פרק 1
לא כל יום נהגתי לארח את ילדי השכנים.
ממש לא.
אבל אותו צהריים סיימתי לארגן את הסלון מוקדם, והילדים השתעממו לגמרי. עוד הייתה לי התלבטות קצרה, אבל משנזכרתי שמתוכננת לי יציאה ארוכה מחר, ואני כידוע דוגלת בשיטה של "שמור לי ואשמור לך", החלטתי לנשום עמוק, לעטות חיוך גדול ולקבל אליי בברכה את ששת הילדים הכי שובבים שאי פעם פגשתי, כולל הבייביסיטר השנוא משנות הסמינר.
הילדים שלי זינקו במהירות, טרקו את הדלת אחריהם, ושעטו לקומה השנייה. סמכתי עליהם שיגררו את חבריהם באוזניים במורד כל המדרגות.
השקט היה ארוך יותר מהרגיל. זיהיתי משהו חשוד, אבל לא ממש הספקתי להתעמק.
"שלום, ברכי! שלום שושי!" קולי גווע לאיטו, משהבחנתי שככל הנראה חוליית השליחים טעתה בכתובת.
ילד וילדה, נראים כאלו יצאו מקטלוג יוקרתי במיוחד, עמדו שם. עזבו אתכם "קידישיק", זה היה משהו הרבה יותר בסטייל.
"מיכל, הבאת לפה בטעות את הילדים מהפנטהאוז?" רכנתי אל אזנה של בת העשר.
"חס וחלילה!" היא הזדעזעה עמוקות. "אני זוכרת טוב מאוד שרק לראות אותם גורם לך שבץ". חייכה בידענות מופלגת.
"בדיחה פנימית", מלמלתי לעצמי, וסקרתי שוב את הילדים. הם עמדו לפי הגובה, ועיניי עלו יותר ויותר, עד שנתקלו בדמות גבוהה וכחושה, שעמדה ליד הדלת.
אם הם היו נסיכים, היא הייתה המלכה.
"אני מצטערת", גמגמתי בעוד אוזניי עולות באש. "שלחתי את הילדים למשפחת הורביץ, מהקומה השניה", זרועותיי התנפנפו בקצב מעורר רחמים. מבטי עלה עוד קצת, ונתלה בכתם הקטן על החלון.
"נעים מאוד, אני חנה מלכה דייויס, השכנה החדשה". יד מטופחת נשלחה לעברי. העברתי ניגוב מהיר בחצאית, מקווה שאף אחד לא יראה, והחזרתי לה לחיצת יד, משתדלת ליצוק בה קצת יותר מההרגשה שלי באותו רגע.
תוך כמה דקות הם הלכו, אפילו לא שמתי לב איך.
חייגתי להורביץ. מנותק.
רק אתמול בקשה ממני אסתר הורביץ בחיוך עייף שאשמור על ילדיה לכמה שעות. כעת, ניחושיי עלו וגברו. מי יודע איזו בריחה חפוזה הספיקה לארגן בשעות האלו...
למען השם, למה נגזר עליי לדור בכפיפות בניין יחד עם המשפחה המושלמת מהתיאורים נוטפי העסיס מהמגזין?!
מאיפה למדה האישה האמריקאית הזו עברית כל כך מהר?!
סיוטה של כל אישה ממוצעת מתגשם בבניין שלי. הידד.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
