הנושאים החמים
הנושאים החמים
איזה גשם!
אני נוסע לאיטי, חוזר מהמכולת הביתה. המגבים מתנדנדים לפי הקצב של נפתלי קמפה. כל כך חמים ונעים בתוך האוטו, עד שכולי נינוחות חורפית.
במורד הרחוב אני נתקל במחזה.
מטריד, מביך, רטוב עד לשד.
עשרות נציגים בוגרים ממשפחות האזור, מתרוצצים תחת זלעפות שוטפות. סחופים ודווים, מנסים לאסוף את ההזמנה השבועית מבית 'קרן נחמת אסיף'. המכירה השבועית הקבועה של הקרן לא נדחתה למרבה ההפתעה, על אף הטרללת שמזג האוויר מנחיל לנו. התוצאה, אלפי משפחות המעצמה, נותרו תחת כיפת השמיים, במזג אויר לא מפנק בכלל.
אני מרחם עליהם כל כך. ולא רק בגלל הגשם. אלא כי הם עדיין קונים שם.
"אני כבר גילתי את האור" אני חושב לעצמי, ושולח מבט אוהב לשקיות עם ההדפס המשובב "מינמרקט עזריאל, שוק ששובר אותך"
זה התחיל באותו מוצאי שבת, לא זכורים לי במדויק הפרטים, גם השלום-בית מעורב בעניין. שכחנו להזמין במכירה השבועית.
"מה עושים?!" נהמתי אל מול המזווה הריק. "זכרתי את הבצלים ואת השומים. ורק להתקשר ל'נחמת' שכחתי. מי יאכילנו בשר?!"
"אלישע תירגע" כך מירב רותתת מפחד הבלתי נודע. "אנחנו נצלח את השבוע הזה בשלום.
מקסימום נלך למנהל הקהילתי, מחלקים שם שאריות משמחות לקשישים בודדים."
"את שוכחת שיש לי ילדים להאכיל, וגם את שוכחת, שצריך לקנות להם גרביונים, עדשות מגע, ויטמין טי ומקלף שוויצרי, מה נעשה?"
"דבר ראשון נתפלל" תופסת היא פלך אימהותיה. "תן לי לברר בינתיים."
אחרי כמה שיחות טלפון נרגשות עם חברות לספסל הריכולים. היא חוזרת עם המידע היקר.
ברחוב יצחק תשובה, יש איזה מקום שמוכרים אוכל, נלך לשם.
"באיזה יום החלוקה אצלהם?" אני נתפס בחבל ההצלה.
"לויודעת, ננסה בשני מתי שהחלוקה אצלנו, מה יכול להיות?"
הגענו בשני. התחנה היתה מוארת, מקורה, כל המוצרים מסודרים על מדפים. מוזיקת קאנטרי התנגנה ברקע, חווית הקניה החלה לאפוף אותי. התענוג שהיה ריק, אין ילדים שדוחפים, עגלות שוק שמדרדרת לכביש. מדהים.
חיפשתי את מנהל התחנה, מצאתי אחד, קורא לעצמו ציון.
"תראה הרב, לא עשינו הזמנה במערכת, אז מתי אפשר לקחת מוצרים שנשארו?"
ציון הביט בי במבט מרוכז. והפטיר "תיקח מה שאתה רוצה, רק אל תפלגן לי בשימורים הרגע סידרתי. ואל תשכח לשלם.
החה נדמה לי שהוא אמר 'מוזר', מוזר.
התחלתי לפנות עגבניות מאיזה קרטון, כדי להשים בו את המוצרים. לפתע מירב על ידי, מהדסת עם עגלת מתכת נוחה לסחיבה. מפעים.
אני מתרוצץ בתחנה, שבינתיים מתגלה כעונה לשם 'מינימרקט-עזריאל'. אני לא מפסיק לשאול את הבחור עם המבט המתומצת שאלות.
ותגיד לי, כמה ימים בשבוע יש חלוקה?
-איך כל יום?! באיזה שעות?
-כל כך הרבה? וכמה רשומים בתחנה שלכם?
הכי התרגשתי שלא צריך להתכופף. מטריף.
אפילו נעמדתי להצטלם עם ירקות ללא חשש שמיטה, הייתי בטוח שאין להשיג רק במכירה. מרטיט.
סיימתי את הקניה בעזרת ציונה הקופאית האדיבה. יקר.
פתאום נזכרתי שלא לקחתי פיטריות שמפיניון.
רצתי לרשום זיכוי. פה התאכזבתי קשות. אין זיכויים אצל עזריאל. גם לא אצל ציון וציונה.
כל הכיף זה לקבל כסף בחזרה.
אבל ציון קנה אותי. מאז כל הקניות רק אצלו, ו'נחמת אסיף'. רק לפני פסח.
ככה אני נוסע מרחם על כל מכריי שטרם גילו את האור, אבל תחושת חמיצות מטפסת אצלי, זה לא כיף להיות שונה. אם כולם ב'נחמת' כנראה שהם מרוויחים משהו, שאני לא.
אני מחנה את הרכב בחריקה, מזנק לתוך הגשם, שולף חבילת גזר. ובורח הביתה.
אני נוסע לאיטי, חוזר מהמכולת הביתה. המגבים מתנדנדים לפי הקצב של נפתלי קמפה. כל כך חמים ונעים בתוך האוטו, עד שכולי נינוחות חורפית.
במורד הרחוב אני נתקל במחזה.
מטריד, מביך, רטוב עד לשד.
עשרות נציגים בוגרים ממשפחות האזור, מתרוצצים תחת זלעפות שוטפות. סחופים ודווים, מנסים לאסוף את ההזמנה השבועית מבית 'קרן נחמת אסיף'. המכירה השבועית הקבועה של הקרן לא נדחתה למרבה ההפתעה, על אף הטרללת שמזג האוויר מנחיל לנו. התוצאה, אלפי משפחות המעצמה, נותרו תחת כיפת השמיים, במזג אויר לא מפנק בכלל.
אני מרחם עליהם כל כך. ולא רק בגלל הגשם. אלא כי הם עדיין קונים שם.
"אני כבר גילתי את האור" אני חושב לעצמי, ושולח מבט אוהב לשקיות עם ההדפס המשובב "מינמרקט עזריאל, שוק ששובר אותך"
זה התחיל באותו מוצאי שבת, לא זכורים לי במדויק הפרטים, גם השלום-בית מעורב בעניין. שכחנו להזמין במכירה השבועית.
"מה עושים?!" נהמתי אל מול המזווה הריק. "זכרתי את הבצלים ואת השומים. ורק להתקשר ל'נחמת' שכחתי. מי יאכילנו בשר?!"
"אלישע תירגע" כך מירב רותתת מפחד הבלתי נודע. "אנחנו נצלח את השבוע הזה בשלום.
מקסימום נלך למנהל הקהילתי, מחלקים שם שאריות משמחות לקשישים בודדים."
"את שוכחת שיש לי ילדים להאכיל, וגם את שוכחת, שצריך לקנות להם גרביונים, עדשות מגע, ויטמין טי ומקלף שוויצרי, מה נעשה?"
"דבר ראשון נתפלל" תופסת היא פלך אימהותיה. "תן לי לברר בינתיים."
אחרי כמה שיחות טלפון נרגשות עם חברות לספסל הריכולים. היא חוזרת עם המידע היקר.
ברחוב יצחק תשובה, יש איזה מקום שמוכרים אוכל, נלך לשם.
"באיזה יום החלוקה אצלהם?" אני נתפס בחבל ההצלה.
"לויודעת, ננסה בשני מתי שהחלוקה אצלנו, מה יכול להיות?"
הגענו בשני. התחנה היתה מוארת, מקורה, כל המוצרים מסודרים על מדפים. מוזיקת קאנטרי התנגנה ברקע, חווית הקניה החלה לאפוף אותי. התענוג שהיה ריק, אין ילדים שדוחפים, עגלות שוק שמדרדרת לכביש. מדהים.
חיפשתי את מנהל התחנה, מצאתי אחד, קורא לעצמו ציון.
"תראה הרב, לא עשינו הזמנה במערכת, אז מתי אפשר לקחת מוצרים שנשארו?"
ציון הביט בי במבט מרוכז. והפטיר "תיקח מה שאתה רוצה, רק אל תפלגן לי בשימורים הרגע סידרתי. ואל תשכח לשלם.
החה נדמה לי שהוא אמר 'מוזר', מוזר.
התחלתי לפנות עגבניות מאיזה קרטון, כדי להשים בו את המוצרים. לפתע מירב על ידי, מהדסת עם עגלת מתכת נוחה לסחיבה. מפעים.
אני מתרוצץ בתחנה, שבינתיים מתגלה כעונה לשם 'מינימרקט-עזריאל'. אני לא מפסיק לשאול את הבחור עם המבט המתומצת שאלות.
ותגיד לי, כמה ימים בשבוע יש חלוקה?
-איך כל יום?! באיזה שעות?
-כל כך הרבה? וכמה רשומים בתחנה שלכם?
הכי התרגשתי שלא צריך להתכופף. מטריף.
אפילו נעמדתי להצטלם עם ירקות ללא חשש שמיטה, הייתי בטוח שאין להשיג רק במכירה. מרטיט.
סיימתי את הקניה בעזרת ציונה הקופאית האדיבה. יקר.
פתאום נזכרתי שלא לקחתי פיטריות שמפיניון.
רצתי לרשום זיכוי. פה התאכזבתי קשות. אין זיכויים אצל עזריאל. גם לא אצל ציון וציונה.
כל הכיף זה לקבל כסף בחזרה.
אבל ציון קנה אותי. מאז כל הקניות רק אצלו, ו'נחמת אסיף'. רק לפני פסח.
ככה אני נוסע מרחם על כל מכריי שטרם גילו את האור, אבל תחושת חמיצות מטפסת אצלי, זה לא כיף להיות שונה. אם כולם ב'נחמת' כנראה שהם מרוויחים משהו, שאני לא.
אני מחנה את הרכב בחריקה, מזנק לתוך הגשם, שולף חבילת גזר. ובורח הביתה.
מוקדש באהבה לשמעון, מנהל התחנה שלנו. רק בזכותך אנחנו מגיעים לקנות אצלכם. אהה... וגם הגמבות מחו"ל תבואו כל יום
