הנושאים החמים
הנושאים החמים
מ. י. פרצמן
סופרת ועורכת, מנהלת קהילת כתיבה
מנהל
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
ביקורת ספרות: זוזוז - יעל רועי
מאת מ. י. פרצמן / קישור לבלוג
אזהרת ספוילרים: מכיל ספוילרים על הספר זוזוז
את הסקירה לספר אפשר למצוא כאן, כתובה ושנונה טוב בהרבה משאני אצליח להפיק גם לו אשחיק מקלדתי לשווא, ולכן אקפוץ ישר לחוויית המשתמש האישית שלי אחרי הקריאה בפסח האחרון. המסקנות לא ארוכות – כי, כאמור, @3333ציפי ניסחה אותן טוב יותר, ובכל זאת אציין כאן כמה נקודות קטנות, שלדעתי מגיעות לספר המצוין הזה:
// נקודה ראשונה
לא מתייחסת כרגע לכתיבה, גם לא לעלילה, לגיבורים, לרעיונות – שעל כל אחד מהם אפשר לכתוב סקירה בת למעלה מאלף מילה והיא עדיין לא תמצה. מתייחסת רק להומור.
אודה ולא אבוש מן המלעיגים: קראתי את הספר ומצאתי את עצמי באחת מאותן פוזות סוריאליסטיות שמרכיבות את הסצנות שאני זוכרת לחיים: יושבת על הספה, אוחזת את הספר וצוחקת – בפה מלא – צחוק גדול ורם. לא בכאילו, לא בדמיון, לא בכוח. צחוק מתגלגל, אמיתי ונישא, יודעים מה זה? 'חה, חה, חה' כזה, עם פסיקים או בלי, עם קול שיוצא מהגרון ופה פתוח לרווחה במעין דביליות כלשהי כאילו החיים תותים ואין צרות בעולם.
מכיוון שספר טוב הוא – לדעתי, כמובן – ספר שגורם הנאה לקוראיו, הריני להמליץ עליו כספר טוב בכל קנה מידה. נהניתי לקרוא אותו, פשוט כי היה כיף לצחוק.
הייתי מצטטת כאן כמה פנינים נבחרות, אבל הספר נחטף מביתי באשמת ההמלצות החמות עליו. (כאן, בעצם, אפשר לסיים את הביקורת, שהרי ההמלצה הומלצה. אבל רגע, יש לי עוד כמה דברים לומר).
// נקודה שנייה
הפריעה לי, יש לומר מאוד – למרות שזאת נקודה שולית למדי, קפיצת הטרמפ של אורי על הספר. הוא לא באמת היה אמור להיות שם מלכתחילה, והעובדה שבסוף היה הרגישה לי דבוקה בכוח.
זה שיש סיכוי שהוא היה רשום בעלילה מיום היוולדה? בהחלט יכול להיות. זה לא משנה. התחושה שלי, כקוראת, היא שהוא הגיע לשם בטעות, בתור עוד אחת מדמויות הרקע החינניות שהספר משופע בהן – ואז החליטה הסופרת שהוא בעצם משרת גם את הפרק הבא, וכן את הפרק אחריו – ואיכשהו התגלגל אורי להיות אחת הדמויות הראשיות. לא מוצא חן בעיניי. כשאני נדרשת להתחבר לגיבור, אני רוצה לקבל הבנה שהוא דמות שעליי להתייחס אליה. לא לקבל אותה לפרצוף בתור עוד דמות שולית, להפריד אותה כחלק מחוויית ההתחברות שלי לגיבורים ואז לקלוט שבעצם כן צריך להתייחס אליה.
פוסל בלי פתור אינו פטור (זה משפט שהמצאתי עכשיו, אבל אהבתי. תתעמקו, זה יפה) – אז לכן יש לי גם פתרון: די פשוט, אומנם, אבל פותר את הבעיה: היה אפשר להתחיל את אותו פרק שבו אנחנו מתוודעים לאורי – עם היכרות על הגיבור עצמו. במקום להתחיל אותו עם הסיפור על ליאה שמגיעה לארץ והנהג אומר "שלום, אני אורי", לספר על אורי שמגיע לשדה התעופה וליאה אומרת – שלום, אני ליאה. שלוש-ארבע פסקות, והיינו קולטים שיש כאן גיבור נוסף ולא איזה טרמפיסט שהוא במקרה גם נהג.
// נקודה שלישית
לא לטוב, לא לרע, ולא נוקטת צעד לשום צד: בספר מתוארים יחסים פתוחים למדי בין הגיבורים לגיבורות, שפחות מוכרים בעולם החרדי הישראלי ובטח שלא בספרות החרדית הישראלית. ריח חו"ל נושב כמעט מכל מילה שלו. כאמור – לא מתייחסת לעצם העובדה, כמו לתוצאה שהספר שונה, מאוד, מכל המוכר במדף הספרים החרדי. מלבד סגנון הכתיבה של יעל רועי – שעליו לבדו יש אפיון מובהק מספיק כדי להנפיק עליו חיקויים – לספר הזה יש 'הפך-המיינסטרים' מודגש אפילו יותר.
// נקודה רביעית
פרק הסיום:
היה כאן משהו גדול. משהו שאני אישית עוד לא ראיתי בשום ספר אחר.
לאלו שעוד לא קראו, תקציר קצר: אחת הדמויות בספר היא ליאה, דמות חייכנית ואהובה על הקוראים. בפרק האחרון, בום טראח, היא נפטרת. עצוב, טראגי. בשיבה טובה, נכון, אבל היה לי מן הלם כקוראת להיפרד ממנה ככה, אחרי כל השעות שהשקעתי בה.
טוב. קורה. סיימתי את הפרק האחרון, ואז, למול עיניי המסרבות להאמין, כותבת הסופרת (כאן היה צריך להוסיף "בכתב ידה המסוגנן", אבל לא נוסיף): נכון שהיה לא יפה שהרגתי את ליאה? אז זהו, לכל אלו שהתקשו לקרוא את הפרק האחרון, הנה פרק אחרון אחר. היא חיה, חיה, חיה. הכל בסדר. להלן הפרק שהיה אמור להגיע אחרי פרק 68.
ברגע הראשון רציתי לחבוט בספר. בשני, חשבתי לעצמי שבעצם מה אני רוצה מהחיים שלה. היא נתנה לך בדיוק מה שרצית. קודם נפטרה ליאה, די בליגיטימיות, אחר כך סופק לך תחליף למקרה שלא מצא חן בעינייך. מה לא מוצא חן בעינייך עכשיו?
קראתי את הפרק האחרון האחרון. היה יפה. אבל איכשהו, מצאתי את עצמי מנסה נואשות להתחבר אל דמות שבעצם כבר נפטרה. אפעס, לא עבד לי. רציתי לנסח כתב אישום לסופרת, אבל גם לא עבד לי. אין לי עם מה לבוא בטענות. מסובך.
לא יודעת אם זה היה יפה או לא. מה שבטוח שזה היה ג'סטה מקורית ומהנה, שבהחלט לוקחת חלק בהטיית כל הספר לאאוטסיידריות מוחלטת,
וזה, לנקודת סיכום, מה שאני כל כך אוהבת בזוזוז. האאוטסיידריות, המוזרות-משהו שלו, הזריחה הרעננה שלו בספרות שלנו.
תודה, יעל.
מאת מ. י. פרצמן / קישור לבלוג
אזהרת ספוילרים: מכיל ספוילרים על הספר זוזוז
את הסקירה לספר אפשר למצוא כאן, כתובה ושנונה טוב בהרבה משאני אצליח להפיק גם לו אשחיק מקלדתי לשווא, ולכן אקפוץ ישר לחוויית המשתמש האישית שלי אחרי הקריאה בפסח האחרון. המסקנות לא ארוכות – כי, כאמור, @3333ציפי ניסחה אותן טוב יותר, ובכל זאת אציין כאן כמה נקודות קטנות, שלדעתי מגיעות לספר המצוין הזה:
// נקודה ראשונה
לא מתייחסת כרגע לכתיבה, גם לא לעלילה, לגיבורים, לרעיונות – שעל כל אחד מהם אפשר לכתוב סקירה בת למעלה מאלף מילה והיא עדיין לא תמצה. מתייחסת רק להומור.
אודה ולא אבוש מן המלעיגים: קראתי את הספר ומצאתי את עצמי באחת מאותן פוזות סוריאליסטיות שמרכיבות את הסצנות שאני זוכרת לחיים: יושבת על הספה, אוחזת את הספר וצוחקת – בפה מלא – צחוק גדול ורם. לא בכאילו, לא בדמיון, לא בכוח. צחוק מתגלגל, אמיתי ונישא, יודעים מה זה? 'חה, חה, חה' כזה, עם פסיקים או בלי, עם קול שיוצא מהגרון ופה פתוח לרווחה במעין דביליות כלשהי כאילו החיים תותים ואין צרות בעולם.
מכיוון שספר טוב הוא – לדעתי, כמובן – ספר שגורם הנאה לקוראיו, הריני להמליץ עליו כספר טוב בכל קנה מידה. נהניתי לקרוא אותו, פשוט כי היה כיף לצחוק.
הייתי מצטטת כאן כמה פנינים נבחרות, אבל הספר נחטף מביתי באשמת ההמלצות החמות עליו. (כאן, בעצם, אפשר לסיים את הביקורת, שהרי ההמלצה הומלצה. אבל רגע, יש לי עוד כמה דברים לומר).
// נקודה שנייה
הפריעה לי, יש לומר מאוד – למרות שזאת נקודה שולית למדי, קפיצת הטרמפ של אורי על הספר. הוא לא באמת היה אמור להיות שם מלכתחילה, והעובדה שבסוף היה הרגישה לי דבוקה בכוח.
זה שיש סיכוי שהוא היה רשום בעלילה מיום היוולדה? בהחלט יכול להיות. זה לא משנה. התחושה שלי, כקוראת, היא שהוא הגיע לשם בטעות, בתור עוד אחת מדמויות הרקע החינניות שהספר משופע בהן – ואז החליטה הסופרת שהוא בעצם משרת גם את הפרק הבא, וכן את הפרק אחריו – ואיכשהו התגלגל אורי להיות אחת הדמויות הראשיות. לא מוצא חן בעיניי. כשאני נדרשת להתחבר לגיבור, אני רוצה לקבל הבנה שהוא דמות שעליי להתייחס אליה. לא לקבל אותה לפרצוף בתור עוד דמות שולית, להפריד אותה כחלק מחוויית ההתחברות שלי לגיבורים ואז לקלוט שבעצם כן צריך להתייחס אליה.
פוסל בלי פתור אינו פטור (זה משפט שהמצאתי עכשיו, אבל אהבתי. תתעמקו, זה יפה) – אז לכן יש לי גם פתרון: די פשוט, אומנם, אבל פותר את הבעיה: היה אפשר להתחיל את אותו פרק שבו אנחנו מתוודעים לאורי – עם היכרות על הגיבור עצמו. במקום להתחיל אותו עם הסיפור על ליאה שמגיעה לארץ והנהג אומר "שלום, אני אורי", לספר על אורי שמגיע לשדה התעופה וליאה אומרת – שלום, אני ליאה. שלוש-ארבע פסקות, והיינו קולטים שיש כאן גיבור נוסף ולא איזה טרמפיסט שהוא במקרה גם נהג.
// נקודה שלישית
לא לטוב, לא לרע, ולא נוקטת צעד לשום צד: בספר מתוארים יחסים פתוחים למדי בין הגיבורים לגיבורות, שפחות מוכרים בעולם החרדי הישראלי ובטח שלא בספרות החרדית הישראלית. ריח חו"ל נושב כמעט מכל מילה שלו. כאמור – לא מתייחסת לעצם העובדה, כמו לתוצאה שהספר שונה, מאוד, מכל המוכר במדף הספרים החרדי. מלבד סגנון הכתיבה של יעל רועי – שעליו לבדו יש אפיון מובהק מספיק כדי להנפיק עליו חיקויים – לספר הזה יש 'הפך-המיינסטרים' מודגש אפילו יותר.
// נקודה רביעית
פרק הסיום:
היה כאן משהו גדול. משהו שאני אישית עוד לא ראיתי בשום ספר אחר.
לאלו שעוד לא קראו, תקציר קצר: אחת הדמויות בספר היא ליאה, דמות חייכנית ואהובה על הקוראים. בפרק האחרון, בום טראח, היא נפטרת. עצוב, טראגי. בשיבה טובה, נכון, אבל היה לי מן הלם כקוראת להיפרד ממנה ככה, אחרי כל השעות שהשקעתי בה.
טוב. קורה. סיימתי את הפרק האחרון, ואז, למול עיניי המסרבות להאמין, כותבת הסופרת (כאן היה צריך להוסיף "בכתב ידה המסוגנן", אבל לא נוסיף): נכון שהיה לא יפה שהרגתי את ליאה? אז זהו, לכל אלו שהתקשו לקרוא את הפרק האחרון, הנה פרק אחרון אחר. היא חיה, חיה, חיה. הכל בסדר. להלן הפרק שהיה אמור להגיע אחרי פרק 68.
ברגע הראשון רציתי לחבוט בספר. בשני, חשבתי לעצמי שבעצם מה אני רוצה מהחיים שלה. היא נתנה לך בדיוק מה שרצית. קודם נפטרה ליאה, די בליגיטימיות, אחר כך סופק לך תחליף למקרה שלא מצא חן בעינייך. מה לא מוצא חן בעינייך עכשיו?
קראתי את הפרק האחרון האחרון. היה יפה. אבל איכשהו, מצאתי את עצמי מנסה נואשות להתחבר אל דמות שבעצם כבר נפטרה. אפעס, לא עבד לי. רציתי לנסח כתב אישום לסופרת, אבל גם לא עבד לי. אין לי עם מה לבוא בטענות. מסובך.
לא יודעת אם זה היה יפה או לא. מה שבטוח שזה היה ג'סטה מקורית ומהנה, שבהחלט לוקחת חלק בהטיית כל הספר לאאוטסיידריות מוחלטת,
וזה, לנקודת סיכום, מה שאני כל כך אוהבת בזוזוז. האאוטסיידריות, המוזרות-משהו שלו, הזריחה הרעננה שלו בספרות שלנו.
תודה, יעל.
נערך לאחרונה ב:
באסה
