הנושאים החמים
הנושאים החמים
ברבע לשתיים אחר חצות החל פזו'ס לחשוש שהתחרש. היקום היה גדוש בדממה אפלה. המקרר לא גנח, הצרצרים לא צרצרו, ומן הסמטה המתה בה התגורר ביובל וחצי האחרונים לא עלו הדי לחישות. אף אחד באזור לא הרתיח מים, לא התעטש ולא סחט ניאגרה.
או, ובכן, שהוא התחרש. ומי יודע, אולי בכלל מת. אללה ירחמו, בר מינן.
השמיעה והראיה והתחושה והגב בשלב הזה הרי מצויים במצב רופף. וגם העייפות כבר לא מה שהייתה. וכך נמצא פזו'ס בוהה בתקרה חסרת הצללים, תוהה על מצבו מזה ארבע שעות.
בימים קל יותר. יש את העיתון ואת מקלט הרדיו, את תה הצמחים הירוק ואת העיסוק סביבו, את הציפייה הקבועה והנכזבת לשיחת טלפון מקריץ הבן, ובסוף יש תמיד את האופציה לצאת לקופת החולים. אבל הלילה, הו, הלילה הוא זמן הגיהינום. שירה טראגית לבדידות ולכוחות האופל.
-
ואז שמע צל של נהמת מנוע מרוחק.
הוא נאחז בקול החיים הזה כצנחן במטרייתו. שרק לא ייעלם במרחבי הציוויליזציה כלעומת שבא. שימשיך, שיתקרב, שיגיע להפיח חיים, ולו לרגע, בתוך המוות המדשדש הזה.
המשאלה התגשמה בניגוד לציפיות של עצמו. ולא עוד אלא שנהם מנוע מתקרב נוסף נשמע מן הכיוון השני. חגיגה של חיים בישימון.
זוג המנועים המתקרבים כמו מילאו את היקום בחדווה ועליצות והתחדדו עם חלוף השניות. שניהם הלכו והתקרבו לכיוון הסמטה השכוחה.
ובשתיים בדיוק, בשיא הנהימות, נגדע הכל בהתנגשות מתכות עזה.
פז'וס מצמץ פעמיים.
לדקה וחצי חזרה הדממה ההיא, אבל בגרסה העמוקה ביותר שהכיר.
חריקה בשתי פעימות חיללה שוב את השקט. דלת מתכת מתאמצת להיפתח. גניחה קלושה.
תריס מבית סמוך נגלל. יפחה. פצפוץ מכני. טפיפות רגליים. קול בהול שואל: אתה בסדר? יבבה מרוסקת. עוד טפיפות רגליים. תתקשר לאמבולנס. בכי ילדה.
פז'וס האזין לבליל הקולות הגובר, פעימות ליבו הואצו, הוא ניסה לייצב את שכמותיו על הכרית. צפירה גסה החרידה את כל ציפורי הלילה בסמטה, ואורות אדומים מהבהבים פרצו אל התקרה מול עיניו של פז'וס. כמה שניות חלפו ואורות כחולים הצטרפו לפסיפס המהבהב.
דלתות רכב נפתחו ונסגרו בחבטות. אלונקה מתגלגלת על אספלט, ועוד אחת, ועוד אחת. קריאות מטושטשות של מערכות קשר, קרקושי רדיו, דיבורים וצעקות.
הקולות המשיכו לעלות כמו הרגעים שהמשיכו לנקוף. הוראות קצרות נזרקות, חגורות נמתחות, גניחות, ושוב אלונקות מתגלגלות, דלתות נפתחות, נסגרות, והאורות האדומים מתרחקים בנהמי מנועים כבדים וחצאי יללות סירנה שנגדעות באיבן.
נשארו האורות הכחולים והבזקי פלאשים. אחרי שעה נשמעה נהמת הגרר. הוא מתקרב בתמרונים וגניחות וצפצופי רוורס, ממשיך ברחש העדין והחשמלי של סיב הברזל המתוח שמתגלגל, ומסתיים בתמרוני גומלין ומנוע מתפוגג לעבר העיר הגדולה.
ובשעה שהשחר החל לעלות נטרקה דלת הניידת האחרונה, היא עזבה בנהמת מנצחים, מותירה אחריה שקט של שחרית מלווה בציוצי ציפורים מתוך ענפי האורנים הזקנים.
-
בשעה שבע וחצי יבוא ליביאו הפליפיני ויעזור לו לקום מהמיטה, הוא יציץ אל הכביש החף מכל רישומי השעות האחרונות. אז יידע שעבר עוד לילה בחייו.
או, ובכן, שהוא התחרש. ומי יודע, אולי בכלל מת. אללה ירחמו, בר מינן.
השמיעה והראיה והתחושה והגב בשלב הזה הרי מצויים במצב רופף. וגם העייפות כבר לא מה שהייתה. וכך נמצא פזו'ס בוהה בתקרה חסרת הצללים, תוהה על מצבו מזה ארבע שעות.
בימים קל יותר. יש את העיתון ואת מקלט הרדיו, את תה הצמחים הירוק ואת העיסוק סביבו, את הציפייה הקבועה והנכזבת לשיחת טלפון מקריץ הבן, ובסוף יש תמיד את האופציה לצאת לקופת החולים. אבל הלילה, הו, הלילה הוא זמן הגיהינום. שירה טראגית לבדידות ולכוחות האופל.
-
ואז שמע צל של נהמת מנוע מרוחק.
הוא נאחז בקול החיים הזה כצנחן במטרייתו. שרק לא ייעלם במרחבי הציוויליזציה כלעומת שבא. שימשיך, שיתקרב, שיגיע להפיח חיים, ולו לרגע, בתוך המוות המדשדש הזה.
המשאלה התגשמה בניגוד לציפיות של עצמו. ולא עוד אלא שנהם מנוע מתקרב נוסף נשמע מן הכיוון השני. חגיגה של חיים בישימון.
זוג המנועים המתקרבים כמו מילאו את היקום בחדווה ועליצות והתחדדו עם חלוף השניות. שניהם הלכו והתקרבו לכיוון הסמטה השכוחה.
ובשתיים בדיוק, בשיא הנהימות, נגדע הכל בהתנגשות מתכות עזה.
פז'וס מצמץ פעמיים.
לדקה וחצי חזרה הדממה ההיא, אבל בגרסה העמוקה ביותר שהכיר.
חריקה בשתי פעימות חיללה שוב את השקט. דלת מתכת מתאמצת להיפתח. גניחה קלושה.
תריס מבית סמוך נגלל. יפחה. פצפוץ מכני. טפיפות רגליים. קול בהול שואל: אתה בסדר? יבבה מרוסקת. עוד טפיפות רגליים. תתקשר לאמבולנס. בכי ילדה.
פז'וס האזין לבליל הקולות הגובר, פעימות ליבו הואצו, הוא ניסה לייצב את שכמותיו על הכרית. צפירה גסה החרידה את כל ציפורי הלילה בסמטה, ואורות אדומים מהבהבים פרצו אל התקרה מול עיניו של פז'וס. כמה שניות חלפו ואורות כחולים הצטרפו לפסיפס המהבהב.
דלתות רכב נפתחו ונסגרו בחבטות. אלונקה מתגלגלת על אספלט, ועוד אחת, ועוד אחת. קריאות מטושטשות של מערכות קשר, קרקושי רדיו, דיבורים וצעקות.
הקולות המשיכו לעלות כמו הרגעים שהמשיכו לנקוף. הוראות קצרות נזרקות, חגורות נמתחות, גניחות, ושוב אלונקות מתגלגלות, דלתות נפתחות, נסגרות, והאורות האדומים מתרחקים בנהמי מנועים כבדים וחצאי יללות סירנה שנגדעות באיבן.
נשארו האורות הכחולים והבזקי פלאשים. אחרי שעה נשמעה נהמת הגרר. הוא מתקרב בתמרונים וגניחות וצפצופי רוורס, ממשיך ברחש העדין והחשמלי של סיב הברזל המתוח שמתגלגל, ומסתיים בתמרוני גומלין ומנוע מתפוגג לעבר העיר הגדולה.
ובשעה שהשחר החל לעלות נטרקה דלת הניידת האחרונה, היא עזבה בנהמת מנצחים, מותירה אחריה שקט של שחרית מלווה בציוצי ציפורים מתוך ענפי האורנים הזקנים.
-
בשעה שבע וחצי יבוא ליביאו הפליפיני ויעזור לו לקום מהמיטה, הוא יציץ אל הכביש החף מכל רישומי השעות האחרונות. אז יידע שעבר עוד לילה בחייו.
)
