה מלאה אותי. אהבה אל אבא שלי שמציץ עליי מבין החרכים. זה היה חיבוק אמיתי המכנסים האלו. חיבוק של רחמיים של ה' עליי, על יונתן. חיבוק של קבלת תפילות וידיעה שאני לא לבד בכל החזיתות הנכשלות של החיים. יש רחמים שעוטפים אותי. שנכנסים אליי אפילו דרך... מכנסיים!
