הנושאים החמים
הנושאים החמים
אחר הצהריים קשה היא עברה,
האמת, דומה היה זה לכל צהריים,
הילדים כרגיל הפציעו עם רעיונות מקוריים,
הגדול החליט להיות תינוק,
התינוקת החליטה להתנסות בטיפוס על גבעות וספות,
בתווך מנסה היא לזרוק דבר מה אל הסיר,
למלאות את האמבט,
וכבכל יום,
בסופו של יום,
יום הקרב תם בהגיע הליל.
וכך אחר השכבת ילדיה
נוטלת היא את קפוצו'נה,
כפכפים לרגליה,
פותחת את הדלת
ויוצאת אל מסעה הקבוע,
אל היקום הגדול
לשעת התיחדות עם עצמה.
פוסעת היא בשעת ליל מאוחרת
בכביש המתפתל מטה אל תוך העמק,
החשכה אופפת אותה מכל עבר,
ניצוץ קטן של ירח מבליח לו מבעד העננים,
קול פסיעותיה מהדהד בקול רם,
וככל שהליכתה איטית,
כך מחשבותיה רצות,
מתעופפות ופורחות.
חשה היא כאחת קטנה,
כאחת מעדר,
אין היא מרגישה הצדקה לקיומה,
כי מה בינה לחברתה,
במה מתבטאת אישיותה,
היכן דעתה.
ביום מן הימים,
לפתע פתאום,
מתנוצץ בה הרעיון......
'חינוך ביתי'
זה מכבר שומעת היא על כך,
רואה היא נשים
אשר החליטו להתמסר לילדיהן,
לגדלם לבד בבתיהן,
וכך מחליטה היא,
שכן, גם היא תהיה כזו.
ומה סחף אותה בזה,
הרי כל היום חולמת היא למעט שקט,
למעט זמן להיות עם עצמה.
היא לא מגלה,
אך בתוך תוכה,
מה שסוחף אותה
זה ההברקה,
ההבנה,
ההבחנה,
שנשים אלו משתיכות הן
לסגנון פתוח יותר,
חושב ועצמאי,
ליברלי.
ואז,
אפופת שרעפים,
אוספת היא את עשתונותיה,
קמה היא ומזדקפת,
אנרגיה עוטפת אותה,
מרגישה היא שהגיעה ליעודה.
כן, אני קיימת,
כביכול עומדת היא ומכריזה,
יש לי דעה,
יש בי אישיות,
אין אני בהכרח עם העדר,
מחפשת אני לבד את דרכי.
מסביב לועגות לה חברותיה,
גיסותיה מעקמות את עיניהן,
בעלה גם הוא מלא כולו בתמיה,
הכיצד הפכה זו את עורה,
זו, שתמיד שלחה לצהרון,
לקיטנה, או לחמותה,
זו ששוועה למעט שקט מילדיה,
פתאום נהיתה
מטפלת גננת ומורה
במשרה מלאה.
אך דבר אחד לא הבינה סביבתה,
היא לא סתם איזה גננת,
איננה כאחת מכולם,
לא,
בכלל לא,
היא מתקדמת ומפותחת,
פתוחה היא לרעיונות חדשים,
אין היא מקובעת למוסכמות.
כן,
היא קיימת,
היא אישיות, ולא סתם אישיות
היא ליברלית ומתקדמת.
וכך עוברת לה תקופה,
דעתה הולכת להיטרף,
מבוקר עד ליל מרגישה היא במעון,
וכהשהקטנים נרדמים
פותחת היא את בית הספר לגדולים.
ודבר אחד מחזיק אותה בכל עת,
התחושה,
הגאוה,
העליונות,
אני לא כמו כולם,
אני.....
מתקדמת.
וכך חולפת לה תקופה,
עד שביום בהיר,
באמצע הקיץ,
הגיעה ההתנפצות,
היקיצה מהדמיון,
ההתפכחות.....
היה זה בביקור בבית אחות סבתה,
מנהגה היה לבקרה
לעודד את רוחה,
מבוגרת היתה הדודה,
עצבנית וכעוסה,
מאידך,
מלאה היתה
חכמת חיים ונסיון,
נסיון רב שנים.
זו גרה היא אי שם
במעמקי מאה שערים
סמוך לבתי נייטין,
תמיד בביקורה הרגישה
כמי שבאה מהעולם הנאור,
כאחת שמוכנה בטוב ליבה,
בנעימות מידותיה,
לרדת אל פחותי העם.
וכך ישבו להן בוקר אחד
על קפה ועוגה,
ושוחחו,
וכך איכשהו הגיעה לה השיחה
על בתי הספר והמוסדות בתקופתינו,
רק שמעה זאת הזקנה
והתעוררה.......
הזדקפה על מקומה,
ישרה את גווה הכפוף,
ובקול צרוד
פתחה בנאום חוצב להבות,
מסקנה אחת בתחתיתה,
מוטב לכם,
ולו שעה אחת קודם,
לנהוג כמנהג קהילתנו אנו,
קהילת היישוב הישן
שנוהגות אנו לחנך את ילדינו בביתנו
כמנהג אבותינו
מזה מאות בשנים.
וזו, ידידתנו
התנפץ לה עולמה באחת
לא,
היא לא מתקדמת ונאורה
אין היא ליברלית ופתוחה,
כן,
היא מיושנת ועתיקה
חזרה היא לימות הביניים
למנהג סבתותיה,
אין לה על מי להתנשאות
כל עליונותה התפוצצה לה באחת,
ולא זו בלבד,
כל השקעתה, הקרבתה את עצמה
הכל היה בשביל רעיון,
רעיון שנגוז,
נמוג,
ונעלם......
האמת, דומה היה זה לכל צהריים,
הילדים כרגיל הפציעו עם רעיונות מקוריים,
הגדול החליט להיות תינוק,
התינוקת החליטה להתנסות בטיפוס על גבעות וספות,
בתווך מנסה היא לזרוק דבר מה אל הסיר,
למלאות את האמבט,
וכבכל יום,
בסופו של יום,
יום הקרב תם בהגיע הליל.
וכך אחר השכבת ילדיה
נוטלת היא את קפוצו'נה,
כפכפים לרגליה,
פותחת את הדלת
ויוצאת אל מסעה הקבוע,
אל היקום הגדול
לשעת התיחדות עם עצמה.
פוסעת היא בשעת ליל מאוחרת
בכביש המתפתל מטה אל תוך העמק,
החשכה אופפת אותה מכל עבר,
ניצוץ קטן של ירח מבליח לו מבעד העננים,
קול פסיעותיה מהדהד בקול רם,
וככל שהליכתה איטית,
כך מחשבותיה רצות,
מתעופפות ופורחות.
חשה היא כאחת קטנה,
כאחת מעדר,
אין היא מרגישה הצדקה לקיומה,
כי מה בינה לחברתה,
במה מתבטאת אישיותה,
היכן דעתה.
ביום מן הימים,
לפתע פתאום,
מתנוצץ בה הרעיון......
'חינוך ביתי'
זה מכבר שומעת היא על כך,
רואה היא נשים
אשר החליטו להתמסר לילדיהן,
לגדלם לבד בבתיהן,
וכך מחליטה היא,
שכן, גם היא תהיה כזו.
ומה סחף אותה בזה,
הרי כל היום חולמת היא למעט שקט,
למעט זמן להיות עם עצמה.
היא לא מגלה,
אך בתוך תוכה,
מה שסוחף אותה
זה ההברקה,
ההבנה,
ההבחנה,
שנשים אלו משתיכות הן
לסגנון פתוח יותר,
חושב ועצמאי,
ליברלי.
ואז,
אפופת שרעפים,
אוספת היא את עשתונותיה,
קמה היא ומזדקפת,
אנרגיה עוטפת אותה,
מרגישה היא שהגיעה ליעודה.
כן, אני קיימת,
כביכול עומדת היא ומכריזה,
יש לי דעה,
יש בי אישיות,
אין אני בהכרח עם העדר,
מחפשת אני לבד את דרכי.
מסביב לועגות לה חברותיה,
גיסותיה מעקמות את עיניהן,
בעלה גם הוא מלא כולו בתמיה,
הכיצד הפכה זו את עורה,
זו, שתמיד שלחה לצהרון,
לקיטנה, או לחמותה,
זו ששוועה למעט שקט מילדיה,
פתאום נהיתה
מטפלת גננת ומורה
במשרה מלאה.
אך דבר אחד לא הבינה סביבתה,
היא לא סתם איזה גננת,
איננה כאחת מכולם,
לא,
בכלל לא,
היא מתקדמת ומפותחת,
פתוחה היא לרעיונות חדשים,
אין היא מקובעת למוסכמות.
כן,
היא קיימת,
היא אישיות, ולא סתם אישיות
היא ליברלית ומתקדמת.
וכך עוברת לה תקופה,
דעתה הולכת להיטרף,
מבוקר עד ליל מרגישה היא במעון,
וכהשהקטנים נרדמים
פותחת היא את בית הספר לגדולים.
ודבר אחד מחזיק אותה בכל עת,
התחושה,
הגאוה,
העליונות,
אני לא כמו כולם,
אני.....
מתקדמת.
וכך חולפת לה תקופה,
עד שביום בהיר,
באמצע הקיץ,
הגיעה ההתנפצות,
היקיצה מהדמיון,
ההתפכחות.....
היה זה בביקור בבית אחות סבתה,
מנהגה היה לבקרה
לעודד את רוחה,
מבוגרת היתה הדודה,
עצבנית וכעוסה,
מאידך,
מלאה היתה
חכמת חיים ונסיון,
נסיון רב שנים.
זו גרה היא אי שם
במעמקי מאה שערים
סמוך לבתי נייטין,
תמיד בביקורה הרגישה
כמי שבאה מהעולם הנאור,
כאחת שמוכנה בטוב ליבה,
בנעימות מידותיה,
לרדת אל פחותי העם.
וכך ישבו להן בוקר אחד
על קפה ועוגה,
ושוחחו,
וכך איכשהו הגיעה לה השיחה
על בתי הספר והמוסדות בתקופתינו,
רק שמעה זאת הזקנה
והתעוררה.......
הזדקפה על מקומה,
ישרה את גווה הכפוף,
ובקול צרוד
פתחה בנאום חוצב להבות,
מסקנה אחת בתחתיתה,
מוטב לכם,
ולו שעה אחת קודם,
לנהוג כמנהג קהילתנו אנו,
קהילת היישוב הישן
שנוהגות אנו לחנך את ילדינו בביתנו
כמנהג אבותינו
מזה מאות בשנים.
וזו, ידידתנו
התנפץ לה עולמה באחת
לא,
היא לא מתקדמת ונאורה
אין היא ליברלית ופתוחה,
כן,
היא מיושנת ועתיקה
חזרה היא לימות הביניים
למנהג סבתותיה,
אין לה על מי להתנשאות
כל עליונותה התפוצצה לה באחת,
ולא זו בלבד,
כל השקעתה, הקרבתה את עצמה
הכל היה בשביל רעיון,
רעיון שנגוז,
נמוג,
ונעלם......
