זכר הלילה ההוא

[מרחבית]

אולי הפתרון הוא לשמוח מעומק הלב גם בכל שמחה יהודית רחוקה ששומעים עליה...

יש חתונה גדולה היום בצפת! בואו נשמח כולנו ילדים ונקנה מעדן לארוחת ערב!

ברעיון - עצה מצוינת.
למעשה - קודם שיתחילו להודיע על כל זה בעיתונים...
אחר כך אנשים יפסיקו לקנות אותם. לא מרוע, ממש לא. רק שדברים שיגרתיים טובים ב''ה - פחות מעניינים.

 

[מ"ם]

הרי כבר אמרו גדולי ישראל שהרבה יותר קל להצטער בצער הזולת מלשמוח בשמחתו...

האם במקרים בהם כן מדווח בעיתונות על יהודי 'משלנו' שעשה עיסקה טובה, הרוויח הרבה כסף, הצליח בחיים בצורה אחרת בלתי רגילה - אנחנו שמחים בשמחתו? מפרגנים מכל הלב?...

אולי, אולי, (אני עצמי לא יודע) הרגש הצער הזה שמרגישים אחרי אסונות לא מגיע מהמקום הכי יהודי טהור ונכון אצלנו?
אם זה באמת מרגש הזולת, איך זה עובד רק לכיוון אחד, רק כשליהודים זרים רע, כואב וסובל?

נחדד עוד על דרך הצחות:
הרי עד לפני כמה דורות, הידיעה על תאונה כזו הייתה מגיעה לתושבי הערים האחרות בארץ רק אחרי חודש. האם ניתן לומר חס ושלום שרגש שמגיע רק בגלל התפתחות הטכנולוגיה יכול להיות חיובי?

אשמח להמשיך לשמוע את דעתכם.

 

[RACHELIZ]

ברור שהתורה קבעה הלכות וכו' אבל רגישות ברור שצריכה להיות. חושבת שאם בכל זאת הפריע למישהו במערכת לפרסם את הסיפור, אולי ניתן היה להכניס איזו פיסקונת שתאזן.

בכללי, חושבת שקשה לקלוט עומק של טרגדיות ואולי לכן חוזרים מהר יותר לשיגרה.

וסתם כך, אני חושבת כמו שאמרה מרחבית, שאין צורך לדעת כל דבר…

רק זוכרת שהייתי לפני לידת ביתי (עם צירים) ביום של הפיגוע בבית הכנסת בהר נוף והתפללתי בלב שלא אלד היום.. מחר..

 

[RACHELIZ]

יהודים הם רחמנים לזה א"א להתכחש, יכול להיות שבעת סבל של מישהו אחר מתחבר לנו גם סבל שלנו? אולי…

וכבר אמר החכם מכל אדם "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה… " למרות שהכוונה היא שונה..

 

[מ"ם]

אכן, גם בנושא זה בדיוק.

למרבה הצער רואים לעתים שכשעושים שמחה רבים מבני המשפחה לא באים, אבל כשיש הלוויה ושבעה? אוהו! בני דודים מדרגה שלישית ורביעית צצים פתאום...

לצערי, לא נראה לי שזה מגיע ממקום טוב, אלא כנ"ל.

 

[RACHELIZ]

אולי, אולי, (אני עצמי לא יודע) הרגש הצער הזה שמרגישים אחרי אסונות לא מגיע מהמקום הכי יהודי טהור ונכון אצלנו?

התכוונתי שעל הרגש הצער א"א לומר שהוא לא הכי יהודי טהור אלא אולי מצטרפים לו עוד רגשות..
בקשר לשמחות, ברור שיש גם חוסר פרגון כי כנראה ככה זה.. מה לעשות? זה חלק מדרגת אדם ולא מלאך וחלילה לי מלעודד זאת. בשביל זה באנו לעולם לנסות להתעלות מעל האדמיות שבנו...

 

[כנפיים]

הרגש הצער הזה שמרגישים אחרי אסונות לא מגיע מהמקום הכי יהודי טהור ונכון אצלנו?

זה לא שמחה לאיד או משו בסגנון, כך לדעתי. נראה לי יותר שהאסונות והטרגדיות (בעיקר הפתאומיים, אבל כולם) מעוררים את החרדות הכי עמוקות שיש בתוכנו. ומתוך הרגשות הקשים של חרדה חזקה כל כך, אנחנו מאד רוצים להיות בסדר. הכי בסדר שאפשר. לעשות מאמצים להשתתף בכאב, לנסות לקבל על עצמנו משהו, לקחת חלק באבלות, להיות איתם. גם עם אנשים שבימים כתיקונם יש בינינו חיכוכים, שמים הכל בצד, עזבו שטויות, הרי בסוף כולנו מעפר ואל עפר נשוב. זה משהו שהצרות האלו עושות, מחזירות את ה"כחלום יעוף" שבחיים, לזירה.

ואולי זה קשור גם לזה שכשאנשים שמחים, ליבם פתוח, ואנחנו קצת סומכים על זה שהם יחליקו את זה שלא באנו לשמחה שלהם.. אבל בשעת צער, כשהלב מכווץ בכאב, כל אחד מבין שראוי להיות שם ולא להיעלם. לפחות שלא יהיו לבד. שהרגשות של ההשתתפות יעזרו להם..

 

[Sara led]

ולמה זה מזכיר לי?
כי למעשה המערכת לא הסכימה להכניס את זה.

טענו שם שהתורה עצמה קובעת את גדר האבילות לכל אחד. הקרובים מדרגה ראשונה אבילות כדין; הקרובים מדרגה שנייה אבילות מועטת; אחד מבני חבורה ידאגו כל בני החבורה; והרחוקים, באמת לא אמורים לדאוג בכל פעם, גם אם התקשורת מביאה היום לידיעת כולם כל אירוע שמתרחש...

מה דעתכם? טענו בצדק? שלא בצדק?

נשמע המודיע/ מרווה לצמא...
לפעמים מחליא אותי לשמוע נימוקים כל כך חלשים. שאין בהם כלום בינם לבין ההגיון הבריא.
זה מרגיש לי שאנשים מנסים לנפות סוכר ולנסות להיות צדיקים יותר מהאפפיור...

אהבתי את המקוריות.

 

[הגשש]

ברשותכם, אצטט את דברי מהאשכול הסמוך. הדברים טובים גם לנושא זה.

רוצה לתת פן נוסף לנושא.
סביר להניח שרבים לא יסכימו איתי. הלחץ הציבורי וההרגל הקבוצתי - פנים חרדי - רב השנים, נוטה לעשות דברים אחרים ולראות את המצב מזווית אחרת.
הדברים נכתבים כפועל יוצא משיחה ששמעתי מאחד מטובי המחנכים בדורנו, שזועק את זעקתו מפינתו. גרונו כבר ניחר, אך אין איש שם על לב.
ובכן, בכל אסון שקורה אנחנו נוטים 'להאשים' ח"ו את הקב"ה וכבר יוצרים לינקים ומתחילים לחשב חשבונות שמים. תאונה באוטובוס = אוטובוס השבת בטבריה. שריפות בבית = מחלוקת. כך אנחנו יוצרים מערכת איזונים ובלמים בבריאה, מה שייך למה ובמה צריך לכאורה להתחזק כדי "שלנו זה לא יקרה". מתחזקים או לא, זה כבר תלוי ברצון איש ואיש. מי יותר, מי פחות. מי מחזיק זמן בדברים ומי פחות.
הבעיה היא, שכתוצאה מכל ההתחשבנויות הללו, אנחנו בונים לעצמנו מערכת הגנה עצמית מול הבורא. מערכת שאומרת כך: אם אני אתחזק בכך וכך אהיה 'מוגן' מאסון איקס ואם אתחזק בדברים אחרים אהיה 'מוגן' מאסון אחר.
ועל זה צועק אותו מחנך. כותב בעל התניא (לא מדויק) אבל העצבות במילי דישמיא צריך להשית עצות בנפשו איך להיפטר ממנה. כל הקבלות בזמן אסון הן תוצאה של פחד, עצבות, הגנה. הן לא באות מהפנימיות היהודית הטהורה שלנו.
בעצם, מרוב התחשבנויות למה נגרם האסון אנחנו שוכחים ממה נגרם האסון.
לדבריו, בזמן אסון. צריך ראשית להתחזק בדברים מהם נגרם האסון. תאונת דרכים = זהירות בדרכים. שריפות בבית = חשמל תקין, גז תקין. טביעות = שמירה חזקה, וכן הלאה.
רוב רובם של האסונות נגרמות כתוצאה ממעשי בני אדם, היות ובעולם המעשה אנחנו חיים, לא בעולם האצילות.
לכן בשעת המעשה צריך להתחזק בתחום המעשה ולבדוק האם אנחנו נוהגים כשורה באותו התחום בו קרה האסון הנורא, האם החשמל או הגז שלנו תקינים, האם אנחנו מקיימים / מחדירים לילדינו את הוראות הבטיחות הבסיסיות.
רק אחר כך, כשהפחד נרגע. כשהעצבות שוככת. כשמגיעים למצב שלא צריך להגן על עצמנו מהקב"ה, אלא מכירים ברוממותו ובגדלותו. כשבאים לזמן שבו אנחנו רוצים לחזק את עצמנו רק כדי להיות יותר קרובים ומחוברים לקב"ה, אז זה הזמן לקחת על עצמנו חיזוק נוסף - משהו קטן כדי שיהיה לנו קל להחזיק בו ימים רבים - ובכך להגיע אל התכלית, להיות טובים יותר וראויים יותר לקרבתו יתברך.
ניק יקר. הדברים חדשים ולא מוכרים. לפני הלחיצה הנזעמת על 'הגב לנושא', מומלץ לקרוא שוב ולעיין בנכתב.

 

[מרחבית]

אולי, אולי, (אני עצמי לא יודע) הרגש הצער הזה שמרגישים אחרי אסונות לא מגיע מהמקום הכי יהודי טהור ונכון אצלנו?

מאיזה מקום כן? מהיכן הצער מגיע?

למרבה הצער רואים לעתים שכשעושים שמחה רבים מבני המשפחה לא באים, אבל כשיש הלוויה ושבעה? אוהו! בני דודים מדרגה שלישית ורביעית צצים פתאום...

נניח יש משפחה עם עשרה ילדים. היו עשר לידות - חלק שולם זוכר ובריתות ובהמשך בר מצוות. חלק קידושים. היו עשרה וורטים ועשרה אירוסין ועשר חתונות ועשר מערכות של שבע ברכות... ותוך כל זה היו כבר כך וכך שמחות של הדור הבא...
כמה לוויות ושבעה היו בזמן הזה במצב רגיל וממוצע למשפחה כזאת?...

הייתי בכמה שמחות שבאו אחרי המתנות ממושכות. מה יש לדבר? אנשים הגיעו בהמוניהם ממרחקים! והשתתפו עם כל הלב והנשמה!

 

[מ"ם]

מאיזה מקום כן? מהיכן הצער מגיע?

לא נעים לומר, אבל אולי מעצת היצר.

היצר הרע, כמו שאמרו חז"ל, הוא "אומן". הוא יודע שעל משפחה יהודית טהורה ושורשית שרק מנסה לעשות טוב וללכת בדרכי ישרים לא ילך לו בשיטות הישנות. אז הוא מנסה דברים חדשים מזמן לזמן, ואחד מהם זה להתחפש לרגש טוב וקדוש של צער בצער הזולת...

מה הוא מרוויח מזה?

א. העדר השמחה. כל כך הרבה מדובר על הצורך בשמחה בעבודת הבורא, השמחה מתקשרת לטהרת הלב, שמחה של מצווה, זריזות והתלהבות. כל המידות הטובות שנועדו לנצל אותן לקדושה ולעבודת הבורא.
את כל זה אפשר להרוס ברגע אחד של עצבות דיכאון וחידלון, גם אם הם נגרמים לכאורה מסיבה טובה. העצבות מביאה כבדות, ייאוש, דיכאון ובאופן כללי אף פעם לא מושכת אחריה טוב גם אם נראה שקיבלנו החלטה טובה כלשהי בעקבות המצב.
יום וחצי (או יותר) של עצבות בעקבות אירוע כזה, זה הישג לא רע. עבורו.

ב. כפיות טובה. ידועים דברי רש"י "כי ד' אלוקיך ברכך - לפיכך לא תכפו (או 'תכפרו') את טובתו להראות כאלו אתם עניים אלא הראו עצמכם עשירים!" מדובר על בני ישראל העומדים לעבור בארץ עשיו, והקב"ה מצווה להם לשלם על המים והמזון בכסף מלא, כדי להראות את עושרם ואת מה שנתן להם ה' ולא להיות כפויי טובה...
התחושה כאילו העולם הוא מקום גרוע, סוג של ג'ונגל שרק צועד מאסון לאסון, מטרגדיה אחת לבאה - אינה נכונה, ויש בה כפיות טובה רבה. בכמה טוב אנחנו מוקפים!
השיטה הנפוצה של "קוועטש" והסתרת כל דבר טוב, ומאידך ניפוח לא פרופורציונלי של הדברים הרעים יש בה משום כפיות טובה. החשש מעין הרע שגורם לנו להחביא כל דבר טוב, היא גולם שקם על יוצרו ומשכנע אותנו שממש לא טוב.
כל נפש מישראל היא עולם מלא, ברור! אך כמה עולמות מלאים נולדו בזמן הזה? רק באותו יום? כמה מהם נולדו בנס? חסדי ה' שבכל רגע ממש.
ומודיעין עילית, קרית ספר. רק להעלות את שם העיר הזו על השפתיים עושה טוב על הנשמה. פחות משלושים שנה להקמתה, וכבר יש בה קרוב למאה אלף איש שומרי תורה ומצוות, בני תורה העוסקים בפועל בתורה. משפחות אברכים ונשות חיל. מגדלור של תורה ויראה שאין כמותו בכל העולם. האם אנו זוכרים להודות על כך? או רק להצטער בצערם ברגע של טרגדיה...
זה רווח נוסף שלו.

ג. המשכת היפך הטוב, חלילה. עוד ידועים דברי התנא הקדוש רשב"י: "בוא וראה, העולם התחתון עומד לקבל תמיד, והוא נקרא אבן טוב, והעולם העליון לא נותן לו אלא כפי שהוא עומד. אם הוא נמצא בהארת פנים ובשמחה מלמטה, כך מאירים לו מלמעלה, ואם הוא עומד בעצבות נותנים לו דין כנגדו, כמו שכתוב עבדו את ה' בשמחה. שמחת אדם ממשיכה עליו שמחה אחרת עליונה"...
כך מפורש בדברי גדולי ישראל גם על "כמים הפנים לפנים", ועל "דע מה למעלה - ממך".
כאשר האדם מתנהג למטה בשמחה - ממשיכים לו מלמעלה שמחה. סיבות לשמחה. וכאשר להיפך - אזי חלילה... כמו שידועים דברי חז"ל על "בכייה של חינם".
יש ליצר הרע אינטרס רב לגרום לאדם להיכנס למעגל של עצבות שגוררת עצבות וסירקולציה בעייתית של הצד השלילי...


אז בחזרה לשאלה, הרגש הזה בבסיסו הוא טוב וטהור. אבל השימוש בו, זמן השימוש אופן השימוש והתדירות - יכולים לבוא ממקום לא טהור.
והמבחן, כאמור, האם זו אכן השתתפות ברגש הזולת או לא - היא מה היחס שלנו לאותו זולת בזמני שמחה...

מוגזם לקרוא לזה "שמחה לאיד". זו לא שמחה לאיד. זה אכן צער. אבל המקום בנפש שמאפשר לנו בכיף ובקלות להצטער בצער השני, זה נוח וזמין לנו להצטער כשלשני רע, ואוי כמה זה נורא. וכמה קשה לעומת זאת לפרגן באמת... לכן, אולי ושמא כאמור, זה לא מגיע בפועל מהחלקים הטובים של הנפש.



***


יהיו שיאמרו: אם הידיעה הגיעה אליי בהשגחה פרטית - סימן שאני צריך להצטער על כך!

ובכן, ההשגחה כאן לא ממש הייתה פרטית. אנחנו מביאים זאת על עצמנו, בקריאת עיתון, בהאזנה לחדשות, ובלי לדבר על מי שמחובר באינפוזיה לווריד לקווי הנייעס או קבוצות וואטסאפ כשר... מי ביקש זאת מידינו?

מעשה באחד מגדולי ישראל שעבר ברחוב הראשי בוורשא וראה יהודי קורא עיתון. כשהבחין היהודי באותו צדיק עובד, הרגיש כמי שנתפס בקלקלתו, סגר את העיתון ונאנח.
שאל אותו הצדיק: מדוע אתה נאנח?
"הנה תראה בעצמך!" השיב היהודי והצביע על כותרות שונות מהנעשה בעולם.
"ממה נפשך", השיב לו הצדיק. "אם אתה יכול לעזור - לך תעזור! למה אתה יושב וקורא עיתון? ואם אתה לא יכול לעזור - למה אתה קורא בכלל את העיתון?"...

הדבר מציק במיוחד בתקשורת החרדית, כמו למשל בזמני מלחמה בדרום וכיו"ב. הרדיו משמיע שירי נכאים, השדרנים מדברים בקול נמוך כמי שמתו מוטל לפניו (גם כשלא קרה כלום). מה הבכי והנהי? האם אין זו קללת התורה "והבאתי מורך בלבבם"? בוודאי צריך להתגייס ולעשות הכל לעזור למשפחות בצרה, אבל להכניס את כל הארץ לדיכאון עמוק זה שירות רע מאוד.

להבדיל אלפי הבדלות מהצדיק דלעיל, אבל "חוכמה בגויים תאמין". מספרים על צ'רצ'יל שבאמצע מלחמת העולם השנייה אסר על התקשורת הבריטית לדווח על אירוע עם מאות הרוגים בספינה בריטית שהוטבעה על ידי הנאצים, כדי לא לפגוע במצב הרוח הלאומי ובמורל הלוחמים... רק עם סיום המלחמה והניצחון בס"ד - דיווחה על כך התקשורת.

יש כל כך הרבה סיבות לשמוח היום. דור של שפע שלא היה כמותו. שפע רוחני אדיר.
יש גם הרבה סיבות להצטער, מודה.
זו כבר בחירה שלנו את מה לקחת.
והבחירה צריכה להיות בכפוף ל"מה ד' אלוקיך שואל מעמך". מה הקב"ה רוצה מאיתנו ברגע זה. האם שנצטער באירוע שהתקשורת מנפחת ומביאה לידיעת כולם, או שנתרכז בחלקת אלוקים הקטנה שלנו בבית האישי ובסביבה הקרובה, וניתן להם רק סיבות לשמוח.

(ועוד לא דיברנו על השפעה של ידיעות כאלו על ילדים בגילאים שונים).



***

נניח יש משפחה עם עשרה ילדים. היו עשר לידות - חלק שולם זוכר ובריתות ובהמשך בר מצוות. חלק קידושים. היו עשרה וורטים ועשרה אירוסין ועשר חתונות ועשר מערכות של שבע ברכות... ותוך כל זה היו כבר כך וכך שמחות של הדור הבא...
כמה לוויות ושבעה היו בזמן הזה במצב רגיל וממוצע למשפחה כזאת?...

החשבון ידוע, אבל עדיין רואים כאלו שלא נראו זה עשר שנים באף שמחה, גם לא בבר מצווה של בן יחיד למשפחה - ובהלוויה הם צצים מן השאול ואליו.

יש עניין ללמד זכות על אנשים ועל מעשים שנעשו, אך כשלא מדובר על מי שעשה (כמו כאן) אלא על עצם ההנהגה, אין עניין ללמד זכות אלא פשוט לבדוק ולהחליט כיצד נכון יותר לנהוג...



***

הייתי בכמה שמחות שבאו אחרי המתנות ממושכות. מה יש לדבר? אנשים הגיעו בהמוניהם ממרחקים! והשתתפו עם כל הלב והנשמה!

אז הטענה היא שלהלוויה באים כי היא הגיעה אחרי המתנה ממושכת?...

[בעומק יותר,

לבוא לשמחה של מישהו שזכה אחרי זמן רב, יש בה מן הרגש הבעייתי דלעיל, של השתתפות בצער הזולת.

אוח, כמה הם סבלו. כמה שנים הם חיכו לילד הזה. הילד היחיד שהיה ושיהיה להם. והטיפולים שהם עברו... אוי ריבונו של עולם, איזו שמחה. תיכף אשוב הביתה לעשרת הילדים הבריאים והחמודים שלי. בלי עין הרע טפו טפו. כמה טוב לשמוח בשמחת השני באמת!

איייי סוף סוף היא מתחתנת אחרי 17 שנים של המתנה. איזו שמחה. הלב נקרע משמחה. אוטוטו אנחנו מחתנים את הבת שלנו. לא להאמין שלמדת איתה באותה כיתה. רואים את השמחה על הפנים שלך!

בני האדם אינם מפלצות, לא צריך להגזים. אלא שיש מצב שאותו מלך זקן וכסיל משחק בנו במיומנות רבה. בכאלו מקרים שוב יש את המקום הנוח והמאפשר הזה לשמוח, בלי חשש פירגון וקנאה חס ושלום.

אבל לא אכנס לעומק הזה כי המערבולות שם רבות והסחף מסוכן].

יהי רצון שנזכה תמיד לעשות רצונו יתברך והלוואי שיהא זה תמיד אך ורק מתוך שמחה. אמן ואמן.

 

[RACHELIZ]

וואו איזו תשובה מפורטת!
אפשר בדיעבד להכניס אותה לאתגר הנאומים שהצבת...

 

[משה מנחם]

נניח יש משפחה עם עשרה ילדים. היו עשר לידות - חלק שולם זוכר ובריתות ובהמשך בר מצוות. חלק קידושים. היו עשרה וורטים ועשרה אירוסין ועשר חתונות ועשר מערכות של שבע ברכות... ותוך כל זה היו כבר כך וכך שמחות של הדור הבא...
כמה לוויות ושבעה היו בזמן הזה במצב רגיל וממוצע למשפחה כזאת?...

דומה לזה כתב אחד מגדולי הדורות (מי?):

באשר הוא סוף כל האדם. שהמיתה היא סוף כל ימי האדם ואם לא עכשיו גומל לו חסד לא יגמול לו עוד אבל בית המשתה זימנו ולא הלך יוכל לומר לו סופך שיולד לך בן ושם אהיה עמך תבא לך שמחת חתונת בניך ושם אלך

 

[דיו וקסת]

לא נעים לומר, אבל אולי מעצת היצר.

היצר הרע, כמו שאמרו חז"ל, הוא "אומן". הוא יודע שעל משפחה יהודית טהורה ושורשית שרק מנסה לעשות טוב וללכת בדרכי ישרים לא ילך לו בשיטות הישנות. אז הוא מנסה דברים חדשים מזמן לזמן, ואחד מהם זה להתחפש לרגש טוב וקדוש של צער בצער הזולת...

מה הוא מרוויח מזה?

א. העדר השמחה. כל כך הרבה מדובר על הצורך בשמחה בעבודת הבורא, השמחה מתקשרת לטהרת הלב, שמחה של מצווה, זריזות והתלהבות. כל המידות הטובות שנועדו לנצל אותן לקדושה ולעבודת הבורא.
את כל זה אפשר להרוס ברגע אחד של עצבות דיכאון וחידלון, גם אם הם נגרמים לכאורה מסיבה טובה. העצבות מביאה כבדות, ייאוש, דיכאון ובאופן כללי אף פעם לא מושכת אחריה טוב גם אם נראה שקיבלנו החלטה טובה כלשהי בעקבות המצב.
יום וחצי (או יותר) של עצבות בעקבות אירוע כזה, זה הישג לא רע. עבורו.

ב. כפיות טובה. ידועים דברי רש"י "כי ד' אלוקיך ברכך - לפיכך לא תכפו (או 'תכפרו') את טובתו להראות כאלו אתם עניים אלא הראו עצמכם עשירים!" מדובר על בני ישראל העומדים לעבור בארץ עשיו, והקב"ה מצווה להם לשלם על המים והמזון בכסף מלא, כדי להראות את עושרם ואת מה שנתן להם ה' ולא להיות כפויי טובה...
התחושה כאילו העולם הוא מקום גרוע, סוג של ג'ונגל שרק צועד מאסון לאסון, מטרגדיה אחת לבאה - אינה נכונה, ויש בה כפיות טובה רבה. בכמה טוב אנחנו מוקפים!
השיטה הנפוצה של "קוועטש" והסתרת כל דבר טוב, ומאידך ניפוח לא פרופורציונלי של הדברים הרעים יש בה משום כפיות טובה. החשש מעין הרע שגורם לנו להחביא כל דבר טוב, היא גולם שקם על יוצרו ומשכנע אותנו שממש לא טוב.
כל נפש מישראל היא עולם מלא, ברור! אך כמה עולמות מלאים נולדו בזמן הזה? רק באותו יום? כמה מהם נולדו בנס? חסדי ה' שבכל רגע ממש.
ומודיעין עילית, קרית ספר. רק להעלות את שם העיר הזו על השפתיים עושה טוב על הנשמה. פחות משלושים שנה להקמתה, וכבר יש בה קרוב למאה אלף איש שומרי תורה ומצוות, בני תורה העוסקים בפועל בתורה. משפחות אברכים ונשות חיל. מגדלור של תורה ויראה שאין כמותו בכל העולם. האם אנו זוכרים להודות על כך? או רק להצטער בצערם ברגע של טרגדיה...
זה רווח נוסף שלו.

ג. המשכת היפך הטוב, חלילה. עוד ידועים דברי התנא הקדוש רשב"י: "בוא וראה, העולם התחתון עומד לקבל תמיד, והוא נקרא אבן טוב, והעולם העליון לא נותן לו אלא כפי שהוא עומד. אם הוא נמצא בהארת פנים ובשמחה מלמטה, כך מאירים לו מלמעלה, ואם הוא עומד בעצבות נותנים לו דין כנגדו, כמו שכתוב עבדו את ה' בשמחה. שמחת אדם ממשיכה עליו שמחה אחרת עליונה"...
כך מפורש בדברי גדולי ישראל גם על "כמים הפנים לפנים", ועל "דע מה למעלה - ממך".
כאשר האדם מתנהג למטה בשמחה - ממשיכים לו מלמעלה שמחה. סיבות לשמחה. וכאשר להיפך - אזי חלילה... כמו שידועים דברי חז"ל על "בכייה של חינם".
יש ליצר הרע אינטרס רב לגרום לאדם להיכנס למעגל של עצבות שגוררת עצבות וסירקולציה בעייתית של הצד השלילי...


אז בחזרה לשאלה, הרגש הזה בבסיסו הוא טוב וטהור. אבל השימוש בו, זמן השימוש אופן השימוש והתדירות - יכולים לבוא ממקום לא טהור.
והמבחן, כאמור, האם זו אכן השתתפות ברגש הזולת או לא - היא מה היחס שלנו לאותו זולת בזמני שמחה...

מוגזם לקרוא לזה "שמחה לאיד". זו לא שמחה לאיד. זה אכן צער. אבל המקום בנפש שמאפשר לנו בכיף ובקלות להצטער בצער השני, זה נוח וזמין לנו להצטער כשלשני רע, ואוי כמה זה נורא. וכמה קשה לעומת זאת לפרגן באמת... לכן, אולי ושמא כאמור, זה לא מגיע בפועל מהחלקים הטובים של הנפש.

יהיו שיאמרו: אם הידיעה הגיעה אליי בהשגחה פרטית - סימן שאני צריך להצטער על כך!

ובכן, ההשגחה כאן לא ממש הייתה פרטית. אנחנו מביאים זאת על עצמנו, בקריאת עיתון, בהאזנה לחדשות, ובלי לדבר על מי שמחובר באינפוזיה לווריד לקווי הנייעס או קבוצות וואטסאפ כשר... מי ביקש זאת מידינו?

מעשה באחד מגדולי ישראל שעבר ברחוב הראשי בוורשא וראה יהודי קורא עיתון. כשהבחין היהודי באותו צדיק עובד, הרגיש כמי שנתפס בקלקלתו, סגר את העיתון ונאנח.
שאל אותו הצדיק: מדוע אתה נאנח?
"הנה תראה בעצמך!" השיב היהודי והצביע על כותרות שונות מהנעשה בעולם.
"ממה נפשך", השיב לו הצדיק. "אם אתה יכול לעזור - לך תעזור! למה אתה יושב וקורא עיתון? ואם אתה לא יכול לעזור - למה אתה קורא בכלל את העיתון?"...

הדבר מציק במיוחד בתקשורת החרדית, כמו למשל בזמני מלחמה בדרום וכיו"ב. הרדיו משמיע שירי נכאים, השדרנים מדברים בקול נמוך כמי שמתו מוטל לפניו (גם כשלא קרה כלום). מה הבכי והנהי? האם אין זו קללת התורה "והבאתי מורך בלבבם"? בוודאי צריך להתגייס ולעשות הכל לעזור למשפחות בצרה, אבל להכניס את כל הארץ לדיכאון עמוק זה שירות רע מאוד.

להבדיל אלפי הבדלות מהצדיק דלעיל, אבל "חוכמה בגויים תאמין". מספרים על צ'רצ'יל שבאמצע מלחמת העולם השנייה אסר על התקשורת הבריטית לדווח על אירוע עם מאות הרוגים בספינה בריטית שהוטבעה על ידי הנאצים, כדי לא לפגוע במצב הרוח הלאומי ובמורל הלוחמים... רק עם סיום המלחמה והניצחון בס"ד - דיווחה על כך התקשורת.

יש כל כך הרבה סיבות לשמוח היום. דור של שפע שלא היה כמותו. שפע רוחני אדיר.
יש גם הרבה סיבות להצטער, מודה.
זו כבר בחירה שלנו את מה לקחת.
והבחירה צריכה להיות בכפוף ל"מה ד' אלוקיך שואל מעמך". מה הקב"ה רוצה מאיתנו ברגע זה. האם שנצטער באירוע שהתקשורת מנפחת ומביאה לידיעת כולם, או שנתרכז בחלקת אלוקים הקטנה שלנו בבית האישי ובסביבה הקרובה, וניתן להם רק סיבות לשמוח.

(ועוד לא דיברנו על השפעה של ידיעות כאלו על ילדים בגילאים שונים).



החשבון ידוע, אבל עדיין רואים כאלו שלא נראו זה עשר שנים באף שמחה, גם לא בבר מצווה של בן יחיד למשפחה - ובהלוויה הם צצים מן השאול ואליו.

יש עניין ללמד זכות על אנשים ועל מעשים שנעשו, אך כשלא מדובר על מי שעשה (כמו כאן) אלא על עצם ההנהגה, אין עניין ללמד זכות אלא פשוט לבדוק ולהחליט כיצד נכון יותר לנהוג...


אז הטענה היא שלהלוויה באים כי היא הגיעה אחרי המתנה ממושכת?...

[בעומק יותר,

לבוא לשמחה של מישהו שזכה אחרי זמן רב, יש בה מן הרגש הבעייתי דלעיל, של השתתפות בצער הזולת.

אוח, כמה הם סבלו. כמה שנים הם חיכו לילד הזה. הילד היחיד שהיה ושיהיה להם. והטיפולים שהם עברו... אוי ריבונו של עולם, איזו שמחה. תיכף אשוב הביתה לעשרת הילדים הבריאים והחמודים שלי. בלי עין הרע טפו טפו. כמה טוב לשמוח בשמחת השני באמת!

איייי סוף סוף היא מתחתנת אחרי 17 שנים של המתנה. איזו שמחה. הלב נקרע משמחה. אוטוטו אנחנו מחתנים את הבת שלנו. לא להאמין שלמדת איתה באותה כיתה. רואים את השמחה על הפנים שלך!

בני האדם אינם מפלצות, לא צריך להגזים. אלא שיש מצב שאותו מלך זקן וכסיל משחק בנו במיומנות רבה. בכאלו מקרים שוב יש את המקום הנוח והמאפשר הזה לשמוח, בלי חשש פירגון וקנאה חס ושלום.

אבל לא אכנס לעומק הזה כי המערבולות שם רבות והסחף מסוכן].

יהי רצון שנזכה תמיד לעשות רצונו יתברך והלוואי שיהא זה תמיד אך ורק מתוך שמחה. אמן ואמן.

אחרי הכל אנחנו בפורום כתיבה, ולכן רציתי להעיר בלי שום קשר לתוכן, שהתגובה שלך פשוט ארוכה מדי. (בלע"ז: אמל"ק)
את ההתחלה קראתי בעיון, את ההמשך ברפרוף, ואת הסוף כבר בקושי.
מכותב מעולה ומנוסה כמוך הייתי מצפה לתמצת ולהדק.
אבל אני מכיר את זה, יש לך בבטן השקפת עולם שלמה שמבקשת להישפך על המקלדת, בום בום בום טראח, פרסם תגובה, ביי.

 

[מ"ם]

צודק.

יישר כוח שקראת קצת, אני בד"כ מוותר בהודעות ארוכות מראש. ומה ששנוא עליך וגו'.

האימלוק הוא בערך כך:

1. עצבות מיותרת יכולה לבוא מעצת היצר כי יש לה כמה תוצאות לא טובות.

2. לא באמת צריך לשמוע את כל החדשות.

 

[מרחבית]

קראתי הכל בעיון. תודה על ההשקעה.
אין ספק שכמעט, ואולי בלי כמעט, כל מעשה שלנו מעורבב ויש בו חלקים טובים וחלקים רעים. כבר דברו במוסר הרבה על נגיעות וכו'.
זה שיש ליצר הרע סיבות טובות להעציב אותנו - זה ברור. וכפי הפירוט הנפלא והחשוב.
(אני מבינה אם כך, שהינך מסכים לגמרי עם העורך שדחה את סיפורך?)

יחד עם זה גם ברצון לשמוח ולא להכביד על עצמנו - יש ערבוב של טוב ורע.
למה לנו הכובד הזה? למה שלא נחיה שמח וקליל וטוב בלי להעמיס על עצמנו צרות של אחרים? - גם זה מעורבב בעצת היצר...
אם אנחנו לא משתתפים די הצורך בשמחת השני - צריך לעבוד על זה. זה לא אומר שצריך להשתתף פחות בצערו. לא חושבת שהמבחן הוא האם כך אנחנו בדיוק מגיבים בשעת שמחה. ודאי שלא תירוץ לאי השתתפות בצער כשצריך...
מתי צריך? כמה צריך? - איזון לא קל.

מסכימה שאין עניין לחפש צרות כדי להשתתף איתם, וכבר כתבתי זאת קודם.
אמנם גם בזה - הגדר לא ברור ופשוט.
נניח בזמן טילים באזור שאנחנו לא גרים. או מלחמה שלא פוגעת בנו אישית. האם באמת ראוי לומר: שלום עלייך נפשי? מה אכפת לי? כל עוד אני והקרובים שלי לא שם - לא ענייני לשמוע? כל עוד החיילים שנלחמים והאימהות שלהם שבקושי עוצמות עין - הם לא מאיתנו - למה שננסה להתעניין ולשמוע מה איתם? האם ראוי ושייך להתעלם ככה, רק כי זה לא אנחנו?

חושבת שכולם יסכימו, שמה שצריך זה איזון נכון. וכמו תמיד לא קל ולא פשוט למצוא אותו.

יש עניין ללמד זכות על אנשים ועל מעשים שנעשו, אך כשלא מדובר על מי שעשה (כמו כאן) אלא על עצם ההנהגה, אין עניין ללמד זכות אלא פשוט לבדוק ולהחליט כיצד נכון יותר לנהוג...

מסכימה. בעצם ההנהגה יש עניין להתעורר להשתתף יותר בשמחת השני. למרות זאת - אי אפשר להשתתף כל יום בבוקר בברית מילה ובלילה בשתי חתונות ואירוסין אחד. לא טכנית וגם לא - הבה נודה - עם כל הלב. ושרק תרבינה השמחות בלב שמח.

אז הטענה היא שלהלוויה באים כי היא הגיעה אחרי המתנה ממושכת?...

הטענה היא שעם דברים נדירים - יותר משתתפים. יש לזה יותר יכולת, כאמור, גם טכנית וגם נפשית.
קראתי על אדם שניצול מהשואה וזמן קצר אחר כך ראה לוויה אמיתית, ולא הבין את העסק שעושים... הוא ראה יום יום מאות. ובצורה הכי גרועה. לקח לו איזה זמן לחזור לרגשות הרגילים.

שתהיינה תמיד רק שמחות ושנדע להשתתף איתם בכל הלב.

 

[מ"ם]

(אני מבינה אם כך, שהינך מסכים לגמרי עם העורך שדחה את סיפורך?)

זו הייתה דווקא עורכת, לא עורך.

כמובן וכרגיל, איני כותב דווקא את דעתי, וכל שכן שאינה מוחלטת אצלי. אני מנסה להקצין את הדברים כדי לחדד ולהגיע למסקנה (הממוצעת, בדרך כלל...)

אני שמח שכעת "כולם יסכימו" שיש צורך להגיע לאיזון בעניין זה, שהרגש של הצער מאסון שקרה ליהודים הוא לא תמיד חיובי, ושאין צורך לקפוץ עליו תמיד כמוצא שלל רב ולהתמסר אליו בלב ונפש.

נניח בזמן טילים באזור שאנחנו לא גרים. או מלחמה שלא פוגעת בנו אישית. האם באמת ראוי לומר: שלום עלייך נפשי? מה אכפת לי? כל עוד אני והקרובים שלי לא שם - לא ענייני לשמוע? כל עוד החיילים שנלחמים והאימהות שלהם שבקושי עוצמות עין - הם לא מאיתנו - למה שננסה להתעניין ולשמוע מה איתם? האם ראוי ושייך להתעלם ככה, רק כי זה לא אנחנו?

במלחמה, בשונה מתאונה, יש הרבה יותר סיבות לשמור על שיגרה, אופטימיות ושמחה.
בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם.
ב"ה במלחמות אלו האחרונות לא דובר על השמדת העם היהודי, ואפילו לא על השמדת העם היהודי בארץ הקודש. המטרה העיקרית שלהם הייתה ועודנה לזרוע בנו מורך ותבוסתנות.
כבר נצטוו היוצאים למלחמה, "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם", ובזה לא פטורים גם היושבים על הכלים.

אווירת הדיכאון הכללית, הקרעכצן, הבכי והנהי - היא מוגזמת ואולי אפילו אסורה.
ואת זה ניתן לשמוע דווקא מאלו שיושבים בקו הגבול, ודווקא מאלו שיש להם קרובים שנלחמים. ואני יכול להעיד על כך גם בנימה אישית.

אז לא "כוחי ועוצם ידי", וכמובן לא להתעלם, אבל גם לא לשרת את שונאי ישראל בכיוון ההפוך.

"אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצות אשקלון, פן תשמחנה בנות פלשתים, פן תעלוזנה בנות הערלים".
הם חיים מזה, יונקים מרץ וכוח מהפחד הכללי שנופל עלינו בזמנים כאלו. פחד שאין לו כל מקום הגיוני חוץ מהליבוי התקשורתי, שלצערנו נפלה בו גם התקשורת החרדית.

 

[מרחבית]

אווירת הדיכאון הכללית, הקרעכצן, הבכי והנהי - היא מוגזמת ואולי אפילו אסורה.
ואת זה ניתן לשמוע דווקא מאלו שיושבים בקו הגבול, ודווקא מאלו שיש להם קרובים שנלחמים.

בגדול מסכימה. רק רוצה לציין, שאלו ששם - יש להם יותר זכות לומר. חכמה לשמור על שגרה אופטימיות ושמחה - כשקשורים לזה...

 

[משויטט]

תענוג של שיח.
מקרה קלאסי בו כולם צודקים.
האיזון, כמו שאמרו, זה העניין.
והפתרון המוצלח ביותר שהוצע כאן עד כה, אם לסכם, זה פשוט לא לרדוף כל כך אחרי חדשות, ואז נוכל לשמוח בארוחת הערב בלי לדעת שדם של מישהו מבעבע אי שם וכל הטעם יצא.

 

[Natan Galant]

זה נפלא מכל הסיבות שצויינו לעיל, ובנוסף: סוג של תיאור שקשה למצוא במדיה הממוסדת הרגילה. תודה על הקטע הנהדר!