ולגבי הציור...
סוף סוף מישהו מפנה תשומת לב לאיור החביב שרשמתי
לא בדיוק הבנתי את השאלה,
בכל אופן, זוהי בבואתם של ה"חוטא ומענישו",
מבט מאחוריהם, על רקע עיגול גדול (אולי השמש? אולי סתם מסגרת תוחמת? לא יודע),
החוטא מימין, שלוב ידים, מהורהר,
משמאל עומד מושא השיר כשהוא עוטף בחיבוק את רעהו ונואם לו על מטרת האדם בעולמו (כנראה, לא שמעתי בדיוק).
פרי עפרונו של המאייר הנודע @דיונון.
מעקצץ לי חזקקקק בקצה האצבעות, המוח והלב, לכתוב את השיר מצידו השני.
אוי, כמה שזה מציק לי, אי...
רגע,
רגע, תחכה,
יהיה אישור, תכתוב.
תמתין בסבלנות. (יא'חוטא אחד).
מעקצץ לי חזקקקק בקצה האצבעות, המוח והלב, לכתוב את השיר מצידו השני.
אוי, כמה שזה מציק לי, אי...
רגע,
רגע, תחכה,
יהיה אישור, תכתוב.
תמתין בסבלנות. (יא'חוטא אחד).
לו היתה לשיר כותרת משנית, היא היתה: "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, על פי דרשת ברוריה".
כמובן על פי המעשה הידוע שבו דרשה - וכי כתוב בפסוק 'חוטאים'?! לא כתוב אלא 'חטאים', לומר שיתמו החטאים וממילא הרשעים כבר לא ירשיעו. (ברכות י.)
(יש לציין שפשט הפסוק הוא על חוטאים, כיון שהאות ט' דגושה)
השיר מתאר חוויה רוחנית שעוברת על ה'צדיק' דווקא, ולא על ה'חוטא'.
אין צורך לבאר יותר מדי כיון שהטקסט נכתב כסיפור כמעט - התחלה אמצע וסוף,
בכל אופן אתקצר את הרעיון ואחר כך אפשט את הרפרנסים ואשרטט את מבנה השיר.
האדם עומד מול עוול, פשע, מעשה נבלה,
יתר על כן - הוא מגלה שזהות הפושע היא של אדם מן המניין, המתהלך בינינו כאילו לא קרה כלום.
והרצון להעמידו לדין,
לקרוע את המסכה מעליו,
להוקיעו לעין השמש -
מפעפע, קורץ, זועק בקול שזו ממש מצווה! ידע הציבור ויזהר! וכולי...
הייתי שם.
וברגע האמת חלחלה לי לראש ההבנה שמולי עומד אדם ש...
נפל.
בסך הכל נפל.
אולי זו נפילה מתמשכת,
אולי אפילו התמכרות לדבר לא טוב,
אבל בסופו של יום הוא לא איש רע ביסודו,
יש לו חיים שלמים מעבר לזה, חיים מלאים, משפחה, ילדים, ואפילו רצונות ושאיפות טובים.
הוא בסך הכל לא מצליח להתמודד עם הנסיון שלו.
וכי אני ואתה מתמודדים עם הפרויקטים שלנו בצורה משביעת רצון?
רק מה - אצלו זה תיק קצת יותר מכוער.
נוווו, עדיין לא סיבה למחוץ אותו.
נתתי לו צ'אנס.
עמדתי בנסיון שלי
השיר מחולק לשני חלקים, כל אחד בן ארבעה בתים.
החרוזים בשני החלקים ומבנה השורות בכלל, מתואמים (לא הצלחתי לעשות שני טורים ).
בית ראשון - א' מסתיימת ב'שמש'. ב' וג' חרוזות. אחריהן שורות ה' וח' מתחרזות בסיומת 'צת'.
בית שני - ב' וה' מתחרזות בסיומת 'לה' (חריזת ב' וה' כמו המתכונת בחמש השורות האחרונות שבבית הראשון). ג' בסיומת 'לת'. ד' בסיומת 'אב'.
בית שלישי - ב' וה' מתחרזות בסיומת 'י-ה'.
בית רביעי - א' מסתיימת ב'קודש'. ב' וג' חרוזות ב'חי' (ב' וג' כמו בתחילת הבית הראשון). ה' מסתיימת ב'מצרים'.
בסוף שני החלקים על שמונת בתיהם, שורות סיום - א' מסתיימת ב'שמש'. ב' וג' תואמות במילה הראשונה (בדמיון לתחילת הבית הראשון והחמישי).
השיר מחולק לשניים,
החלק הראשון - בו הזעם ה'קדוש' והילדותי בוער, והחלק השני - שבו קורה המהפך.
חלק א'
בית ראשון - מתאר את המחדל הנגלה לעין נשוא השיר רָעָה חוֹלָה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ - עפ"י קהלת ה יב. מִרְמָה וָפֶשַׁע
חֵטְא וָרֶשַׁע
בִּכְסוּת נְקִיָּהּ - וכל העוול הזה נעשה באצטלא דרבנן, בהתחסדות כלפי חוץ. בְּטַלִּית כְּהִלְכָתָהּ מְצֻיֶּצֶת - עטוף בטלית מצויצת כדין. הרעיון שאול מהביטוי 'טלית שכולה תכלת' כלפי אדם שכביכול אין בו רבב, אך באמת לא כך הדבר. טלית היא בגד שיכול להסתיר הרבה דברים תחתיו, ולכן ה'רשע' שלנו התעטף בטלית. עַל פָּנָיו מָשׁוּךְ הַחֶסֶד - עפ"י 'אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום' (חגיגה יב: ). במקרה דנן, החוט משוך על פניו באופן מלאכותי, שהרי ב'לילה' אינו 'עוסק בתורה' בלשון המעטה. כְּכִלָּה
מַסְתִּיר אֶת הַמִּפְלֶצֶת
השתמשתי בהקשר הטלית המצויצת מהבית הראשון לתיאור נפשו האפלה ללא טיפת אור, על פי הברייתא בעניין זמן קריאת שמע של שחרית - משיכיר בין תכלת ללבן, ולדעת רבי מאיר משיכיר בין כלב לזאב (ברכות ט: ). ההכרה בין תכלת ללבן מתפרשת שם בתוס' ד"ה 'אלא' על חוטי התכלת והלבן שבציצית, ומכאן הקשר המדובר לבית א'. נִשְׁמָתוֹ שְׁחֹרָה מִלַּיִל
כְּטֶרֶם-שַׁחַר אֲפֵלָה - כתוב שלפני עלות השחר מתחזקת חשכת הלילה ומגיעה לשיאה. לֹא יַכִּיר לָבָן אוֹ תְכֵלֶת - הלבן והתכלת מסמלים את הדברים החיוביים בחיים, האנשים הטובים שבהם הוא פוגע במעשיו הרעים. כַּכֶּלֶב כַּזְּאֵב - כאילו היה כלב או זאב שפגיעתם רעה. כְּמוֹ נוֹלַד לַבֶּהָלָה - עפ"י "ולא נלד לבהלה". כאילו נולד האיש האיום הזה רק כדי להרע.
כאן מתעורר ה'קנאי' לדבר ה'. וַתַּעֲבֹר עָלַי רוּחַ קְנָאוֹת
כְּפִנְחָס כְּאֵלִיָּה - שני הקנאים המפורסמים, פנחס - "תחת אשר קנא לאלקיו" (במדבר כה יג), אליהו - קנא קנאתי לה' (מלכים א יט י). לְשַׁבֵּר אֶת הַפְסִילִים - כמעשה אברהם ופסילי תרח. לְאָבָק דָּק - אחר מעשה העגל, טחנו משה לאבק דק. עַד כְּלֹא הָיָה
הֵנַפְתִּי הַגַּרְזֶן בְּלַהַט קֹדֶשׁ - כהמשך לדימוי הקודם על הפסלים. בָּטוּחַ בְּאָרְחִי - בטוח בדרכי. יִישַׁר כּוֹחִי - עפ"י דרשת חז"ל על הפסוק "אשר שברת - יישר כחך ששברת" שנאמר למשה אחרי שבירת הלוחות. גם כאן בטוח המעניש ששכרו מובטח. עֵת אַעֲבִיר מֵאֶרֶץ
חֶרְפַּת מִצְרַיִם - מצרים מסמלת את הרוע והטומאה, 'זוהמת מצרים'.
חלק ב' -
עובר למעשה, בו הוא מודיע לנאשם שהגיע יום הדין... לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ
אוֹ אוֹר יָרֵחַ - עפ"י הפסוק "לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם, ולנגה ירח לא יאיר לך, והיה לך ה' לאור עולם" (ישעיהו ס יט). כאן לקחתי רק את החלק הראשון של הפסוק בשינוי קל, כך שזה נשמע כקללה. המשמעות הנוספת כאן היא שלא יוכל יותר ללכת בגלוי מפני הבושה. נַמְתִּי לוֹ צוֹרֵחַ - אמרתי לו בצרחה. יֻסַּר מִמְּךָ הַלּוֹט - תוסר ממך המסכה ולא תציג את עצמך כביכול כשר אתה. שְׂאוֹר מַחְמֶצֶת - כמו מחמצת ושאור שמחמיץ גם אחרים. תֵּן תּוֹדָה - התוודה. עפ"י הפסוק "ותן לו תודה והגד נא לי מה עשית אל תכחד ממני" (יהושע ז ט). קֳבָל עֵדָה - לפני כולם. קִלְלָתְךָ נִמְרֶצֶת - עפ"י הפסוק "והוא קללני קללה נמרצת" (מלכים א' ב ח). במסכת שבת (קה.) "רב אחא בר יעקב אמר - והוא קללני קללה נמרצ"ת, נוטריקון נואף הוא מואבי הוא רוצח הוא צורר הוא". לענייננו, הצדיק מאשים את החוטא בכל מדה רעה ומגונה.
ואז מגיע המהפך. פתאום ה'רשע' מתגלה כלכוד ברשת יצרו, מתחנן לצאת ואינו יכול. נְשִׁימָתוֹ פָּסְקָה פִּתְאוֹם
אֲרֶשֶׁת חַלְחָלָה - פחד על פניו. הַאֵין תּוֹחֶלֶת - האין תקווה לייחל לה? תָּהָה בִּכְאֵב
הָאֵין לִי תְּעָלָה - האין לי תרופה ומזור? עפ"י "אין דן דינך למזור רפאות תעלה אין לך" (ירמיהו ל יג)
כאן פונה אליו המסכן ומבקש את עזרתו. בְּעֵינָיו עָלוּ דְּמָעוֹת
שִׁבְרֵי מִלִּים
הֱיֵה לִי לְמַלְאָךְ מוֹשִׁיעַ
הוֹ אָנָּא
נַתֵּק אֶת הַכְּבָלִים - נתק אותי מהכבלים שמושכים אותי לחטא.
הֵן גֹּרַשְׁתִּי מֵחֲזוֹת בַּקֹּדֶשׁ - עפ"י שני פסוקים - "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'" (שמואל א' כו יט), "כן בקדש חזיתיך לראות עזך וכבודך" (תהלים סג ג). כָּשַׁל כּוֹחִי - אין לי עוד כח להתמודד בעצמי. רַק זֹאת אָחִי - בקשה אחת לי. אַל נָא
אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם - עפ"י לשון הפסוק (בראשית מז כט). כלומר - רק אל תחשוף אותי, כך שאשאר מוכתם חברתית, לנצח 'חוטא' בלי יכולת לתקן, כי בכך אפילו האחיזה הקטנה שיש לי בקדושה תתנתק ואכלא לעד במלתעות היצר הרע.
סוף טוב - הכל טוב. וְתִזְרַח לָנוּ הֲשָׁמֶשׁ - עפ"י הפסוק "ויזרח לו השמש" (בראשית לב לב). בִּכְנָפָהּ צֶדֶק
בִּכְנָפָהּ מַרְפֵּא - עפ"י "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה" (מלאכי ג כ). כאן זרחה השמש והביאה איתה 'צדק' אמיתי לצדיק, ו'מרפא' לחוטא.
לו היתה לשיר כותרת משנית, היא היתה: "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, על פי דרשת ברוריה".
כמובן על פי המעשה הידוע שבו דרשה - וכי כתוב בפסוק 'חוטאים'?! לא כתוב אלא 'חטאים', לומר שיתמו החטאים וממילא הרשעים כבר לא ירשיעו. (ברכות י.)
(יש לציין שפשט הפסוק הוא על חוטאים, כיון שהאות ט' דגושה)
השיר מתאר חוויה רוחנית שעוברת על ה'צדיק' דווקא, ולא על ה'חוטא'.
אין צורך לבאר יותר מדי כיון שהטקסט נכתב כסיפור כמעט - התחלה אמצע וסוף,
בכל אופן אתקצר את הרעיון ואחר כך אפשט את הרפרנסים ואשרטט את מבנה השיר.
האדם עומד מול עוול, פשע, מעשה נבלה,
יתר על כן - הוא מגלה שזהות הפושע היא של אדם מן המניין, המתהלך בינינו כאילו לא קרה כלום.
והרצון להעמידו לדין,
לקרוע את המסכה מעליו,
להוקיעו לעין השמש -
מפעפע, קורץ, זועק בקול שזו ממש מצווה! ידע הציבור ויזהר! וכולי...
הייתי שם.
וברגע האמת חלחלה לי לראש ההבנה שמולי עומד אדם ש...
נפל.
בסך הכל נפל.
אולי זו נפילה מתמשכת,
אולי אפילו התמכרות לדבר לא טוב,
אבל בסופו של יום הוא לא איש רע ביסודו,
יש לו חיים שלמים מעבר לזה, חיים מלאים, משפחה, ילדים, ואפילו רצונות ושאיפות טובים.
הוא בסך הכל לא מצליח להתמודד עם הנסיון שלו.
וכי אני ואתה מתמודדים עם הפרויקטים שלנו בצורה משביעת רצון?
רק מה - אצלו זה תיק קצת יותר מכוער.
נוווו, עדיין לא סיבה למחוץ אותו.
נתתי לו צ'אנס.
עמדתי בנסיון שלי
השיר מחולק לשני חלקים, כל אחד בן ארבעה בתים.
החרוזים בשני החלקים ומבנה השורות בכלל, מתואמים (לא הצלחתי לעשות שני טורים ).
בית ראשון - א' מסתיימת ב'שמש'. ב' וג' חרוזות. אחריהן שורות ה' וח' מתחרזות בסיומת 'צת'.
בית שני - ב' וה' מתחרזות בסיומת 'לה' (חריזת ב' וה' כמו המתכונת בחמש השורות האחרונות שבבית הראשון). ג' בסיומת 'לת'. ד' בסיומת 'אב'.
בית שלישי - ב' וה' מתחרזות בסיומת 'י-ה'.
בית רביעי - א' מסתיימת ב'קודש'. ב' וג' חרוזות ב'חי' (ב' וג' כמו בתחילת הבית הראשון). ה' מסתיימת ב'מצרים'.
בסוף שני החלקים על שמונת בתיהם, שורות סיום - א' מסתיימת ב'שמש'. ב' וג' תואמות במילה הראשונה (בדמיון לתחילת הבית הראשון והחמישי).
השיר מחולק לשניים,
החלק הראשון - בו הזעם ה'קדוש' והילדותי בוער, והחלק השני - שבו קורה המהפך.
חלק א'
בית ראשון - מתאר את המחדל הנגלה לעין נשוא השיר רָעָה חוֹלָה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ - עפ"י קהלת ה יב. מִרְמָה וָפֶשַׁע
חֵטְא וָרֶשַׁע
בִּכְסוּת נְקִיָּהּ - וכל העוול הזה נעשה באצטלא דרבנן, בהתחסדות כלפי חוץ. בְּטַלִּית כְּהִלְכָתָהּ מְצֻיֶּצֶת - עטוף בטלית מצויצת כדין. הרעיון שאול מהביטוי 'טלית שכולה תכלת' כלפי אדם שכביכול אין בו רבב, אך באמת לא כך הדבר. טלית היא בגד שיכול להסתיר הרבה דברים תחתיו, ולכן ה'רשע' שלנו התעטף בטלית. עַל פָּנָיו מָשׁוּךְ הַחֶסֶד - עפ"י 'אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום' (חגיגה יב: ). במקרה דנן, החוט משוך על פניו באופן מלאכותי, שהרי ב'לילה' אינו 'עוסק בתורה' בלשון המעטה. כְּכִלָּה
מַסְתִּיר אֶת הַמִּפְלֶצֶת
השתמשתי בהקשר הטלית המצויצת מהבית הראשון לתיאור נפשו האפלה ללא טיפת אור, על פי הברייתא בעניין זמן קריאת שמע של שחרית - משיכיר בין תכלת ללבן, ולדעת רבי מאיר משיכיר בין כלב לזאב (ברכות ט: ). ההכרה בין תכלת ללבן מתפרשת שם בתוס' ד"ה 'אלא' על חוטי התכלת והלבן שבציצית, ומכאן הקשר המדובר לבית א'. נִשְׁמָתוֹ שְׁחֹרָה מִלַּיִל
כְּטֶרֶם-שַׁחַר אֲפֵלָה - כתוב שלפני עלות השחר מתחזקת חשכת הלילה ומגיעה לשיאה. לֹא יַכִּיר לָבָן אוֹ תְכֵלֶת - הלבן והתכלת מסמלים את הדברים החיוביים בחיים, האנשים הטובים שבהם הוא פוגע במעשיו הרעים. כַּכֶּלֶב כַּזְּאֵב - כאילו היה כלב או זאב שפגיעתם רעה. כְּמוֹ נוֹלַד לַבֶּהָלָה - עפ"י "ולא נלד לבהלה". כאילו נולד האיש האיום הזה רק כדי להרע.
כאן מתעורר ה'קנאי' לדבר ה'. וַתַּעֲבֹר עָלַי רוּחַ קְנָאוֹת
כְּפִנְחָס כְּאֵלִיָּה - שני הקנאים המפורסמים, פנחס - "תחת אשר קנא לאלקיו" (במדבר כה יג), אליהו - קנא קנאתי לה' (מלכים א יט י). לְשַׁבֵּר אֶת הַפְסִילִים - כמעשה אברהם ופסילי תרח. לְאָבָק דָּק - אחר מעשה העגל, טחנו משה לאבק דק. עַד כְּלֹא הָיָה
הֵנַפְתִּי הַגַּרְזֶן בְּלַהַט קֹדֶשׁ - כהמשך לדימוי הקודם על הפסלים. בָּטוּחַ בְּאָרְחִי - בטוח בדרכי. יִישַׁר כּוֹחִי - עפ"י דרשת חז"ל על הפסוק "אשר שברת - יישר כחך ששברת" שנאמר למשה אחרי שבירת הלוחות. גם כאן בטוח המעניש ששכרו מובטח. עֵת אַעֲבִיר מֵאֶרֶץ
חֶרְפַּת מִצְרַיִם - מצרים מסמלת את הרוע והטומאה, 'זוהמת מצרים'.
חלק ב' -
עובר למעשה, בו הוא מודיע לנאשם שהגיע יום הדין... לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ
אוֹ אוֹר יָרֵחַ - עפ"י הפסוק "לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם, ולנגה ירח לא יאיר לך, והיה לך ה' לאור עולם" (ישעיהו ס יט). כאן לקחתי רק את החלק הראשון של הפסוק בשינוי קל, כך שזה נשמע כקללה. המשמעות הנוספת כאן היא שלא יוכל יותר ללכת בגלוי מפני הבושה. נַמְתִּי לוֹ צוֹרֵחַ - אמרתי לו בצרחה. יֻסַּר מִמְּךָ הַלּוֹט - תוסר ממך המסכה ולא תציג את עצמך כביכול כשר אתה. שְׂאוֹר מַחְמֶצֶת - כמו מחמצת ושאור שמחמיץ גם אחרים. תֵּן תּוֹדָה - התוודה. עפ"י הפסוק "ותן לו תודה והגד נא לי מה עשית אל תכחד ממני" (יהושע ז ט). קֳבָל עֵדָה - לפני כולם. קִלְלָתְךָ נִמְרֶצֶת - עפ"י הפסוק "והוא קללני קללה נמרצת" (מלכים א' ב ח). במסכת שבת (קה.) "רב אחא בר יעקב אמר - והוא קללני קללה נמרצ"ת, נוטריקון נואף הוא מואבי הוא רוצח הוא צורר הוא". לענייננו, הצדיק מאשים את החוטא בכל מדה רעה ומגונה.
ואז מגיע המהפך. פתאום ה'רשע' מתגלה כלכוד ברשת יצרו, מתחנן לצאת ואינו יכול. נְשִׁימָתוֹ פָּסְקָה פִּתְאוֹם
אֲרֶשֶׁת חַלְחָלָה - פחד על פניו. הַאֵין תּוֹחֶלֶת - האין תקווה לייחל לה? תָּהָה בִּכְאֵב
הָאֵין לִי תְּעָלָה - האין לי תרופה ומזור? עפ"י "אין דן דינך למזור רפאות תעלה אין לך" (ירמיהו ל יג)
כאן פונה אליו המסכן ומבקש את עזרתו. בְּעֵינָיו עָלוּ דְּמָעוֹת
שִׁבְרֵי מִלִּים
הֱיֵה לִי לְמַלְאָךְ מוֹשִׁיעַ
הוֹ אָנָּא
נַתֵּק אֶת הַכְּבָלִים - נתק אותי מהכבלים שמושכים אותי לחטא.
הֵן גֹּרַשְׁתִּי מֵחֲזוֹת בַּקֹּדֶשׁ - עפ"י שני פסוקים - "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'" (שמואל א' כו יט), "כן בקדש חזיתיך לראות עזך וכבודך" (תהלים סג ג). כָּשַׁל כּוֹחִי - אין לי עוד כח להתמודד בעצמי. רַק זֹאת אָחִי - בקשה אחת לי. אַל נָא
אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם - עפ"י לשון הפסוק (בראשית מז כט). כלומר - רק אל תחשוף אותי, כך שאשאר מוכתם חברתית, לנצח 'חוטא' בלי יכולת לתקן, כי בכך אפילו האחיזה הקטנה שיש לי בקדושה תתנתק ואכלא לעד במלתעות היצר הרע.
סוף טוב - הכל טוב. וְתִזְרַח לָנוּ הֲשָׁמֶשׁ - עפ"י הפסוק "ויזרח לו השמש" (בראשית לב לב). בִּכְנָפָהּ צֶדֶק
בִּכְנָפָהּ מַרְפֵּא - עפ"י "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה" (מלאכי ג כ). כאן זרחה השמש והביאה איתה 'צדק' אמיתי לצדיק, ו'מרפא' לחוטא.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
)/
